עקרונות זהירות:
עד לא מזמן נושא הסטריליזציה ושימוש באוטוקלאב (מכשיר לעיקור) היו מהדברים החשובים הנוגעים להכשרת אקופונקטוריסט בארה´ב. כיום הנושא נדחק לקרן זווית שכן כמעט ואין מטפל המעלה על דעתו שימוש במחטים רב פעמיות. עיקר השימוש עבר לציוד חד פעמי מתכלה.
התוויות נגד:
א – מומלץ לדחות או לוותר על החדרת מחטים באנשים חלשים במיוחד, מורעבים, כאילו שעברו הרעלה או זיהום סיסטמי ובעלי קונסטיטוציה חלשה במיוחד.
ב – אין לדקור נשים בהריון באזור הבטן ובאזור הלומבו-סקרלי. להתוויה זו יש חריגים הקשורים לגיל ההריון אך מומלץ לשמור על עקרון זה גם מסיבות מדיקו-לגליות.
ג – אין להחדיר מחטים באזור הגולגולת בילדים קטנים (בעיקר משום שהפונטנלה לא נסגרה עדיין).
ד – אין להשאיר מחטים אצל מטופלים שאינם מסוגלים להישאר ללא תנועה ועלולים לפגוע בעצמם. בעיקר מדובר בילדים קטנים או בחולים עם רעד קשה ובלתי ניתן לשליטה.
ה – אין לדקור על כלי דם או לעומק באזורים כמו ריאות, ככלל, אין לחדור לאיברים פנימיים.
ו – אין לדקור בנקודות המוגדרות מלכתחילה כנקודות אסורות.
תאונות והתמודדות איתן:
למרות שהאקופונקטורה בטוחה יחסית וחופשייה מתופעות לוואי רבות, עדיין יתכנו מספר תאונות שרובן נובעות מטיפול רשלני (malpractice). טיפול רשלני נובע מאי ידיעת האינדיקציות לנקודה, התמצאות אנטומית שטחית, החדרת מחט למרות התווית הנגד, מניפולציה לא נכונה של המחט ותאונה שלא באחריותנו.
עילפון:
תופעה העלולה להופיע באנשים עם קונסטיטוציה חולשה פיזית או נפשית. המטופל (ולרוב המטופלת) עלול להתלונן על סחרחורת, פלפיטציות, קוצר נשימה, בחילות, חיוורון, זיעה קרה, היחלשות הדופק ובמקרים קשים גם קור בגפיים ונפילת לחץ דם. תופעה זו עלולה להגיע לאיבוד ההכרה. מנקודת ראות מערבית מדובר ברפלקס ואזו-ואגלי.
במקרה של סימנים מבשרים יש להוציא מיד את המחטים, להשכיב את המטופל ולדאוג לגפיים מורמות (לצורך החזר דם ורידי יעיל). הסימפטומים ייעלמו תוך זמן מנוחה קצר. כשהמטופל מתאושש יש להציע לו משקה חם ממותק (רצוי עם ג´ינג´ר או קינמון).
במצבים קשים יש לוודא שנשימתו של המטופל תקינה. ניתן ללחוץ על נקודות ה´מרימות צ´י מעלה´ במקביל לטיפול לעיל, אך בטיפול זה אין לדחות טיפול קונונציונלי הנדרש במקרה שהעילפון אורך מעל לחצי דקה עד דקה (כיוון שאז כבר לא מדובר בעלפון שמקורו בתגובת התרחבות כלי דם תחתונים וירידה בלחץ דם אלא בחוסר הכרה שקשורה להפרעות במוח או בלב).
מחט שנתקעה:
ככלל, אין לתלוש את המחט בחוזקה. הגוף משחרר את המחט כמעט מעצמו לכשזו סיימה את עבודתה. לפעמים מחט ´נאחזת בחוזקה´ בנקודה שלה. במקרה זה יש לצפות שהגוף עוד לא מיצה את הצורך בה ולהשאירה לעוד מעט זמן. אם בכל זאת המחט ´מסרבת להיחלץ´ ניתן להניח שחל איזה שהוא ספזם מקומי הגורם לסיבי השריר להיאחז בבסיס המחט. תופעה זו מתרחשת בגלל מתח של המטופל וחוסר יכולת להרפות את שריריו, אך לא מעט בגלל מניפולציה לא נכונה של המחט (למשל, לאחר סיבוב המחט פעמים רבות לאותו כיוון). כמו כן, התופעה אפשרית לאחר שהמטופל משנה מנח שכיבה.
במקרה שהמחט ´נתקעת´ יש לנקוט באמצעים הבאים ובסדר המוצע:
* להשאיר את המחט עוד מספר דקות ואז לנסות להוציאה בעדינות.
* לשפשף את איזור המחט לפי מסלול המרידיאן. שיטה מצוינת שברוב המקרים פותרת את הבעיה.
* אם המחט נתקעה בגלל סיבוב לכיוון אחד ניתן לסובב אותה לכיוון השני.
* אם המחט נתקעה בגלל שינוי מנח מומלץ להחזיר את המטופל למנח הקודם.
* להרפות את המטופל בעזרת שיאצו או תרגיל הדמיה.
מניעה:
* הרפיית המטופל בעזרת תרגילי הדמיה ושיאצו לפני החדרת המחט. פעולה זו משפרת זרימת הצ´י במרידיאנים ולכן גם משפרת את הצלחת הטיפול והאפקט של המחטים.
* לא לשנות מנח של המטופל כאשר הוא שוכב עם מחטים.
* לא לסובב את המחט בכיוון אחד בלבד.
מחט שהתכופפה:
מחטים אינן אמורות להתכופף מעצמן. משהו מכופף אותן. תופעה זו מתרחשת כאשר המטפל בחוסר זהירות לוחץ בכיוון לא מדויק על המחט, מנסה למשוך אותה בכוח או מחדיר אותה בכוח נגד התנגדות שרירי המטופל. סיבה שכיחה נוספת לכיפוף המחט היא שינוי מנח פתאומי של המטופל.
את המחט יש להוציא באיטיות מילימטר אחר מילימטר בכיוון הכיפוף. יש להחזיר את הגוף למנח הראשוני שלו לפני הניסיונות. לעולם אין לנסות לעקור מחט בכוח.
ההמלצות לגבי מחט שנתקעה חלות גם במקרה זה.
מחט שנשברה:
תופעה זו כמעט ונעלמה מאז חדל השימוש החוזר במחטים. בכל זאת יש מטפלים המשתמשים באותן מחטים המוקצות למטופל מסוים (כלומר לא מעבירים את המחטים ממטופל למטופל). גם תופעה זו אינה מומלצת כיוון שהמחטים עלולות להעביר זיהום ממקום אחד של המטופל למקום אחר ויש לשאוף להימנע מגישה זו. המחטים החדשות מאל חלד אינן נוטות להישבר והן עומדות בתקנים מגובשים ונוקשים. במקרה אחד התופעה עלולה להתרחש, למרות נדירותה: שימוש באלקטרו-אקופונקטורה לאורך זמן עלול לשנות את המבנה הכימי של ראש המחט (האזור החלש שבה) ולצור קורוזיה מהירה. ניסיון לעקור את המחט במקומה אם היא נתקעה עלול להסתיים בשבירת המחט. נדיר – אך אפשרי. גוף המחט נשאר תקוע בשריר המטופל.
במקרה זה יש לנקוט בפעולות הבאות:
להרגיע את המטופל (ואת עצמנו) כדי שהמחט לא תחדור יותר לעומק.
אם החלק השבור מבצבץ מחוץ לעור יש לנסות לשלוף את המחט בעזרת מלקחיים לפי הכללים שנאמרו קודם.
אם החלק השבור נמצא בגובה העור יש ללחוץ על העור בעדינות עד שראש המחט יבצבץ ואז לנסות לשלוף עם מלקחיים.
אם גוף המחט נמצא עמוק בשריר יש להסתייע ברופא כירורג שיחלץ את המחט.
כעקרון, התופעה כה נדירה שאזכור הנושא נעשה כדי לצאת מידי חובה.
בכל מקרה ראוי לשמור על הכללים הבאים:
להשתמש במחטים חד פעמיות באיכות טובה שעומדים בתקנים מקובלים.
לא להחדיר את המחט עד סופה.
לא לנסות לשלוף את המחט בברוטליות (למשל קשירה לידית דלת וטריקת הדלת במהירות).
המטומה:
המטומה היא שטף דם תת עורי. בניגוד לגודש כלי הדם באזור כתגובה לנעיצת המחט, תופעה רצויה הנקראת היפראמיה, המטומה היא תופעה לא רצויה הנגרמת בשל פגיעה בכלי דם מקומי ויציאת הדם לסביבה. התופעה מתבטאת בהיאדמות העור באזור חדירת המחט ולעתים בנפיחות וכאב מקומי. במקרים אילו יש להוציא את המחט וללחוץ בחוזקה עם טישיו או פד גזה על המקום עד לעצירת הדימום וספיגת הדם בסביבה. עיסוי עדין של המקום תוך כדי הלחיצה עשוי להפיג את הכאב. ידיעה אנטומית של האזור מצמצמת את הסיכוי (אך לא מונעת כליל) לדקור כלי דם מקומי.
כאב לאחר הוצאת המחט:
לעתים נשאר כאב לאחר הוצאת המחט. תופעה זו שכיחה יותר במקרים שהפעלנו מניפולציה חזקה או שבטעות דקרנו ישירות עצב. הכאב פוסק עצמונית לאחר מספר שעות עד שבועות. כדי לצמצם את הכאב נתן לבצע עיסוי מקומי (שפשוף העור), לעתים הפעלת מוקסה מקומית עשוי לעזור. במקרים רבים פשוט מאפשרים למטופל לחוות את הנקודה (בטענה שהנקודה ממשיכה כך לפעול גם לאחר הטיפול).
מניעת זיהומים:
עד היום קיימים מטפלים הבוחרים להכניס את המחט ללא חיטוי מקדים. פעולה זו אסורה ומנוגדת לחוק בעליל! מחט עלולה להעביר חידקי עור (כמו סטאפילוקוקוס זהוב) פנימה ולהוביל ליצירת אבצסים או זיהומים פנימיים אחרים. בעיקר הדברים אמורים במחטים אינטרה-דרמליות האמורות להשאר זמן מה בתוך העור.
מטופלים עם מערכת חיסונית ירודה כמו חולי סכרת, מטופלים בסטרואידים או חולי איידס מהווים קבוצת סיכון מיוחדת. במקרים אילו אין להסתפק בחיטוי עם אלכוהול בלבד אלא יש לנקוט בחיטוי יסודי עם חומרים אנטיספטיים כמו בטאדין או כלורהקסדין. יש לחטא גם את אצבעות הידיים בצורה יסודית (לאחר שרחצנו אותם במים, סבון ומברשת). החיטוי נעשה על ידי העברת פד החיטוי כנגד כיוון השערות ולעולם לא הלוך ושוב (כדי למנוע החזרת הזיהום לאחר שהרחקנו אותו). צורת חיטוי מקובלת אחרת היא בשיטת הספירלה: מתחילים לחטא את המרכז והולכים ומתרחקים במעגלים מאזור הדיקור.
עקרונות זהירות למטפל:
בגלל שפע המחלות המועברות בשיטות טיפול פולשניות על המטפל לנקוט מספר אמצעי זהירות:
עיקר הבעיה היא בעת ולאחר הוצאת המחט. סכנת העברת זיהום מן המטופל אלינו לא קיימת לפני שדקרנו אותו במחט (גם אם נדקרנו מן המחט בעצמנו). החדרת המחט היא עניין בטוח יחסית. הסיכון חל בעת הוצאת המחט, אך מחקרים רבים (בעיקר בבתי חולים קונוונציונלים) מצביעים שעיקר הסיכון להידקר מן המחט הוא בעת החזרתה למיכל שלה. אם המיכל רחב ובעל פתח חד כיווני התופעה אינה שכיחה. חוסר זהירות, איסוף מספר מחטים שהוצאו ביחד, הנחת מחטים שהוצאו על מיטת הטיפולים או השמטתן על המזרון עלולה לגרום לדיקור חוזר ולא רצוי של המטפל או של מטופל אחר.
הסיכון הגבוה ביותר הוא בעת ה Cupping שלהן, כלומר, בעת החזרת המחט למכסה (או לאריזה המקורית) שלה. שימוש בטכניקת Cupping נכונה תמנע סיכונים:
על המטפל להניח את המכסה או המיכל על השולחן (או מקום יציב כלשהו) ובשום אופן לא להחזיק אותו בידיו. את המחט יש להחזיק בראשה ולהשחיל אל המיכל. רק אז יש להרים את המיכל או מכסה / עטיפת המחט ולהניח במיכל האכסון המתאים.
הסיכון ללקות באיידס בגלל מחט סינית הוא אפסי משום שהמחט אינה מעבירה דם וגם מעט דם שאולי כן עבר עם המחט נחשף אל האוויר ומתחמצן. וירוס האידס רגיש מאוד לחמצן ואחרי כחמש שניות באוויר החופשי נהרס. כלומר הסיכון להעברתו מתרחש כאשר טיפת דם שעל המחט עוברת כמעט מידית מאדם לאדם.
שונים פני הדברים כשמדובר בהפטיטיס B (וגם ב C ) שהיא מחלה היכולה להיות קטלנית. הוירוס יציב יותר ויכול לעבור גם לאחר תקופה ממושכת שהמחט שהתה מחוץ לגוף. עמידה בכללי הזהירות לעיל תמנע כל בעיה. ליתר ביטחון מומלץ לכל מי שמתעסק עם שיטות טיפול פולשניות לקבל חיסון נגד הפטיטיס B .
חומר זה מוגש כשירות על ידי הקליניקה של תמורות.
חומר זה אינו מהווה המלצה או הנחייה רפואית והוא נועד לשירות המטפלים והרופאים ולידע כללי בלבד.
הכתבה נכתבה על ידי צוות הקליניקה של תמורות ונלקחה מאתר תמורות.
לאתר תמורות
