ב-1974 יצא מאמר של דידייה אנזייה בכתב עת חדש לפסיכואנליזה, בו הגדיר את המושג המהפכני שיצר באותם ימים: ה'אני עור':"תצורה שה"אני" של הילד עושה בה שימוש במהלך שלבים מוקדמים של התפתחותו כדי לייצג את עצמו כ"אני" מתוך חווית שטח הפנים של הגוף". זהו ייצוג ראשוני ומטאפורי הנשען על חוש המישוש והפונקציות המייחדות אותו עפ"י אנזייה והן: הכלה, גבול מגונן בין פנים לחוץ ותקשורת דו צדדית עם הסביבה .
הקדמה
עור- אני קוראת לו "הסלפי של הנפש".
העור נושם כמו ריאה שלישית ותוחם את גופנו. הוא יוצר מסגרת ושומר על האיברים במקומם. כשהמסגרת הדוקה יתר על המידה תופיע סגירות – גם רגשית. תיחום יתר, תחושה של מסך, ובמקרים מסוימים אף ניתוק מהאור הפנימי.
עורנו, כמו חליפת חלל רגישה, מכיל קולטני מגע, לחץ, חום קור וכאב. הריכוז הגדול יושב בשפתיים ובכפות הידיים והרגליים. בעזרת קולטנים אלו יכולה חליפת החלל שלנו להגן עלינו, על-ידי קבלת קריאות מהסביבה החיצונית. מבפנים, כל תנועה שולחת מערך דחפים למוח ועידכונים על מקומנו במרחב. אלו הם חומרי גלם חיוניים. המנגנון החושי מתחיל להתפתח עוד ברחם מספר שבועות לאחר ההתעברות, מתוקף היותו מנגנון כל כך חיוני ללמידה.
הניצוץ שמביא להתפרצות תסמינים עוריים משתנה ויכול גם להפתיע את המטופל.
אשתף אתכם בחוויה אישית:
רגע התפרצותה של תופעה עורית שהוגדרה כנוירודרמטיטיס (דלקת עצבית של העור) היה בלתי צפוי (אך למעשה – צפוי מאד, לאור החלקים הסגורים של הקופסה הרגשית שנאלצתי לשמור לתקופה מסוימת בחיי פנימה). לשמחתי, תקפה אותי המחלה באופן קל יחסית ובזכות טיפול שהורכב ממספר חלקים (דיקור, צמחים וטיפול רגשי) הצלחתי לשים אותה מאחורי תוך פחות משנה.
היא הצטרפה לחיי לפני כשלוש שנים לערך, ובחרה להישאר כחלק בלתי נפרד מדרכו של הגוף לאותת לי שאני לא במקום. שמשהו לא מסונכרן אצלי בתקשורת בין הנפש לתפקוד היום יומי. שמשהו לא מבוטא כמו שצריך, כמו שאני אוהבת לבטא. על כך אני מודה לה (למרות התסמין המעצבן כשהוא מרים את ראשו..) שכן לעיתים, איננו בתשומת לב בתוך שגרת היום יום הרגילה ובטח כאשר מופיעות טרגדיות לא צפויות.
החיים המודרניים מלאים במצבי דחק שונים, אך רגע התפרצות של תסמין אינו צפוי ולא תמיד יופיע דווקא ברגעי הדחק הגדולים. לעיתים קצת אחרי, או לפני, וגם תוך כדי. אין כאן חוקיות קבועה והגפרור אינו בהכרח השורש. בהתאם למבנה הנפש ולמבנה האנרגטי איתו נולד אותו אדם, כך יגיב גם המיכל – הגוף.
מתח נפשי, דחק ועומס הם בעלי קשת מחוללים נרחבת.
טלפון מהבנק, תהליך של כניסה להריון, ההריון עצמו ולידה, (מאורע שמח עקרונית) כולם עלולים להוות מחולל של טראומה לגוף ולנפש. כך שאין מדובר רק במקרי אלימות או אסונות טבע מסוגים שונים העולים במחשבה כשהמילה טראומה או דחק מופיעה.
העור נחשב האיבר הגדול ביותר בגוף וכאמור בפתיחת המאמר, יש הקוראים לו הריאה השלישית. העור יהיה החלק שחושף את מה שננסה להסתיר, גם מעצמנו. עוד אופן שבו הגוף נותן לנו דרך סימני דרך פיזיים למה שקורה בתוכנו.
דדיה אנזייה – פרופסור באגודה הפסיכואנליטית בצרפת, הנחיל את מושג המעטפת הנפשית ותאר אותה בדרך מרגשת: למעטפת הנפש שתי דפנות. האחת חיצונית, היקפית וקשיחה יותר – היא המופנית כלפי העולם החיצון. הוא קרא לה "מגן הגרייה" מלשון גירוי. הדופן הפנימית דקה ורגישה, והיא עוסקת בקליטה. היא מזהה רמזים וסימנים ורושמת עקבות. אותו קרום דו-צדדי מופנה בו זמנית לעולם החיצון ולעולם הפנימי וכך נוצר שטח מגע המפריד ומחבר בו זמנית בין העולמות הללו, פנים וחוץ. הוא ממשיך ומתאר אותם כקרום אחד של שתי מעטפות והוא מציג את מגן הגרייה במונחים של כוח ואת הקרומית העדינה הפנימית כמונחי משמעות.
אנזייה הוסיף במהדורת ספרו השניה בשנת 1985 שה"אני עור" משמש את הילד להציג עצמו כ"אני" המכיל את התכנים הנפשיים" מתוך חווית שטח הפנים של העור.
אני מוצאת שמטאפורה נפלאה זו מהווה דגימה מעניינת להתבוננות בפתולוגיות עור בהם נתקל בקליניקה.
מחקרים בגישה פסיכיאטרית על הפרעות תפקוד עוברי ויכולותיו של תינוק שרק נולד, מדברים על הרחם כעיסוי אימהי לגבו ולעמוד השדרה שלו, בעזרת התכווצויות, המכינות את אותו "האני עור" של התינוק לפונקציה הבסיסית של החזקה.
אברי החישה של העובר קולטים גירויים מהאם ומכינים תפקוד עתידי של אחדות החושים. מודעות חושית ומקצבית קיימת מרגע הלידה ומתגבשת, כאמור, כפי הנראה כבר משלב העוברות. לדבריו של אנזייה, מודעות חושית מכשירה מעטפת של תפיסת המרחב בעוד שמודעות מקצבית מכשירה את מה שהוא מכנה "מעטפת הזמן".
מכאן, אני ממשיכה אל האסוציאציה המתבקשת מבחינתי.
חוש המישוש, מגע , טיפול במגע ואל טיפול בנפש דרך המגע בפרט
בשנת 1975 נערך מחקר קליני שתיאר רמות של המוגלובין שעלו בצורה משמעותית אצל מטופלים במגע מול קבוצת הביקורת. כמו כן נמצאה הטבה משמעותית בהתפתחותם של פגים, בדגש על שיפור באיכות קצב הלב, טונוס שרירי, חווית כאב, תפקוד מערכת הנשימה, הפחתה במתח וחיזוק מערכת חיסון.
ביפן, אומנות הטיפול במגע נחשבת לרבת מעלה באבחון ובטיפול כאחד בכלל, ובאזור הבטן בפרט. כבר ב-1700 נכתב ע"י Yoshimasu Mubansai – "הבטן היא מקור החיים ולכן מקור המחלות ושורשם בה" (תרגום חופשי).
גם קיקו מאטצומאטו מוסיפה בספרה 'הארה' דיאגנוזה על ההיסטוריה של אבחון במגע בבטן ומוסיפה סימוכין שונים לחשיבות האבחון והטיפול בבטן ובמגע בפרט³.
המגע הופך את המטופל לשותף פעיל, גם בטיפול בו נחשב עקרונית כמשתתף פסיבי, שכן חושיו מופעלים במגע עצמו כבר משלב האיבחון. מבנה הריפוי והעמקת המודעות הפנימית יוצרת תהליך עמוק יותר. מתעוררות שאלות פנימיות לגבי שורשי התסמינים. אלו, יכולות להיות אצל בעלי הכלים המתאימים לכך, חלק בלתי נפרד מתהליך הטיפול במגע. כמו כן, ידוע כי קיים זיכרון פרה נטאלי המשתחרר ומתגלה דרך המגע. להיסטוריה הרגשית יש ארגון סומאטי ממשי בגוף. עבודה על רקמות הגוף, השרירים, העור – בין אם חשוף או לאו, יכולה להעיר זכרונות שמורים.
תסמינים הופכים למראה דו צדדית ומשקפת, בלתי ניתנת להכחשה, ממש כמו בספריו של לואיס קרול 'אליס בארץ הפלאות' ו'מבעד למראה' כשהגיבורה מגלה את פני השטח שלה עצמה (מבפנים ומבחוץ) במסעותיה המופלאים.
מכאן ניתן להסיק כי, עבודת מגע בכלל, ועל אזור ההארה (הבטן התחתונה) בפרט, יכולה להוות מראה לשורש ולבסיס הנפש, ויכולה להוות תהליך עומק רגשי מופלא עבור מטופלינו (ועבורנו כמובן).
בחלק ב' של מאמר זה , אשתף בסיפור מקרה של פסוריאזיס בעזרת טיפול במגע, כמראה עוצמתית במיוחד לבחירות שעשה המטופל אז בדרכו.
עריכה: תמי ברקאי
תמונה: Chris Jarvis
המחברת:
איריס אברבנאל
מטפלת באנמה, אנפוקו
iris.abarbanel@gmail.com
