Tong ze bu tong, bu tong ze tong- כה טוען משפט סיני חכם: זרימה חלקה- אין כאב; זרימה לא חלקה- יש כאב.
אחד הדברים הראשונים עליהם מתבססת הרפואה הסינית הוא הסדרת זרימת ה- Qi והדם בכל הגוף.
באמצעות טכניקת הגוואשה (Gua Sha), טכניקה בת אלפי שנים ממש כמו הדיקור ורפואת הצמחים, ניתן להניע תקיעויות של דם ו- Qi בחלקים שונים בגוף ולעודד זרימה חופשית לאזורים אלו.
יחד עם כוסות רוח, הטכניקות הללו אינן זוכות לתשומת לב רבה במהלך הלימודים במערב, ואנו בחרנו להאיר את נושא ה- Gua Sha ולפרוש בפניכם מעט מידע בנושא שיוכל לעזור לכם להכיר את הנושא טוב יותר וגם ליישם אותו בקליניקה.
גווא (Gua)- לשפשף או חיכוך; שה (Sha)- המונח בו משתמשים כדי לתאר תקיעות של דם על פני השטח של הגוף.
לרוב משתמשים בגוואשה למתיחות וכאבים בשרירים, אך בשל משמעות השם, ניתן להבין כי ניתן ליישם שיטה זו כאשר ברצוננו לשפר את הנעת זרימת הדם בגוף כולו, במקרים של כאבים כרונים, עייפות, שיעול ועוד ועוד.
העור שייך ל- Heaven והשרירים ל- Earth.
ביניהם ניתן למקם את הנקבוביות (Li). זהו המקום של חצי בפנים חצי בחוץ בו Heaven ו- Earth נפגשים ובוחרים זה בזה. זהו המקום של כניסה ויציאה מהגוף.
פתוגנים חיצונים חוסמים את המרידיאנים מהנקבוביות. כתוצאה מכך הגוף כואב, נחלש ומותש ונמצא על סף של מחלה. מחלה זו, חסימה זו, הינה Sha.
העור הוא כלי אבחנתי ממש כמו הלשון, הצבע של הריאקציה- Sha- היא אינדיקטיבית לנו, ויכולה לתת לנו מידע נוסף לגבי מצב התקיעות ועומקה.
הגוואשה מקדמת החלמה מפני שהיא משפיעה מאוד על האיזון הנוצר בגוף כתוצאה מהתקיעות.
כש- Sha נוצר, הרקמה הפנימית כמו גם האיבר מתמלאים בדם, Qi ונוזלים.
כפי שהיפוקרטס אמר: הגוף עצמו הוא המרפא.
מאחר והגוואשה מניעה Qi, דם ונוזלים, היא מתאימה לבעיות רבות כגון כאב כרוני, רעילות סיסטמית, עייפות כרונית, מתח פיזי ו/או נפשי, מצבים של ברונכיטיס ועוד.
בתחילת טיפול גוואשה, מורחים את האזור בו מעוניינים לטפל בשמן. ניתן להשתמש בשמן פשוט וניתן גם להשתמש בשמן ובו תמציות צמחים- בהתאם לתוצאה שנרצה לקבל.
לאחר מכן מתחילים לשפשף את האזור עם כלי מיוחד לגוואשה- זה יכול להיות מכסה צנצנת עם קצוות מעוגלים או כלי חלק הניתן לרכוש.
הטיפולים אינם כואבים.
לאחר השפשוף נוצרת הריאקציה, נקודות אדומות קטנות, שהן דימומים של כלי הדם הקטנים בעור, ותוך דקות הם הופכים לטלאי נקודות מעט גדולות יותר, דבר הנראה מעט כמו פריחה והיא נעלמת תוך יומיים שלושה.
ברחבי אסיה הטיפול בגוואשה הוא נפוץ, אך המעבר למערב באיזה שהוא שלב גרם להוצאת הגוואשה מתוכנית הלימודים הבסיסית וכתוצאה מכך השיטה אינה נלמדת כיום בבתי ספר במערב.
יכול להיות שאחד המניעים לכך היא הריאקציה שנראית על העור לאחר טיפול בגוואשה.
הספר היחיד (הידוע לנו), שנכתב במערב נכון להיום אודות השיטה נכתב על ידי אריה נילסן.
מערכת סינית יצרה קשר עם אריה נילסן ושאלנו מספר שאלות והיא ענתה לנו ברצון, בין עיסוקיה השונים.
נילסן נולדה בשנת 1949 בארה"ב. בשנת 1971 סיימה תואר BA באוניברסיטת ויסקונסין ובשנת 1976 סיימה תואר MA ב- Queen College.
בפני נילסן עמדה האפשרות ללמוד רפואה, אך בסופו של דבר החליטה ללמוד רפואה סינית, אותה למדה ב- New England School of Acupuncture בשיקגו.
בנוסף ללימודי רפואה סינית, למדה נטורופתיה ובאופן לא רשמי למדה גם רפואה טיבטית ורפואה אינדיאנית.
הקליניקה של אריה ממוקמת במרכז אינטגרטיבי בו מספר שיטות והמטפלים חולקים ביניהם מידע ועיצות, כך שלאורך השנים למדה תוך כדי הפרקטיקה ליישם חלקים של תוספי תזונה, הומיאופתיה ושמנים. כמו כן, התמחתה גם ברפואת צמחים של מזרח אסיה.
בימים אלו מסיימת את הדוקטורט שלה בנושא הפילוסופיה של הרפואה.
השאלות והתשובות מובאות בפניכם לאחר תרגום מאנגלית לעברית:
יעל ארנסט (י.א): כיצד הכרת לראשונה את הגוואשה?
אריה נילסן (א.נ): למדתי אצל ד"ר ג'יימס טין יאו- סו, שהיה המנהל של הביה"ס הראשון בארה"ב שהעניק רישיונות לעוסקים בדיקור, ואני סיימתי המחזור הראשון של הביה"ס. התמחתי אצל ד"ר סו ב- Newton Center Acupuncture Clinic, ובמסגרת זו טיפלתי במטופליו באמצעות גוואשה ומוקסה.
י.א: כיצד את רואה את השילוב בין דיקור וגוואשה- מה הם, לדעתך, היתרונות והחסרונות של כל שיטה?
א.נ: השאלה מרמזת שהטכניקות נפרדות או שאיכשהו טכניקות כגון גוואשה, מוקסה, כוסות רוח, טווינה, רפואת צמחים, המלצות תזונה וכו' הן בגדר נספחים לדיקור. מבחינה היסטורית זה לא נכון. הדיקור לעתים רחוקות התבצע לבד, ורק במערב אנו לומדים את הדיקור ככלי מרכזי, כטכניקה מרכזית.
בבסיס, דיקור מניע Qi וגוואשה מניעה Qi+ דם.
אם יש כאב באזור אחד או כאב בא והולך, זהו מצב קלאסי של סטזיס של דם, וזהו מצב לשימוש בגוואשה. אני תמיד ממששת אחר סימנים לשימוש בגוואשה, בשילוב עם היסטוריה רפואית מפורטת.
י.א: באיזה כלי את משתמשת לטיפולי הגוואשה? האם יש תוצאות שונות בין הכלים השונים?
א.נ: אין צורך בכלי מיוחד עבור טיפולי הגוואשה, ולכן אני מזהירה מטפלים מפני אנשים המוכרים כלים יקרים עבור הטיפולים, שכן אלו כלים שבדרך כלל אינם יעילים כמו מכסה פשוט של צנצנת עם קצה מעוגל. מכסה מסוג זה זמין ברוב המטבחים ובדרך כלל תמיד בנמצא אם מתעורר הצורך. מה שחשוב הוא הרוחב של הקצה.
טיפולי גוואשה אינם אמורים להכאיב ופשוטים ליישום. חלק מהבעיה היא שהמטפל משתמש בכלי שהוא גס מדי, כמו למשל אלו הנמכרים החנויות. כלים העשויים מג'ייד, קרן באפלו או אפילו כף למרק סיני יכולים להיות טובים, אך אינם נוחים כמו מכסה הצנצנת הפשוט.
י.א: מה הן ההשפעות הרגשיות של גוואשה? מניסיונך, האם ההשפעה שונה מההשפעות של טכניקות אחרות?
א.נ: ההשפעות הרגשיות משתנות בין המטופלים ואיני מציינת בפניהם את העניין כדי שלא יתאימו עצמם לציפיות שלי (בנושא זה).
גוואשה היא בדרך כלל חזקה יותר מדיקור לבד. בקליניקה שלי המקרים העולים בראשי הם אלו בהם המטופל סבל מכאבים במשך שנים, ולאחר הטיפול הכאב ירד באופן משמעותי ומיידי.
זה דיי מדהים, ולעתים המטופל מגיב בשילוב בין ספקנות וכעס- "למה לא סיפרו לי על זה קודם"?
אם לאדם יש כאב הקשור למצב הקיים מזה זמן רב, הרבה מאוד דברים בחייו סבבו סביב הכאב הזה, ולפתע הכאב איננו, זהו מצב שמזעזע את האדם. מעבר לכך ישנן השפעות לכל העבודה שלנו, ובכללה גם הגוואשה. מטופלים יעשו הקשרים ויגיעו לתובנות תוך כדי הטיפולים, הקשרים ותובנות חשובים עבורם ולכן יש לאפשר מקום לדברים אלו לעלות במסגרת הטיפול.
י.א: מה ההבדל בין גוואשה לכוסות רוח? מה משותף לשתי הטכניקות? מתי תשתמשי באחת ומתי בשנייה? האם תשלבי ביניהן?
א.נ: כוסות חמות טובות יותר לטיפול במחמם תחתון. מעבר לכך, אשתמש בכוסות בעיקר להקזת דם או באזורים שהם אינדיקטיבים לגוואשה אך חשוב להניע בהם דם כמו במצבי אקזמה.
ניתן לראות את ההשפעות של הכוסות בעיקר בשל השפעתן המקומית.
עם גוואשה יותר קל לעבוד כשרוצים לכסות חלקים נרחבים יותר על הגוף.
שתי הטכניקות מניעות דם, אך הכוסות מניעות דם באזור בהן הן הונחו ולא באזורים הסמוכים.
ראינו במעבדה, כי במצבים של דם תקוע באזור בגוף על פני השטח, יש צורך להתייחס לכך.
באשר לשילוב בין השתיים, אני משלבת במצבים שהאזור עליו אני רוצה לעבוד מאוד תפוס או במקרים של אקזמה.
י.א: כיצד הגעת לכתוב את הספר על הגוואשה?
א.נ: לימדתי סמינר הנושא גוואשה בביה"ס לדיקור, ובעוד הסטודנטים התרשמו מאוד מהתוצאות המיידיות מהשימוש בשיטה, הם לא התלהבו מלהשתמש בה בשל היעדר חומר כתוב באנגלית בנושא. הנושא גם הוצא מטקסטים בסין במהלך שנות ה- 80, טקסטים מהתחום הנקרא TCM, למרות היות הגוואשה חלק מהמסורת של הפרקטיקה הקלאסית.
י.א: מה לגבי מצבים כגון סרטן? הרי יש הרבה מאוד רעלים בגוף, ונדמה כי גוואשה עלולה לעודד את התפשטות המחלה בעיקר במערכת הלימפה. האם תשתמשי בגוואשה בטיפול בחולי סרטן?
א.נ: אשתמש בגוואשה אם יש אינדיקציה לשימוש בה.
חלק מהכאבים באנשים חולי סרטן אינו קשור לסרטן עצמו. מאין הגיע הרעיון שטכניקות כגון גוואשה ודיקור גורמים להתפשטות מחלת הסרטן? למיטב ידיעתי הדבר אינו הוכח מעולם, ואולי מעיד על הפחד שיש למטפלים לעבוד עם מטופלים העלולים למות.
באשר לרעילות, אין קונספט של רעילות ברפואת מזרח אסיה, פרט ל- Fire Toxin.
המחלה מוערכת במיקום שלה, באיכות וביציבות שלה, ואלו מוערכים על ידי עקרונות של איזון של אלמנטים או חומרים.
הרעיון של רעילות, לדעתי מגיע מהרעיון היהודי- נוצרי של אשמה וזיהום גופני- גשמי, והניסיונות ההיסטוריים לטהר או להתנקות, שעירבו סוג של הימנעות או סבל.
חלק מהשיטות הללו, כגון צום, היו גם תרפויטיות, אבל לא בשל היות הגוף מלוכלך או עמוס ברעילות. ראוי לציין שצום לא היה נחשב לטיפול בסין, כנראה בשל היות האוכל המבושל תרפויטי.
ביבליוגרפיה:
האתר של אריה נילסן בנושא גוואשה לחצו על הקישור המצורף: גוואשה.
(Gua Sha: Ancient Chinese Secret- Kimberly Kaye Castaneda (article
(Gua Sha- Joanna Linden (article
Gua Sha: A Traditional Technique for Modern Practice
*תמונה: Mwangi Gatheca
המחברת:
יעל ארנסט
מנהלת אתר סינית
yael@sinit.co.il
