בקבוצת הקהילה של סינית בפייסבוק, שאלה אותי החברה אורלי למה הפסקתי לטפל.
תכף אספר מה עניתי, אבל כשאני עוצרת לחשוב על זה, אני לא חושבת שנתקלתי בעוד סיפור של מישהי או מישהו שהפסיקו לטפל ושיתפו אנשים מהתחום, או נשארו חלק מהקהילה בתפקיד אחר. תקנו אותי אם אני טועה.
באמצע הלילה, כשלא הצלחתי להירדם, חשבתי לעצמי שאני יכולה לספר את הסיפור שלי. כי בעצם, למה לא?
אז, לפני 20 שנה
סיימתי ללמוד ב- 2002 ומיד התחלתי לעבוד בקליניקה פרטית. המשכתי ללמוד, הייתי אסיסטנטית הוראה, הייתי אסיסטנטית בקליניקה של מטפל עסוק, לא הייתה לי בעיה עם שיווק, ישבתי רבות על קבוצת רפואה משלימה בתפוז והגיעו משם מטופלות, ולכאורה היה נדמה שאני במסלול הנכון.
אבל משהו תמיד היה לי חסר.
זה התחיל מזה שהרגשתי כל הזמן שאני מפספסת איזושהי חירות: כשהייתי אסיסטנטית הוראה הרגשתי שאני מפספסת משהו חשוב בקליניקה, בקליניקה הרגשתי שאני מפספסת משהו בלימודים נוספים. זו הייתה התחושה, תחושה שאני רוצה להיות במקום האחר כי שם יש משהו שאני מחפשת ממקום עמוק ממש. תחושה זו כמובן מעולם לא סופקה, וגם אף פעם לא הפסדתי או פיספסתי משהו במקום אחר.
התחושה שמשהו חסר המשיכה, ופעמים רבות הרגשתי שאני לא יודעת מספיק (ולכן המשכתי ללמוד), והרגשתי בדידות בעבודה ובשנים הראשונות שלי כעסק עצמאי, ולא רק כמטפלת ברפואה סינית.
במקביל, ב- 2005, הקמתי את סינית. וסינית העניקה לי את התחושה שאני במקום הנכון, ובעיקר, לא הרגשתי שאני מפספסת חירות כזו או אחרת. הרגשתי שאני בדיוק במקום הנכון עבורי.
ואחד הדברים החשובים ביותר: סינית היוותה עבורי שילוב אידיאלי למימוש עצמי וביטוי יצירתי ברבדים שונים בעשייה שלי בתחום ועבור קהילת המטפלות והמטפלים ברפואה הסינית בארץ.וכך הבחירה בסינית הייתה ברורה וטבעית מבחינתי.
כעבור 15 שנה
ב- 2020 סינית סיימה את תפקידה בגלגול דאז, והתפנתי לרצונות עמוקים אחרים שבערו בי, שזה היה בעיקר לדבר על הלידה השקטה שעברתי, ובעיקר לדבר עליה עם מטפלים ומטפלות ברפואה משלימה, להעניק איזושהי היכרות בסיסית עם הנושא ולהציע שיח מחודש סביב לידה שקטה, שיוכל לאפשר מרחב טיפולי בטוח לפתיחת הנושא, במידה והמטופלת (או המטופל אגב, גם בני הזוג הם צד בעניין) מעוניינת לדבר את החוויה שעברה. ויום אחד בחודש אוקטובר 2020, פגשתי מין נביעה פנימית שאמרה, שזה הזמן לחזור לטפל.
ההתמקדות ברורה, החזון ברור, כלים רבים יש, הקמתי אתר, כתבתי הרבה, נכנסתי למסגרת של חזרה לכושר טיפולי, והתחילו להגיע מטופלות. ולאט לאט, הזדחלה לליבי שוב התחושה שהדהדה מוכר, רק שהיא הרגישה אחרת.
מפגשים עם מטופלת אחת שהחיבור איתה היה מוזר מאוד, והבנתי מה קורה עד לרמה של זיקוק במשפט:
אני רוצה לעזור לכולם; אני לא רוצה לטפל בכולם
מה זה אומר?
הרגשתי שאני, יעל, לא באה לידי ביטוי, ובעיקר הרגשתי שהקליניקה מצמצמת את המרחב בו אני צועדת. יש בי יצירתיות, שלא יכולה לבוא לידי ביטוי בשילובי נקודות או אנפוקו, או סביב המלצות תזונתיות ואורח חיים בריא. הרגשתי שאני רוצה להתמקד במשהו גדול יותר, בטח גדול יותר ממני.
משהו, שאוכל דרכו ליצור הזדמנויות לאנשים לגדול ולפרוח.
אני אישה טיפולית, תמיד הייתי. כל לימודי הרפואה הסינית שעברתי, כולל יכולת האבחנה, באים לידי ביטוי בהרבה דרכים אחרות בחיי האישיים, במפגשים מקצועיים וסביב סינית. כן, גם נקודות ממשיכות לעניין אותי, כי נקודות הדיקור מופלאות ברמה הרעיונית ועד לרמה הפרקטית שלהן.
הפילוסופיה הסינית מדהימה, ואני לא מבינה מדוע היא לא נלמדת מספיק בארץ.
כל קהילה מקצועית זקוקה לאנשים שיעשו עבודות שהן אחרות מהדבר ״הרגיל״. כך, למשל, אנשים שהוכשרו למשחק יהפכו למנהלי תיאטראות. במקביל, ישנם אלו שלא יסתפקו בדבר ״הרגיל״ ועל כן נחצוב לעצמנו את הדרך המתאימה לנו. זה נכון לכל תחום, וגם ברפואה סינית, אני חושבת שכל אחת ואחד מאיתנו יכול להסתכל קצת מעבר לעולם הטיפול ולזהות חוסרים בעולם שלנו, בקהילה שסביבנו, ולמלא אותם.
הסיבה לכך היא פשוטה: אנחנו קובעים את אופי הקהילה שלנו.
אם לא נעשה עבור עצמנו, איך נצפה שמישהו יעשה עבורנו?
*תמונה: Jared Rice
המחברת:
יעל ארנסט
מנהלת אתר וקהילת סינית
yael@sinit.co.il
