מחושך לאור

ה- 21 בדצמבר הינו היום הקצר ביותר בשנה! יום זה הוא היום החשוך ביותר- שעות החושך בו מרובות יותר משעות היום, ומאותו יום ואילך האור מתגבר והולך ומתגבר.
יש משהו מאוד מאיים ומפחיד בחשכה, בחברה הפרימיטיבית ללא פלאי הטכנולוגיה של ימינו, כשהטבע לוקח תפקיד מאוד משמעותי ועיקרי בחיים, נתקף האדם חרדה בכל עת שבה ראה שהשמש מקדימה לשקוע, שהימים מתקצרים, שהלילות מתארכים, ושהחושך והקור משתלטים על הארץ. לאורך ההיסטוריה האנושית חשש האדם שתהליך זה, שאותו הבין כהתגברות החשכה, רק ילך ויחמיר, ושהשמש לא תזרח שוב לעולם.
תקופת זמן בלתי יציבה זו, שחוברים בה אימה ותקווה גם יחד הביאה עמים רבים לאורך ההיסטוריה לפתח מסורת, סיפורים, אמונות וחגים הקשורים באור.

בדת היהודית אנו נוהגים לחגוג את חג החנוכה ולהדליק נרות, ובדת הנוצרית חוגגים את חג המולד ומדליקים אורות על עץ האשוח. ברומי נהוג היה חג הקרוי סאטורנליה לכבוד לידת האור מחדש. האינדיאנים חוגגים טקסים שנועדו להבטיח את נצחון האור על החושך. ביפן ישנם טקסי שינטו שקוראים לסוף תקופת היין של השמש ותחליתה של תקופת היאנג שבה השמש חזקה גברית ומפיצה אור. גם הסינים, המצרים, הבבלים, האצטקים ובני דת הזרטוסטרה נהגו להבעיר מדורות או להדליק משואות  בכדי לעודד ולהמריץ את השמש ולחזקה ובתקווה וציפיה לסיומה של תקופת החורף החשוכה והקרה.

מי מאתנו אינו מבקש להזמין אור לחייו?
גם היום בתרבויות רבות לאור יש קונוטציות חיוביות ונעימות: הוא מתקשר לאהבה, לשמחה, ליופי , לחום ולבהירות. גם הסימנית הסינית אור רומזת למובנים דומים ובנוסף מלמדת אותנו משמעויות נוספות ועמוקות על מושג האור. הסימנית מורכבת משני ציורים המופרדים בקו אמצעי מאוזן: למעלה קיצור של הסימנית "אש"- אש צוהלת ושמחה,מחממת לב וגוף, מעניקה מאור, ממיסה , מקרבת ומאחדת. מתחת לקו המפריד, ציור מקוצר של רגלי האשה, רגליים המחוברות לקרקע, לאמא אדמה, פתוחות ומסמלות איכות של רגישות וקליטה. האש שבסימנית מזכירה לנו שלפני שהומצא החשמל, היה האור מצרך נדיר בעל ערך גבוהה, ושנדרש מאמץ גדול להשיגו ולשמור עליו. בחיינו המודרניים, שבהם האור נגיש כל כך וניתן להשגה בלחיצה על מפסק, לא פעם אנו לוקחים את האור כמובן מאליו ושוכחים שאת הדרך להשגת האור.  הסינים מזכירים לנו שאם אנו באמת רוצים לזמן אור לחיינו, נדרשות לשם כך עבודה והשקעה, ואז כמו האש שעולה תמיד למעלה לכיוון הרוח גם אורינו הפנימי יחבר אותנו לעולמות רוחניים מלאי אור.

חלקה התחתון של הסימנית, רגלי האשה מלמד דבר מה נוסף. בתרבות שלנו אנו מקשרים לא פעם את המילה אור עם הזוהר החזק והמסנוור של השמש, אל לנו לשכוח שאור השמש החזק מיד יוצר גם צל ושלפעמים בשל עוצמתו הרבה אינו מאפשר לנו לראות את הפרטים. קל לנו גם לדמיין אור כבוהק הלבן והמלאכותי של נורת החשמל.  הקשר שרואה הפילוסופיה הסינית בין אור, אש ואשה מזכיר לנו שיש לאור איכות נוספת לא פחות חשובה: איכות נשית, רכה ומלטפת, אפילו רומנטית, כמו אור הירח או אורו של הנר. הסימנית מרמזת אולי גם על תפקידן של הנשים כנושאות האור, ולרמוז בעדינות לגברים שאשה היא גם אור גדול.
ואולי בימים חשוכים בהם איננו מסוגלים לראות את האור, במקום לחפש את האור בחוץ מומלץ לנו לפעמים לנסות ולהתחבר דווקא לאור הנשי שבנו, לאורינו הפנימי הרך והעדין, החם והמאחד, ולוותר על אש המלחמה, הצועק והמאיים להשתלט ולשרוף.

ולסיום סיפור קטן על אור שמקשר אותנו למשמעות נוספת של המילה : ההארה הרוחנית.
איש עיוור נפרד ערב אחד מחברו, ויצא לרחוב החשוך."קח איתך עששית " הציע לו החבר. "לשם מה?" שאל העיוור. "הרי אינני רואה דבר, ואין זה משנה אם אני הולך באור היום או באופל הלילה". "אני יודע שאינך רואה, " השיב החבר. "אולם אם אין לך עששית, מישהו עלול להיתקל בך". הסכים העיוור ויצא לדרכו כשהעששית בידו. לפתע, בעודו בדרכו ,נתקל בו אדם אחר, ושניהם נפלו אפיים ארצה. "האם אינך מבחין באור שלפניך?"שאל העיוור בתמיהה את האדם שנתקל בו. "הייתי מבחין , אבל העששית שלך כבויה!" השיב השני בתמיהה לא פחותה. כאשר אנו מנסים להגיע להארה באמצעות רעיונותיהם של אחרים, אנו דומים לעיוור שסומך על העששית שנתן לו אחר. האור האמיתי איננו אור שניתן לנו מבחוץ- אלא האור הפנימי שבתוכינו.

שיהיה לכולנו חג אורים שמח.

המחברת:
תרצה פייטן סלע
אמנית קליגרפיה
מרכז שודו