היום השלישי להכשרה. אנחנו יושבים במעגלים של שישה, שקט כמעט מוחלט באולם.
הצוות עובר בינינו ושם לנו 5 מחטים בכל אוזן. יושבים 45 דקות בדממה, כל אחד עם מסעו הפנימי.
הגבולות ברורים – מעגלי המטופלים, המטפלים שמחוץ למעגל ש"מחזיקים את המרחב", המדקרים, המטפלים שעוזרים להם. בין הגבולות האלה הצ'י זורם, ביני לבין עצמי הצ'י זורם ונתקע בחסימות, חוזר וזורם שוב.
עיניי עצומות. פתאום אני על גג גן הילדים שלי משנת 1979. פתאום כלובי צלעות של דינוזאורים במבט מבפנים. עכשיו אני קצת נלחץ… פותח סדק בעיניים ורואה את מעגל המטופלים שאני יושב בו איתי, ונרגע. אני כאן, בחברה טובה. הרגליים על הריצפה, הגב מרגיש את הכיסא. השקט ממשיך. עוצם עיניים שוב, והצ'י ממשיך בשלו.
הטיפול בטראומה הוא טיפול בגבולות שנפרצים. בדברים שמעבר ליכולת להכיל. המתכת של המחט באה כדי לתת גבולות מחדש. המחט חודרת את האוזן כדי להשיב לאיזון את היכולת הפנימית של הגוף לרפא את עצמו – במעגל שמתחיל במתכת, שמטלטלת את המים, שמשפעלים מחדש את העץ שנתקע, כדי להחזיר לאש את ניצוצות ה- shen – כדי שנוכל לחזור הביתה לאדמה.
לכאן ועכשיו. להביא את הכאן ועכשיו למי שאיבד אותו, אם זה בהוריקן קתרינה, רעידת אדמה בהאייטי, סירנות בשדרות או קולות פיצוץ בעזה. אצל אלו שהגבולות אצלם נפרצו על ידי הכי קרובים אליהם, או בידי זרים. הארגון שאין לו גבולות פועל מזה כמעט עשור כדי להשיב אנשים בחזרה לגבולות הכאן ועכשיו שלהם.
ובהכשרה הזו – כל כך הרבה כאן ועכשיו בתרגולי הצ'יקונג, בשיחות עם מטפלים, בבנייה של קהילה חדשה. דיאנה, מייסדת הארגון, שחצתה גבולות כה רבים בחייה, מקשיבה בעיניים כמעט דומעות למטפלת שמספרת על המשברים שעברה בדרך לכאן. היא נוכחת לגמרי ברגע, כמו שנכחה עם המחטים במאות אלפי רגעים ברחבי העולם. היא יודעת שכל רגע הוא ייחודי, כל אדם, וכל sympathetic שתדקור אצל אחד יהיה יחיד ומיוחד לעומת האחר, וכמותו.
אותן נקודות, והן שונות אצל כל אחד. זה בדיוק הקסם שבניגוד הזה – בין דומים ושונים, בין יין ויאנג, בין גבולות ללא גבולות. התהלכתי שלושה ימים בתוך גן קסום שבו ההרמוניה הזו היא מושלמת, נווה מדבר של שלום בנווה שלום.
בשלושת ימי ההכשרה חווינו מעגלי ריפוי שהם עכשיו בשלב המים שלהם – פוטנציאל מרוכז – מחכים שנגשים ונרחיב אותם בקהילות שלנו. אם צ'י קבוצתי הוא סימן היכר של קליניקה קהילתית, הרי שכאן הוא קיבל משנה תוקף והתעצם במעגל הזה של הישיבה המשותפת, כשהעיניים נפתחות בסדק ונרגעות לראות את המעגל המנחם, ומביטות לאופק בתקווה לראות מעגלים מתרחבים.
* תמונה: Griffin Keller
