את המאמר הזה אני כותב כפרפרזה למאמר שכתב אנדי וורהול האמן האמריקאי בנושא הכלכלה והכסף.
הקשר בין האמריקאים לכסף דומה לקשר בין המטפל והמילה. את המילה, המילים, השיחה, נראה בטיפול בתפקידים שונים: בהיכרות, בתשאול, בדרך ולעיתים אף כמטרה. מילים הן כלי העזר העיקרי במפגש הטיפולי. בכל מפגש טיפולי נשאלת השאלה עד כמה להשתמש במילה, כמתווך, כאמצעי טיפולי, כהגנה? זו שאלה לא פשוטה שנדמה לי שהתשובה עליה תלויה בתרבות (הסינים ידברו פחות), בסוג הטיפול, וכמובן במפגש הטיפולי שנוצר בין המטפל והמטופל.
"חיים ומוות ביד הלשון" (משלי י"ח ,כ"א), ו-"יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטיפשים" ( משלי י"ז, כ"ח ), מציע המחבר המקראי להיזהר במילים. המילה, בדומה לשטר הכסף, היא כוח שיכול לסייע בתהליך הטיפולי ויכול גם לקלקל, תלוי כמובן בשימוש שעושים אתו.
אני אוהב לטפל, אני אוהב את המילים ועל המפגשים שלי כתבתי מאמר זה. מקווה שהמילה הכתובה תצליח להאיר את הדרך בשאלה מורכבת זו.
"בפיות חצי פתוחים, כמו קרפיונים, אנחנו מניחים שייפלטו לנו גיהוקים של מוות .
כדי להסוות את ריח המוות שיוצא לנו מהלוע, שיוצא לנו בלתי מנוצח מהלוע, אנחנו מוציאים מילים."-מישל וולבק "כמו קרפיונים"
אם אתה מטפל, המילה היא באמת הצינור שלך להתחבר למטופל.
אני מבין רק מילים ארוכות. לא ברורות, לא כאלו המובנות מאליהן, לא פשוטות.אבל אם אני משתמש במילים מתוחכמות, מיד הם שואלים אותי האם אני פסיכולוג?
מילים תמיד מעוררות חשד, כי אנשים תמיד מניחים שאין לך את המילה הנכונה, גם אם יש לך אותה.
את המילים שלי אני אוהב להחזיק בצורה מבולגנת, בחפיסות מעוכות ומקומטות בתוך חלל המוח, כאלה שעושות רעש כמו של ניר קרפ מקומט, או רעש דלקת הריאות הנשמעת בסטטוסקופ.
מילים הן מילים, כמו כסף. לא משנה אם עבדת קשה בשבילן או אם הן באות אליך בקלות- כשאתה מוציא אותן זה אותו הדבר.
אני שונא את ימי החופש- אין בהם מילים, חוץ מהברות הכרחיות ששולחים למשפחה ולשכנים שאתה רואה בשביל בדרך לגן הציבורי.
יש לי פנטזיה על מילים: אני הולך ברחוב, נגיד דיזנגוף, נגיד בצד של הבוטיקים המעניינים, נגיד שקיץ ולח, זיעה קלה נפלטת מנשים בוגרות עטויות שמלות אדומות בקו צעיר, כשלפתע אני שומע מישהו אומר בלחש-"הנה המטפל שיש לו את הכי הרבה מילים בעולם".
בשבילי, מילים הן כאן ועכשיו.
לעיתים, אני נעשה רגיש כל כך, עד שאפילו מילה קטנה ולא חשובה שיוצאת מהפה של המטופל מקבלת חשיבות עצומה בשבילי. הרגישות שלי מבהירה לי, שמילה קטנה זו חשובה לקיום של המטופל, ולקיום שלי בדיוק כמו כוכב שלם של מילים, ואתה דן במילה הזו במשך כל הטיפול.
לפעמים אני זורק מילה לחלל האוויר, רק כדי לראות איך היא צפה לה בחדר הטיפולים.
בדו"חות החודשיים שלי למס הכנסה, רואה החשבון שלי מכניס לי את הוצאות האלכוהול שלי לתיק ניכויי המס. אם נניח, אני צריך להשתכר כדי לדבר ודיבור הוא העבודה שלי?
מילים הן המזג שלי.
כשאני אומר בטיפול את המילה הנכונה, אני מרגיש שאני לא נדבק בחיידקים. הגוף איכשהו פטור מזה. כשאני נוגע במילה, היא נקייה לגמרי בעיני. אני לא יודע איפה המילה הזו כבר הייתה, מי או מתי נגע בה ועם מה- אבל כל זה נמחק ברגע שאני נוגע בה.
אם אתה מטפל, המילה היא באמת הצינור שלך להתחבר למטופל.
המילה מגנה עליך, מרככת את המצב, שומרת על קצב לב סדיר שלך, של המטופל. המילה מניעה את הטיפול, שומרת על המסגרת, גורמת למטופל לחבב אותך ולהאמין שאתה יכול לטפל בו.
אם אתה מטפל, השתיקה הכרחית כדי שהטיפול יצליח.
המחבר:
טל בלו
מטפל ומורה ברפואה סינית וצמחים
talb@doctors.co.il
