אני פה / ועדיין אני מתגעגע / לפה.
(מאצ'י טאווארה)
את היום האחרון של המסע שלי ביפן, פעימה אחרונה טרם החזרה לטוקיו ולישראל, אני מקנחת במוזיאון של D.T.Suzuki השוכן בקנאזאווה, עיר קטנה בחלקו הצפוני של האי המרכזי של יפן.
שם, במוזיאון המוקדש לסוזוקי סנסייי, מאסטר בזן בודהיזם, שהשכיל לחבר את פילוסופיות המזרח והמערב, אני מתבוננת בתמונה בשחור לבן של הסנסיי (מורה ביפנית) ומגלה שהמסטר מחזיק ביד שמאל את מנח ה-"O-shide".
ה-"O-shide", היא תנועת יד המאפשרת חיפוש של הנקודה האקטיבית בגוף, להרגיש אותה, לסמן אותה עם האצבע, ליצור נוכחות, יד ימין מצטרפת, מעגל נסגר ומתאפשר דיקור מדויק.
מה שנראה על פניו לכאורה כטכניקה ופרקטיקה, מקבל עוד רובד של הבנה.
התובנה הזו משקפת עבורי את המסע הלימודי שלנו ביפן, ארץ ותרבות בה למשמעות יש מרחקים ועומקים משלה, ניגודים היוצרים שלמות. חברה בה מתקיימת דרישה לחתירה לשלמות של כל פרט ופרט.
המסע שלנו הורכב מכמה חלקים וכמה רבדים:
לימודים, היכרות עם התרבות היפנית וחוויה אישית.
אף החלק הלימודי התחלק לשלושה חלקים, שלושה מורים שונים, שלוש גישות:
שלושה ימי לימוד עם Yesuda Mukan סנסיי שחשף אותנו לזרם ה- Iyashi No Mishi.
יומיים אינטנסיביים עם Suzuki Kojiro סנסיי שלימד אותנו את רזי המוקסה; איך ליצור מוקסה בגדלים שונים בצורה מהירה ומדויקת וכמובן מתי ואיך להשתמש בה.
ולבסוף, יום לימוד אינטנסיבי עם Miyawaki סנסיי שחשף אותנו לסגנונו המיוחד ולעבודתו בעזרת מגנטים.
3 מאסטרים המקרינים צניעות וענווה, חיבור חזק לרוח והקשבה לגוף ולאנרגיה שבו.
בבוקר יום הלימודים הראשון, אני צועדת בשכונת נזו בטוקיו, שכונה שקטה ופסטוראלית השוכנת מרחק קצר מהמרכזים התוססים והעמוסים של טוקיו, אל מרחב הלימודים הסמוך למקדש שינטו, חולצת את הנעליים, עולה במדרגות לקומה השנייה ונכנסת לכיתת לימוד מסורתית מצופת טאטאמי, הכיתה מוצפת אור סתווי רך העובר דרך חלונות נייר אורז.
זהו הדוג'ו שלנו, הכיתה לימים הקרובים.
השיעור מתחיל בקידה. המצח נוגע בטאטאמי וניחוח של העשבים מדגדג לי באף.
simplicity and elegance היו המילים הראשונות דרכן ניסתה מאיה סוזוקי, הגשר שלנו; המתרגמת שלנו לשבוע הקרוב וגם מטפלת בדיקור בעצמה, להבהיר לנו את השיטה היפנית שעמדנו ללמוד בימים הקרובים. שמה של השיטה היא Iyashi No Mishi.
Iyashiמשמעותו כפשט הוא ריפוי, אך גם כרובד של תנועה אקטיבית של חיים הקיימים בכל היצורים,
No Mishi – הדרך. הדרך לריפוי.
Yasuda סנסיי פותח את היום הראשון לסדנא בבקשה להיות לוח חלק, להשאיר את כל אשר אנחנו יודעים מאחור ופשוט רק לחוש את הנקודות האקטיביות. בקשת זן קלאסית – להיות תלמיד…
Yasuda סנסיי מבקש מאתנו לשכוח ורק להרגיש, לחוש מתוך ראייה שונה וחדשה. באנו כולנו עמוסים בשנים של לימוד, תרגול, פרקטיקה, פילוסופיה, תאוריה, סינדרומים, סימפטומים, מסלולים, מיקום ותפקוד נקודות שאמורים להישכח ברגע, אקט שכמובן מעלה שאלות רבות וחדשות…
שעות של ישיבה על הברכיים. ועוד ישיבה Za-zen.. מעבירים משקל ימינה ושמאלה. חורקים קצת. בימים הבאים האגן מתרכך, הגוף מוצא את מקומו והנפש אתו. בסופי היום אנו מודים למורה ומסיימים בקידה עמוקה שתומכת במסגרת מסורתית ללמידה.
אנחנו לומדים קאטה יסודית שעוקבת אחרי פרוטוקול מדויק מתוך אבחנה במגע בבטן, אבחנה של ה-Hara.
המגע מחפש Jaki – צ'י תקוע ורעלים שחוסמים את תנועתו החלקה של הצ'י ואזורים חסרים המבקשים מילוי.
הטיפול מתבצע בעזרת מחט אחת שמטיילת בין הנקודות האקטיביות ועוקבת אחרי תנועת הצ׳י.
בשיטה זו שמים דגש גדול והקפדה רבה לדרך. דרך החזקת המחט, הנשימה, רפיון השרירים וכמובן גם למנח ה- דן טיין ( ה-Hara) שלי מול הנקודה האקטיבית.
אני נזכרת בשנה הראשונה בלימודים, נזכרת בקסם שגיליתי כל שיעור מחדש. אני מתבוננת מרותקת, ידיו של סנסיי מרקדות בעדינות על גוף המטופל. התנועה נחווית בי לרגעים כריקוד חופשי ולרגעים ככוריאוגרפיה שהועברה בין דורות.
Hibiki הינו מושג נוסף מופלא שלמדתי וחוויתי במהלך שלושת ימי הלימוד עם Yasuda סנסיי,
משמעותו 'תהודה אל תוך מרחבים פנימיים'. המושג מתאר תחושה של ויברציה פנימית, מקומית או מופשטת, באזורים שונים בגוף, תחושה אותה חווים המטפל והמטופל בעת מפגש המחט. דיוק באומנות זו של החדרת המחט יוצרת נוכחות של כאן ועכשיו ומאפשרת התכווננות לתוך תהליך הריפוי. המקרוקוסמוס מהדהד פנימה אל תוך גופנו ונפשנו.
לאחר 3 ימים של פתיחת מרחבים פנימיים, אנחנו מניחים את המחט לטובת המוקסה. כבר ביום הראשון ומבעד לענני העשן וניחוח המוקסה אנחנו מבינים שהכנת המוקסה, כמו כל דבר ביפן, גם היא, אומנות וטקס.
Suzuki Kojiro סנסיי הוא דור שלישי למטפלי מוקסה, אומן בזריזות ויופי של הכנת מוקסה ישירה
עד אותו יום, הידע והנסיון שצברתי בהכנת גרגירי אורז למוקסה ישירה או בגלגול קונוסים, ההבנה איך להשתמש בהם, היו רק כמו הקצה של הפסגה של הר פו'גי…
Suzuki סנסיי, אומן המוקסה, חשף אותנו לטכניקות חדשות, לסטנדרטים ולמהירות הכנת מוקסה בקנה מידה חדש. תירגלנו גילגול כייפי שנשא פרי ורצון להמשיך להשתפר.
תרגלנו כיצד להכין גרגיר אורז- Tonetzkyu , קונוס-Chinetzkyu וגלגול – Kyotochin מאפס, כמו שצריך.
למדנו טכניקה גאונית לוויסות החום והתאמנו עליה בשריפת מוקסה ישירה על טישו מתוח בכדי להבין איך לדייק בוויסות הטמפרטורה.
בדיוק כפי שלומדים לדייק במחט, גם בהכנת המוקסה יש רבדים נוספים, טכנית ורעיונית, בהם נשאף לדיוק ותאימות לכוונות הטיפול. דרך צורה, דחיסות או האווריריות – כל קונוס והיעוד שלו.
בהפסקה, באותו יום, ארוחת צהריים של אטריות סובה במסעדה שכונתית קטנה. בבוקר, בדרך אל הלימודים, ראיתי מבעד לחלון את הטבח מכין, מגלגל ופותח אותן טריות להיום. גם המאסטר הזה מקדיש תשומת לב רבה, רצינות ודיוק בהכנתן, אני מרגישה אותן בצלחת ובבטן שלי.
תם פרק הלימודים בטוקיו, אנו נפרדים ממאיה סוזוקי, שהייתה המתרגמת שלנו לכל אורך הסדנאות בטוקיו. בעזרת הידע והמקצועיות שניחנה בהם, מאיה מדגישה ומנגישה לנו דברים חשובים ומתרגלת אתנו בהפסקות צהריים. יחד היא והמאסטר הם כגוף אורגני אחד, קל להבנה.
יפן קסומה, בתקופות פריחת הדובדבן והשלכת היא נחשבת לקסומה במיוחד.
יצאנו למסע הזה בעונת הסתיו ולאחר שבוע בטוקיו, זכינו לפגוש את שלל הצבעונית ואת שיאה של עונת השלכת בקיוטו.
הדוג'ו שלנו להיום שוכן ב- Shunko-in Temple. אנחנו מתחילים את היום בשיעור זן בודהיזם, המפגש מתחיל בישיבה במדיטציה עם הנזיר Takafumi Kawakami, תה ירוק מר וביסקוויט אורז מתוק משלימים לנו את התמונה מול נוף גינת זן הרמונית שהסוד בה הוא שאין לה מרכז.
הנזיר Takafumi מדבר על הדרך בה אנו בוחרים להישאר באזור הנוחות שלנו, התוצאה עלולה להיות שרובנו נחייה בחלק קטן בתוך המרחב הפוטנציאלי של חיינו. הוא תיאר את המסלול המעגלי הנפוץ בו החלטות, שיפוט, בניית האמונות שלנו, ההצדקה שלהן בלוגיקה וגיבוי המעשים יוצרים מהלך שהופך לדרך. אמנם הדרך הברורה נותנת לנו רוגע ושלווה, אך עם זאת אינה מרחיבה את הפרספקטיבה שלנו ולמעשה מצמצמת את אפשרות ההתפתחות וההבנה שלנו. הנזיר סיים בהזמנה להיות סקרנים כלפי יציאה מאזור הנוחות ולערוך צעדים קטנים במקומות החדשים של חוסר הידיעה.
למביט מבחוץ, המרחב היפני נע בטווח בין הקצוות; שמירה על מסורת מול חדשנות, בין מופנמות לסקרנות, המלכותי והמלאכותי, הטבע ויציר כפיו של האדם. כל אלה מהדהדים יחד באסתטיקה צבעונית של טעמים, אומנות, עיצוב ואוכל, החוויה היפנית השלמה. את האסתטיקה, אני פוגשת כמעט בכל פרט ופרט, ניכר שלכל ניתן תשומת לב, כוונה ודיוק. זה נמצא בעיצוב חדרי המלונות בהם אני שוהה ולא פוסח אף על האריזה של האוכל שנקנה בסופר שבפינת הרחוב.
את אותה תשומת לב, התכווננות וסבלנות, אני מוצאת גם באנשים סביב. לא רק במאסטר ששיתף אותנו בידע שלו, גם הקופאית בחנות מבצעת את עבודתה בהמון דאגה, דיוק וחיוך. יש קצב שונה ביפן. יש כבוד לדברים הקטנים, יש כבוד למרחב האישי ויש כבוד למרחב הציבורי בכדי שיהיה נעים עבור כולם.
למרות האינטנסיביות של הלימודים, הרצון לטרוף את העיר, לא להפסיק לטייל ולאכול בה; על אף העומס הוויזואלי והחוויתי, הטלטול שלא מפסיק להופיע ולהפתיע בין החומרי לרוחני ביפן, תחושה של שקט פנימי תופסת מדי יום יותר מקום בתוכי. אני מרגישה מאוזנת במקום כל כך לא צפוי ומפתיעה את עצמי. קצב הפעימה הוא באיזון.
בטרם הספקנו להניח באופן אסתטי את התיקים שלנו, הרכבת המהירה Shinkansen לוקחת אותנו במהירות מטורפת בתוך רבע שעה מקיוטו לאוסקה אל כיתת הלימוד ואל יום נוסף של לימודים.
Miyawaki סנסיי מתמחה בטיפולי פולריטי (טיפול פלוס ומינוס): הנחת מתכות בקוטביות על נקודות ושימוש במוקסה הן שיטת הטיפול שלו. מאחוריו חמישים שנות ניסיון כמורה ומטפל. Miyawaki סנסיי, עיוור מלידה, דבר שכמובן אינו מפריע לו לרחף בין שולחנות הטיפול, מלווה על ידי אשתו ועוזר נוסף.
כמו ברבות מהטכניקות היפניות, דרך האבחנה המרכזית היא במישוש הבטן, המסייעת למיפוי הגוף וגילוי חוסרים, עודפים, חום וקור. היפנים מחשיבים את אזור הבטן למרכז הפיזי והאנרגטי של הגוף והרוח. מיפוי של הבטן על פי אזורים של מתח, רגישות ואף כאב ותקיעות, נותנים אינפורמציה לבחירת הטיפול הראוי.
הסמינר שהסנסיי מעביר לנו, מדגיש את הטיפול בבעיות גינקולוגיות דרך עבודה עם המרידיאנים המיוחדים. בעזרתו למדנו תבניות בטן של שמונת המרידיאנים המיוחדים ותרגלנו איתור נקודות בתפיסה היפנית. בחשיבות לא פחותה, חווינו וספגנו השראה ממטפל רב ניסיון, רך מגע, בעל ידיים חמות ומרפאות.
מהירות הרכבת חזרה לקיוטו לא מותירה זמן רב להיפרד מיום הלימודים האחרון במסע זה. כאן הסתיים החלק של הלימודים. ההיכרות עם התרבות היפנית והחוויה האישית תמשכנה איתי לעיר הגנים קנאזאווה, בחזרה לטוקיו ועד למרק הראמן האחרון בשדה התעופה בדרך הביתה.
המסע האמיתי ממשיך עכשיו ביפו, בקליניקה שלי. פה אני מבקשת להסב שבועיים של אופוריה וחוויות מיפן, שהיו כמו חלום עבורי ולהטמיע את שספגתי אל תוך הטיפול.
בקליניקה, כבר בטיפול הראשון לאחר החזרה, אני מרגישה כי חזרתי לא רק עם ידע נוסף או טכניקות חדשות, אלא עם המון רגש, שקט ותשומת לב, בתחושה כי ארגז הכלים האישי שלי התמלא בערך מוסף של צניעות והכרת תודה מול המטופלים ומול העולם הנפלא של הרפואה הסינית והיפנית.
תודה גדולה לשותפיי ללימודים ולמסע שנתנו לי הרגשה של יחד, תמיכה וחברות.
תודה למאיה סוזוקי שתרגמה, תמכה ואספה אותנו בכל פעם שהלכנו לאיבוד. מקווה לפגוש אותה וללמוד ממנה בביקורה הקרוב בישראל.
תודה ענקית למורים עצמם שחלקו את הידע שלהם בשפע רב.
ותודה ענקית לקרין קידר שעמלה ללא הפסקה על יצירת מרחב לימודי מושלם, מצאה מקום קסום, מורים בחסד עליון, וארזה הכל כמו קופסת בנטו (ארוחת צהריים יפנית) בצורה מדויקת, אסתטית ומשביעה בשילוב טיול והכרות של תרבות ארץ השמש העולה.
מצפה לשנה הבאה להמשך מסעותיה של BIG IN JAPANEEDLE.
לפרטים נוספים בנוגע ל- Big in Japaneedle 2019, ניתן לפנות לקרין קידר במייל.
הגהה ועריכה: תמי ברקאי
תמונות: לילה סילקה בן אפרים
המחברת:
לילה סילקה בן אפרים
מטפלת ברפואה סינית
www.medisini.com
