מגיע אליי מטופל שיודע הכל:
הוא יודע מה לאכול, איך לישון, איזו פעילות גופנית טובה לו ואיזו עבודה. הוא יודע לתרגל יוגה, הוא יודע לשבת על כרית המדיטציה; הוא יודע שסטרס לא מיטיב איתו.
הוא יודע הכל, ובכל זאת, הוא לא יכול. לא יכול להשקיט את המיינד, הוא לא יכול להתפנות לעצמו. והוא סובל – ממיגרנות, מכאבי בטן, מכאבי גב, מחוסר שביעות רצון, מפחדים ומחרדות.
הדיקור עוזר,
אחר-כך זה חוזר. כי הוא יודע הכל – אבל לא יכול.
מה הוא צריך ממני? זאת שאלה שאני אוהבת לשאול. לא אוכל לכפות על המערכת שלו שינוי, השינוי חייב לבוא מבפנים. מהיכן תגיע המוטיבציה? איפה נמצאת נקודת ההיפוך? איך מגיעים אליה?
איפה, בתוך כל אי-השקט הזה נמצא החלון לנקודת מבט אחרת, חדשה, על החיים?
לאפשר שקט
במדיטציה, התודעה שמשקפת את עצמה היא משאב. גם אם יושבים על הכרית ובמשך 20 דקות המחשבות לא עוצרות. זו תודעה שמשקפת את עצמה.
זו האפשרות לתת זמן ומרחב לדברים להיות. גם אם הם גועשים, רועשים וסובבים סביב עצמם.
האמת היא, שאם ניתן להם את כל המקום והכבוד, ונקשיב בצורה ערה לדברים שהמיינד מספרת, מבקרת ומאשימה, נגלה שאחרי מספר דקות נגמרות לה המילים. הן מתחילות לחזור על עצמן במעגל, ואז לפעמים קורה הנס הזה, שפתאום אנחנו מפסיקים להאמין לה.
שם, במקום הזה, נולד מרווח, בין המחשבות, לבין מי שלא מאמין להן. נולד המתבונן, העד. ובתוך המרווח הזה – מתקיימות כל האפשרויות.
אפשור הזמן והמרחב הזה, יש בו כוח מרפא חזק מאד. לא תמיד אנשים יכולים לשבת ולמדוט.
אבל אם הם הגיעו עד אלינו, נוכל להקשיב לנוכחות ולמילים שלהם ולהיות אנחנו העד, המתבונן, המשקף את גלי התודעה שלהם. אם נוכל להקשיב בשקט שכזה, נופתע לראות איזו טרנספורמציה כבר מתחילה לקרות מבלי שאמרנו מילה.
הרי כל הפסיכולוגיה נשענת על זה.
לאפשר שקט על מיטת הטיפולים, זה לעזור לאדם שמולי להגיע לנקודה שבה הוא מרפה, נרגע וצולל. משחרר את המיינד וכמו לרגע 'נעלם'.
זה יכול לקרות באופן ספונטני, עם מחט אחת, אפשר לתמוך בזה קצת, עם הכוונה לנשימה מודעת, דמיון מודרך, Yin Tang… ואינספור כלים אחרים שבטח כבר ישנם בארגז שלכם.
לפעמים הוא 'ייעלם' לחצי שעה, לפעמים רק לשתי שניות. אבל כך או כך פרק הזמן הזה הוא אפשרות אדירה לשינוי. כשהם חוזרים הם אומרים: "ממש נרדמתי.."
כן. לא בדיוק…
בזמן שהכל נרפה, כשהמיינד מתרחבת, קורים כמה דברים.
ראשית, יכולות לצוף מהגוף חסימות או טראומות, שבשלות לשיקוף ולקבלת ביטוי גופני. זה יכול להתבטא ברעידות או קפיצות, דברים יכולים לצוף, להיפרם ולהשתחרר אל 'זרם הדם המודע', ואז מגיעה מן התארגנות מחדש של המערכת.
כמו אחרי ניתוח להוצאת גוש או איבר, לשאר האיברים לוקח זמן מה להתארגן מחדש במרחב. כדאי לתת לזה את הזמן.
גם אחרי הטיפול, בבית, זה יכול עוד להתבטא במצבי רוח קיצוניים יותר או הופעת כאבים – ישנים או חדשים.
דבר נוסף וחשוב שיקרה, הוא המפגש של התודעה עם השקט, או נכון יותר, של התודעה עם עצמה.
התודעה הטהורה עצמה מקבלת זמן ומרחב להיות. משהו בתוכנו פוגש את עצמנו במקום גבוה יותר ונזכר. ההיזכרות הזאת כל כך חשובה, להראות לנו מה הכיוון שלנו, או להצביע על כיוון השינוי. אולי להאיר משהו שהיה בחשיכה ועכשיו אפשר להסתכל.
זו היזכרות אינטימית. אינטימיות שלנו עם עצמנו. הבלחה לרגע של האפשרות שאנחנו יותר מהדפוסים, מההרגלים, מהכאבים ומהמחשבות שלנו, ושיש שם איכות מהותית וקמאית שתמיד הייתה שם, תמיד תהיה, ותמיד בשבילנו. לטובתינו.
מטופלים יכולים בחזרתם אל הכאן ועכשיו, לשתף חלום, מחשבה, זיכרון או רעיון שעלה להם בזמן הזה. הוא כנראה מאד רלוונטי לתהליך הריפוי שלהם.
אני אעודד אותם לדבר את זה מעט.
דרושה תחושת ביטחון בכדי להגיע למקום כזה. מה יכול לאפשר ביטחון במרחב הטיפולי?
חישבו על זה קצת.
אדם הוא עולם ומלואו. הוא שנים על גבי שנים של חוויות, זכרונות, הרגלים ורשמים שיוצרים מארג כל-כך מיוחד של הוויה.
איזה מטפל יכול לדעת מתוך החשיבה האנליטית שלו, כל כך טוב, מה האדם שמולו צריך? מי יכול לתפוס את כל המארג הזה ולהבין לאן הוא הולך? יש כל כך הרבה אפשרויות. הדבר שהכי מעצים מטופל, הוא לגלות את זה בעצמו. אם זה מתאפשר בטיפול, רגע של שקט שהוליד בהירות וידיעה, אז הרבה מאד קרה כאן.
להרגיש בטוח במרחב, אומר, שכל מי ומה שאני, יש לו זכות קיום כאן בחדר. אפשר לשחרר הגנות, להרגיע קצת את האגו. אין ממני ציפיות להיות משהו או מישהו אחר ממה שאני עכשיו. ממה שיש. עם הקושי, עם הכאב, עם הדיכאון, עם חוסר המוטיבציה, עם הייאוש והמרה השחורה, עם האשמה והבושה.
דבר נוסף ומשמעותי: בזמן ה'צלילה', או החלימה, חשוב להחזיק בראש שלנו מחשבות מעצימות מאירות ומעודדות לגבי המטופל שאיתנו. במצב עדין זה הוא קולט את הסביבה, ואפילו את מחשבותינו, והן בתורן משפיעות עליו. (מומלץ לקרוא על נוירוני מראה Mirror neurons, ולעשות את ההקשרים).
האם נוכל להחזיק בראשנו את ההערכה כלפי הדרך שהוא עשה, האיכויות והעוצמות שלו?
האם נוכל לחוש אהבה ואהדה כלפיו?
חישבו כמה כוח מרפא יש באהבה ללא תנאי שפוגשת אותנו, בתוך עולם רווי ביקורת, השוואות, רגשות אשם ותסכול.
מה אנחנו באמת צריכים?
הגהה ועריכה: תמי ברקאי
* תמונה: Andraz Lazic
המחברת:
דנה תבור
מטפלת ברפואה סינית
כותבת בבלוג מחשבות על ריפוי
מקורות לימוד והשראה:
Energy Healing – A Pathway to Inner Growth, Jim Gilkeson, Marlowe & Company, NY, 2000
Cranio Sacral training – Modoule1 – Shaily Feinberg
7 Steps to Inner Growth adduction – Bart Ten Berge & Georgi y. Johnson
