יום טיפוסי בקליניקה הקהילתית

רציתי לשתף אתכם בהתנהלות ובתחושה שאופייניות ל"משמרת" טיפוסית בקליניקה הקהילתית שלי. זה יצא טיפה ארוך, אז אני מתנצל מראש. אשמח מאד לתגובותיכם…

השעה 17:10, יום שלישי ואני מגיע למתנ"ס. אני אומר שלום למזכירה ועולה לקומה השניה, לחדר הטיפולים. יש לי 20 דקות לארגן את החדר. הכיסאות מקופלים כרגיל בצד, המיטה של המסז'יסט שאני חולק עמו את החדר ממוקמת במרכז.

אני מזיז את המיטה לפינה של החדר ומשתמש בה כשולחן. פורס ארבעה כיסאות, כאלה שנשענים אחורה כמעט לכדי שכיבה, ומוציא מהארון 4 מגבות לראש. אח"כ אני מוציא 4 סלסילות אותן אני ממקם ליד הכיסאות עבור חפצים אישיים של מטופלים, ולצדן מניח 4 קופסאות פלסטיק לעטיפות של מחטים. על המדף אני מניח אלכוג'ל, כלי עם כדורי צמר גפן, כמה אריזות מחטים בגדלים שונים, מיכל למחטים משומשות ואלכוהול.

על המיטה אני מניח את תיקי המטופלים, עט, בקבוק מים, יומן פגישות קטן וכמה דפים עם דיאגרמות של טיפולים של ד"ר טאן. אני שם דיסק של Nora Jones, הולך לשירותים, חוזר ומתמתח. יש איזו דריכות, אני מרגיש, ומנסה למרכז את עצמי עם הנשימה.

המטופלת שהוזמנה ל 17:45 הקדימה מאד וראיתי אותה קוראת ספר מחוץ למרכז. לעומתה, המטופלת של 17:30 מאחרת ונכנסת לטיפול רק ב- 17:38. אני לא אוהב את האיחורים אבל יודע שאין מה לעשות, זה תמיד ככה ותמיד יהיה ככה. זהו טיפול שישי שלה, היא מתלוננת על כאבי בטן מאתמול, וכבר הייתה אצל רופא שאיבחן לה דלקת בקיבה. אני לוקח דופק, מציץ בדפים כדי להיזכר ב- "8 הנקודות הקסומות של ד"ר טאן לבעיות עיכול", ומדקר. תוך כדי אני שואל אותה קצת על תפקודי נקודות – כי היא סטודנטית לרפואה סינית, לא כי ככה אני עם כל מטופליי…

ב – 17:50 אני יוצא מהחדר אל המטופלת שהקדימה מאד ומחכה לי במסדרון, שם יש שולחן ו- 2 כיסאות. אני שואל אותה איך היא מרגישה, והיא עושה לי את היום: לא רק שהמצב הכללי הוטב, אלא ש Yintang – לטענתה – גרמה לה לחוויה מאד מיוחדת בהופעה שהיא הלכה אליו לאחר הטיפול בשבוע שעבר. "כאילו וילון הוסט מבעד לעיניי….", היא אומרת. וגם, היא לא מבינה למה, אבל פתאום היא נורא אוהבת לשתות מים. האם חוכמת הגוף מתחילה להתעורר, אני שואל את עצמי? ולפני שהספקתי לענות, אני כבר נותן לה הסבר קצר על חוכמת הגוף ודיקור סיני. זהו הטיפול השישי או השביעי שלה, ואני מחליט להמשיך עם המתכון המנצח…. גם של ד"ר טאן, לטיפול במיגרנות שמתבטאות בהקאה.

ב- 18:06 אני יוצא אל המטופלת השלישית, חדשה. שלחתי לה בפקס את השאלון הרפואי והיא באה איתו כבר מלא. אני קורא, שואל קצת שאלות על התלונות העיקריות, המצב הנפשי והעיכול. התמונה מורכבת, ואני שואל אותה מה הכי חשוב לה לטפל כרגע. האלרגיות הכי מציקות לה. אני לוקח לשון ודופק, ושמח לראות שהטיפול של טאן מתאים גם לאלרגיות, גם לעיכול וגם לפצעים על הפנים. איזה קלאסה…. ב – 18:20 אנחנו נכנסים לחדר הטיפולים. היא באה עם ג'ינס, וקצת קשה להרים אותם עד מעל הברך, אבל מסתדרים. היא נבוכה שלא גילחה רגליים. אני מחייך לה ואומר שזה בסדר… גם אני לא.

היא מאד בלחץ מהמחטים. אני מראה לה מחט, ודוקר קודם את Li-11. היא לא מרגישה כלום, ונאנחת לרווחה… אני דוקר את שאר הנקודות, שואל אם הכל בסדר. Li-3 קצת כואבת לה. אני משחרר קצת וזה לא עוזר, אז מוציא ודוקר שוב. עכשיו זה בסדר. אני משתדל להיות מאד קשוב ועדין איתה. היא מחייכת שהכל בסדר, וב- 18:28 היא נשכבת ונרגעת.

לפני שאני יוצא למטופלת הרביעית אני משחרר את הראשונה, שכבר שוכבת כ- 40 דקות, וקובע איתה לשבוע הבא. המטופלת הרביעית היא הנאמנה והאוהדת ביותר, ודווקא איתה קשה להשתלט על התלונה העיקרית (אינסומניה עקשנית וחמקמקה). זהו טיפולה ה- 11, וניסיתי כבר כמה אפשרויות, עד שהתייאשתי מהכל והלכתי על 5 הנקודות של מרים לי, בתוספת Yintang ו- 3 מדבקות לאוזן. דווקא הייתה הטבה, אבל היא לא שומרת על רצף טיפולים וכבר שבועיים לא באה. אני ממשיך עם הקו של מרים לי ומוסיף ל- Yintang את

Gv-24. ב- 18:45 היא כבר "מתבשלת". בסוף הטיפול אני מבקש שתתקשר אלי בעוד כמה ימים ותגיד לי מה המצב.

המטופל החמישי הוא מתמיד ותיק, צעיר בן 22 עם בעיות גב. אצלו זה יותר "תחזוקה". במקרה שלו אני אוהב לבסס את הטיפול על לקיחת הדופק של Jingei שמלמדת על בעיה במרידיאן ה- Bladder, בתוספת כמה נקודות של מאסטר טונג.

בין לבין, אני מעדכן פרטים בתיקים הרפואיים, ומשחרר עוד מטופלת הביתה. מזל שהמרכז הקהילתי גובה את התשלום, אחרת הייתי מסתבך. אני קובע עם כולם, חלק ליום שישי הקרוב וחלק לשבוע הבא.

פתאום אני שומע בכי של ילד קטן. המטופלת האחרונה מגיעה, מתנשפת ומתנצלת כי הבייבי-סיטר הבריזה לה ברגע האחרון. אנחנו מתייעצים ומחליטים לטפל במסדרון, ככה תוכל גם להשגיח על הילד. אני שואל קצת, מחייך לילד ותוהה איך בדיוק אני אטפל בה ככה. התלונה העיקרית הרבה יותר טובה, והיא רוצה שנעשה הפסקה עם הטיפולים. ממילא התופעה היא יותר של חורף (סנדרום רנו). אני מחליט לעשות לה טיפול בסיסי שנראה לי מתאים, ושם לה מחט בכל גפה. הילד שלה קצת נבהל, אז אנחנו אומרים שאנחנו משחקים במקלות כחולות (מחטי סיירין….). היא תוכל לשבת רק 20 דקות.

כולם הולכים הביתה בסוף, השעה כבר 19:30. המשמרת היום היתה רגועה יותר, 6 מטופלים בשעתיים, במקום 8-7. אני מחזיר את החדר לקדמותו. אשתי הלכה לטייל עם הילד והיא אוספת אותי. תחושה מוזרה של קסם ממשיכה לאפוף אותי מאז המטופלת השנייה. משהו לא מוגדר, נעים בטירוף, ונדמה לי שגם ממכר…. אין ספק שבתקופה האחרונה, תחושת ה"התמודדות" עם צורת הטיפול מפנה מקום לתחושה של זרימה והנאה. עדיין לא לחלוטין, אבל בצעדי ענק.

כל-כך חיכיתי לזה….