שאלת מיליון הדולר
עיקרון בסיסי בהתנהגות האנושית הוא הרצון לקבל מקסימום הנאה במינימום מאמץ. בעולם הטיפולים, העיקרון הזה מתורגם לשאלת "מיליון הדולר" אליה נכנס כל מטופל לקליניקה: "כמה טיפולים צריך?" האמת היא שזוהי שאלה טבעית ובסיסית ביותר. לפעמים לנו המטפלים, שחיים ונושמים רפואה סינית, נדמה שאם אנחנו מאוהבים ברפואה הזאת, אז גם המטופלים שלנו צריכים להעריך אותה במידה רבה ולא להתעסק מדי בשאלות קשות. אבל המציאות מראה אחרת, ובצדק. זה אך טבעי לאדם שבא אלינו לטיפול, לדעת כמה הוא יצטרך להשקיע כדי להרגיש טוב יותר, בשאיפה שהתשובה שלנו תתקרב עד כמה שניתן לעיקרון היסוד של "מקסימום הנאה במינימום מאמץ" כלומר, מקסימום ריפוי במינימום עלות.
שתי בעיות
וכאן עולות שתי בעיות. הראשונה היא שבניגוד לשירותים כמו תיקון מחשב, אינסטלציה, מכונאות רכב וכו'… ואפילו טיפולים רבים ברפואה קונבנציונלית – הערך של השירות שלנו (כמה הוא שווה = כמה הוא עולה) הוא סוג של נעלם. נכון, טיפול בודד יכול לעלות 80 ₪, או 180 ₪, או 450 ₪, אבל לשאלה: "כמה יעלה לי שתתקן לי את הברך?" אין לנו תשובה מיידית וברורה.
הבעיה השנייה והחמורה יותר, היא שמטפלים רבים לא יודעים ממש איך לענות על השאלה החשובה הזו. ואם אין לי תשובה ברורה ומיידית לשאלה הזו, איך אני יכול לגרום למטופל להבין את הערך של השירות שלי ואת המשמעות של ההשקעה שנדרשת ממנו? אני זוכר שבשנת לימודיי הרביעית, אי שם בשנת 2004, שאלתי את אחד המורים אם יש תשובה טובה לשאלה כזו, והתשובה שקיבלתי הייתה רחוקה מלספק. "כל מקרה לגופו"… "זה משתנה ממטופל למטופל…" "זה יכול לקחת טיפול אחד וזה יכול לקחת עשרה…".
עם הגישה הזו יצאתי לדרך וגיליתי מהר מאד, שלא רק שתשובות כאלה מערערות את הביטחון של המטופל בתהליך, זה אפילו מערער את הביטחון של המטפל בתהליך. כי אם אני לא יודע כמה טיפולים זה ייקח, המטופל מרגיש את זה, וחש שהוא צועד אל "הלא נודע", מקום שאף אחד לא אוהב להיות בו ממש. ואם גם עבורי – האיש שאמור להוביל את המטופל – זוהי צעידה אל הלא נודע, אזי שנינו בצרות…
אם הכל הולך נפלא והמטופל מרגיש נהדר ובעיותיו נפתרו תוך 2-3 טיפולים (מיעוט מהמקרים, אגב), אז הכל טוב. אבל אם מדובר בתהליך שמתפרס על פני מספר שבועות טובים, (לרוב 6-12 ולעיתים גם חודשים) אז רצוי שנהיה מוכנים לקראתו מראש.
איך באמת עובד הדיקור הסיני?
בקליניקה קהילתית רואים הרבה מטופלים ועם הזמן מתחילים לשים לב לתהליכים אצלם. איך באמת עובד הדיקור. האמת היא, שההסבר הכי טוב שאנחנו יכולים לתת למטופלים שלנו לגבי הדיקור, הוא גם ההסבר שמתאר הכי במדויק את התהליך הטיפולי. הרי יש כל-כך הרבה שיטות וסגנונות, וכבר דובר רבות על כך שזה מוזר עד כמה הכל עובד יפה, גם שיטות לכאורה סותרות.
אבל לא משנה מה הסגנון, כולנו חייבים להסכים שאין במחטים שלנו שום חומר ואנו לא מכניסים לגוף שום דבר. בניגוד לתרופות או ניתוחים, הרפואה שלנו היא רפואה שעובדת מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה. יש משהו בדיקור שגורם לתהליכים בגוף להתעורר – תהליכים שמביאים לריפוי. במונחים של צ'י ומרידיאנים זה ברור – אנחנו מווסתים את הצ'י "הסורר" חזרה לנתיב הנכון שלו, הלא-פתולוגי, ומשם הגוף חוזר לאיזון הטבעי והבריא שלו. יש מצבים שהצ'י כבר לא יכול לחזור לשם, במיוחד במצבים מורכבים וארוכי שנים, ויש מצבים שדורשים תהליך עם התחלה, אמצע וסוף.
איך מסבירים את זה למטופל?
אני נמנע במודע לדבר על צ'י ומרידיאנים עם המטופלים שלי. ההבנה החלקית והמבט השואל שקיבלתי כ"כ הרבה פעמים בקליניקה לא באמת משרתים אף אחד. אבל ישנה הבנה קריטית שכן משרתת: צריך להסביר למטופל משהו שהוא כבר מכיר מחיי היומיום – הגוף מסוגל לרפא את עצמו, וראייה לכך אפשר למצוא בהחלמה של פציעות, או במלחמה בווירוסים. מערכת החיסון עובדת, וזוהי מערכת של ריפוי עצמי. לפעמים הריפוי העצמי לא מפיק את מירב הפוטנציאל שלו, ונדרשת התערבות שתעורר אותו ותעזור לו בכך, ואת זה עושה הדיקור.
אני אוהב להמשיל את זה למכונית שתקועה בבוץ. דרושה דחיפה טובה מאחור כדי לעלות אותה חזרה על המסלול, בתקווה שמשם היא תוכל לחזור לנסיעה תקינה. התפקיד של הדיקור הוא לכוון מחדש את הגוף למסלול של ריפוי עצמי. כמה דחיפה צריך לתת זו בדיוק השאלה: "כמה טיפולים צריך?".
אז כמה טיפולים צריך?
התשובה היא נגזרת של עד כמה המכונית תקועה בבוץ, בשילוב עם מה שנקרא: "כורח המציאות". עד כמה הגוף תקוע בבעיה זה בעצם כמה זמן קיימת הבעיה, עד כמה היא חמורה, האם הבעיה באה והולכת או תקועה ולא זזה, ומה המצב הבריאותי והגיל של המטופל. ככל שהמדדים האלה ארוכים/גבוהים יותר, הרי שנצטרך יותר טיפולים כדי לראות שינוי, ולהפך.
לדוגמא, כאב גב של עשר שנים, קבוע ולא משתנה ומדורג 8 מתוך 10 בדרגת הכאב, אצל מטופל בן 55 עם פריצות דיסק, שסובל ממשקל יתר ולחץ דם גבוה ושלוקח תרופות, יהיה קשה יותר לטיפול מאשר מטופלת בת 25, עם כאב גב בן שלושה חודשים, שמחמיר רק בתנועות מסוימות. במקרה הראשון הסיכוי לעזור עומד בד"כ על 30-40% (בהכללה גסה, תמיד יש הפתעות…) ובמקרה השני הסיכויים לעזור הם יותר בכיוון ה- 75-85%.
אבל כורח המציאות מכתיב גם את מסגרת הזמן שעומד לרשותנו. אותו גבר בן 55 מהדוגמא הנ"ל, אולי יוכל להפיק את המירב מאישפוז בבית חולים סיני וטיפול יומיומי בדיקור במשך מספר חודשים. אך כאן בישראל, המקסימום שהוא יוכל לעשות זה להגיע למטפל כמונו ולתת לזה "צ'אנס סביר" – נגזרת של העיקרון: "מקסימום הנאה במינימום מאמץ". רוב המטופלים יהיו מוכנים לתת צ'אנס ל- 5 עד 10 טיפולים, וייצפו לראות איזשהו שיפור בטווח של 5-6 טיפולים. הדבר נכון בין אם הטיפול עולה 450 ₪ ובין אם 80 ₪. להגיע לטיפול זה לא רק השקעה כספית אלא גם השקעה של זמן ומאמץ. אי אפשר למשוך מטופלים לנצח והם גם לא יהיו מוכנים לכך.
תיאום ציפיות
ולכן הדבר הכי חשוב במפגש הראשון עם המטופל הוא לתאם ציפיות. מה שכדאי לעשות הוא לתאר למטופל מה הסיכויים לטיפול מוצלח בבעיה, מה מתוכנן לקרות בטיפול ולמה הוא יכול לצפות ומתי. כמובן, שהכל במסגרת הערכה על סמך ניסיון ולא מדע מדויק. כדאי להסביר למטופלים שכיוון שהדיקור מעורר מנגנוני ריפוי עצמיים של הגוף, מדובר בעצם בהתנעה של המנגנונים והובלתם בתהליך. בספרו המצויין של מת'יו באואר: "Making Acupuncture Pay", מחלק המחבר את התהליך ל- 3 שלבים. מניסיוני בקליניקה, מדובר בחלוקה נכונה וטובה שמבהירה דברים הן למטופל והן למטפל:
תחילת התהליך – הוא השלב החשוב ביותר והוא בעצם השלב של "ההצתה" של המנגנון. חשוב מאד להבהיר למטופל שכדי להגדיל את הסיכוי ל"הצתה מוצלחת", רצוי להגיע פעמיים בשבוע במשך השבועיים-שלושה הראשונים. בניגוד למה שהיינו חושבים, מה שמעניין מטופלים הוא לאו דווקא להבריא כמה שיותר מהר, כמו להבריא כמה שיותר בזול. עובדה היא, שרוב המטופלים יתקשו להגיע לטיפול 3 פעמים בשבוע, בשל אילוצי זמן וכסף. אבל להגיע פעמיים בשבוע למשך שבועיים עד שלושה זה עדיין בגבולות הסביר. בשלב הזה אנחנו מצפים לראות שיפור כלשהו בבעיה (שיפור לא רק בעוצמה אלא גם בתדירות, זמן ההחמרה וההקלה ועוד). בבעיות "קלות" יותר השיפור צריך לקרות תוך 3-4 טיפולים (או פחות מכך) ובבעיות "קשות" יותר השיפור אמור לקרות תוך 5-8 טיפולים. אם עד 8 או 10 טיפולים כלום לא קורה, אז כנראה שהבעיה היא מעבר ליכולת שלנו לעזור.
אמצע התהליך – זה השלב השני שלאחר שבועיים-שלושה, בו יש שיפור ומתחיל "המומנטום" של הטיפול. כאן ניתן כבר לרווח את הטיפולים לפעם בשבוע. בדרך כלל, שלב זה הוא כפול ביחס לשלב הראשוני. אם בשלב הראשון זה לקח 2-3 טיפולים כדי להתחיל לראות שיפור, אז כאן נעשה 4-6 טיפולים נוספים על פני 4-6 שבועות. אם זה לקח 3-4 טיפולים בשבועיים כדי להתחיל לראות שיפור, אז נעשה 6-8 טיפולים. בסוף שלב זה נוכל לראות אם הגענו למקסימום אפקט: הקלה בדרגות שונות או ריפוי מוחלט שמגיעים לפלאטו מסוים – לא משתפרים ולא מחמירים. המכונית יצאה מהבוץ, חזרה למסלול והיא כבר נוסעת.
ואל דאגה, מטופל שחווה הקלה לאחר 3-4 טיפולים, מוכן יהיה, בדרך כלל, לחצות את הרף של ה- 10 טיפולים.
סוף התהליך – כאן מדובר בשניים-שלושה טיפולים בהפרשים של שבועיים-שלושה אחד מהשני. שלב ה"שימור". זה השלב שבו מוודאים שאין חזרה לאחור. אם הכל בסדר בסוף שלב זה, אפשר לשחרר את המטופל. אם הבעיה חוזרת, כדאי לחזור לפעם בשבוע. זכרו שמדובר על כיוונון הצ'י למקום נכון, או בשפה שלנו עם המטופלים – להשיב את הגוף למסלול של ריפוי עצמי. לעיתים זה לא פשוט ולא קורה כל-כך מהר.
בסך הכל מדובר על סדרת טיפולים שנעה בין 8 ל- 15 פלוס מינוס ברוב המקרים. פעמים רבות לא מקפידים על השלב הסופי של "השימור", מה שמקצר את הסידרה אך מעלה את הסיכויים שהמטופל יחזור מהר מהצפוי (ועדיף לנו שהוא יהיה מרוצה ויחזור מתישהו בעתיד מאשר שירגיש שהבעיה לא ממש עזבה אותו).
מספר הטיפולים שמוזכרים בחלוקה הזו הוא פרי ניסיון בן 25 שנים בדיקור סיני של מחבר הספר. אני מוצא את המספרים האלה די תואמים את העבודה שלי עם מטופלים. כמובן שיש מקרים יחסית נדירים של ריפוי ב- 1-3 טיפולים (נפוץ יותר במקרים אקוטיים שהטיפול בהם החל בטווח מיידי). במצבים הכרוניים, כל אחד יכול לשרטט את המספרים על-פי ניסיונו, אך העיקרון הוא החשוב: התהליך הטיפולי הוא תהליך עם התחלה אמצע וסוף. מספר הטיפולים בכל שלב הוא נגזרת של אופי הבעיה.
הבנה של התהליך הזה תבהיר למטופל מה ההשקעה הנדרשת ממנו. מטופלים רבים מדי פשוט נעלמים, או מבטלים את התור הבא ולא שומעים מהם יותר.
כנראה שהם לא קיבלו הסבר טוב על התהליך, ורמת האמון שלהם נמוכה. הבנת התהליך חשובה לא פחות לנו המטפלים – זה יגביר את תחושת הביטחון והמסוגלות שלנו, וזה יקרין על המטופל וישפר את האמון שלו בנו ובתהליך – מה שיקרין גם על התוצאות בקליניקה.
