תחום לימודי ההמשך בלימודי רפואה סינית עובר אבולוציה מתמדת.
משוק שלא היה קיים, אנחנו עדים לשפע מרשים מאוד שכמו הולך וגדל עם השנים.
ההתפתחות של השוק ממשיכה עם סוגי הקורסים והסדנאות, ואם פעם ההתמחויות השנתיות נתנו את הטון, היום אנחנו יכולים לראות יותר ויותר קורסים קצרים, ממוקדים- ובעיקר פרקטיקות שונות שמעשירות את ארגז הכלים בקליניקה.
ואין ספק, המשך העמקה בתחום שלנו הוא בבחינת חובה. אנחנו מטפלים בבני אדם ועל כן עלינו להמשיך להעמיק על מנת להבין טוב יותר את האנשים שמגיעים אלינו ונותנים בנו אמון.
אבל יש עוד רבדים, שאליהם מגיעה ההעמקה המתמשכת בתחום שלנו.
הרובד הראשון והחשוב ביותר הוא מי שאנחנו כמטפלים. וההבנה הזו מורכבת מתשובות לשאלות רבות:
האם אנחנו מבינים באמת לעומק מה זה להיות מטפלים? האם אנחנו מוכנים לקבל על עצמנו את האחריות האדירה של טיפול באחר?
האם אנחנו, המטפלים, עברנו דרך בטיפול כזה או אחר שיכול להביא אותנו ליכולת הבנה והכלה של האדם שעומד מולנו ומבקש מאיתנו מזור?
הרי טיפול הוא הרבה מעבר לאבחנה, לשים מחטים, לתת פורמולה ולהיפגש בעוד שבועיים שלושה.
כמה מאיתנו עשו דרך משמעותית בהבנה העצמית שלנו את עצמנו, טרם פתחו את שערי הקליניקה?
האם אנחנו יכולים לעשות את עבודת התיווך בין אדם לשמיים, בין אדם לארץ, בין אדם לנפש, בין אדם לאבותיו?
עקרון אמיתי
סיימתי כעת את הקורס ״עקרון אמיתי״ עם מיכאל ליטבק ורותם רקובסקי, והשיעור הראשון מדבר בדיוק על הדברים האלו- על דמותו של המטפל ברפואה הסינית. מדהים אותי לחשוב, שהפילוסופיה הסינית עסקה בנושא הזה, ואין לי ספק בכלל, שהנושא הזה אינו מדובר מספיק- לא במכללות ולא במסגרת לימודי ההמשך. עם כל אושר המידע ועושר הלמידה שקיבלתי על נקודות הדיקור, השיעור הראשון ממשיך להדהד בי יותר מכל שיעור אחר.
להיות מטפל עם מידה
יופיה של הפילוסופיה הסינית טמון בפשטות והמורכבות המתקיימים בה בו זמנית. הפילוסופיה הסינית מלמדת אותנו להיות ראשית בני אדם ראויים, ולאחר מכן מטפלים ראויים. וזה פשוט, אך קשה ליישום.
מטפל אינו יכול להיות ללא חמלה, למשל. חמלה לא יכולה להופיע כך פתאום. היא מופיעה בדרך כלל לאחר תהליך של לידה, גדילה, התמרה, איסוף ולבסוף- אצירה.
אלו שלבים שכולנו עוברים בכל תהליך בחיינו. רק לאחר שהטמענו את החמלה ביום יום- ואת כל מה שעברנו כדי להגיע אליה, ניתן יהיה להביאה לידי ביטוי גם בטיפול.
הנושא הזה היה ברקע לאורך כל הקורס של מיכאל ורותם. כמעט מדי שיעור חזרנו אליו, הזכרנו- פעם יותר ופעם פחות. דיברנו גם על החשיבות של נדיבות. לא נוכל להיות מטפלים נדיבים, אם לא נתחיל בכך שזו מידה שקיימת בנו כבני אדם. כך גם עם מידות נוספות, חמלה ונדיבות אינן היחידות.
״אני ואתה, אז יבואו גם כולם״
השיעור ממשיך להדהד בי. הוא מצטרף לשרשרת מחשבות שהתחילה בי לפני כשנה וחצי, מחשבות שבודקות ובוחנות בדקדקנות איזו אישה אני, איזו אמא אני ואיך אני רוצה להתנהל ביום יום.
איך אני עוזרת לאלו שחסר להם דברים בסיסים כמו מעילים בחורף ואורז בכל ימות השנה. איך אני לוקחת את הקושי הקיים פה מסביבי, שמתפרסם כל יום בפייסבוק ובעיתונים, ומחליטה כל יום מחדש לעשות משהו ברמה האישית שקצת ישנה את התמונה. כי אולי צריך לעבוד ברזולוציה צרה יותר, כאשר התמונה הרחבה יותר קשה.
ואולי אז יבואו גם כולם, לכו תדעו…
והמחשבות ממשיכות- כמה מטפלים באמת יכולים לומר שהם עברו דרך לפני שהחלו טיפול? כמה מטפלים באמת מגיעים עם רמת מוכנות להכיל אחר- ולא את עצמם? כמה מהם באמת מצליחים בכך?
טיפ לסיום
דקה לפני שאתם לומדים עוד טכניקה שתעשיר את ארגז הכלים שלכם; קחו נשימה, ותחשבו אילו בני אדם אתם רוצים להיות. אילו הורים לילדיכם. אילו בנות ובנים להוריכם. אילו נהגים על הכביש. אילו מגיבים בפייסבוק. אילו חברים. אילו אזרחים. אילו שכנים.
מהיום- יום, המעבר לקליניקה יהיה בלתי מורגש ובעל נוכחות מורגשת לאין שיעור, וזה יעזור לכם להיות מטפלים טובים יותר.
* תמונה: Cathal Mac an Bheatha
מחברת:
יעל ארנסט
מנהלת אתר סינית
yael@sinit.co.il
