השבוע מלאו 5 שנים לדרכי כמטפל בקליניקה קהילתית (או בקיצור: "מדקר קהילתי"). 5 שנים שקדמו להן 5 שנים של חיפוש דרך. זה לא זמן לסיכומים אלא דווקא להסתכלות קדימה.
הרפואה הסינית הקהילתית בישראל כל-כך בחיתוליה, ומחפשת את דרכה עדיין. הייתה תחושה בקרב כמה אנשים שההתלהבות ההתחלתית נרגעה, שהנה רואי כבר לא כותב בלוג פרובוקטיבי יותר, כמה מטפלים ניסו את הדרך ונטשו אותה, ובקיצור לא כ"כ ברור מה קורה עם זה.
אז אני רוצה להגיד שקורה עם זה הרבה.
הדבר הגדול והחשוב והעיקרי שקורה עם זה הוא שאני ומטפלים אחרים מתל-אביב, חיפה, רמת-גן, באר שבע ויישובים נוספים חוצבים את דרכנו בסלע. מפלסים את הדרך שאחרים טרם הלכו בה. לומדים לבד, וכותבים את המפה תוך כדי ניווט. זה לא רק תיאור יפה, זאת ההרגשה, תאמינו לי. אנחנו יוצרים את הקליניקה הקהילתית תוך כדי תנועה, לא אצל כולם היא זהה אבל מתחילה להתקבל תמונה. והלמידה שאנו סופגים בדרך היא ברמות שלא שיערנו.
קשה לסכם את כל מה שלמדתי בחמש השנים האלה ואני גם לא בטוח שאני רוצה, כי מה הטעם לסכם באמת כשכל יום לומדים משהו חדש? אבל בכל זאת למדתי משהו חדש אחד חשוב ולרגל החגיגיות של התאריך אני אתן מחווה לבלוג שכתבתי פעם ואתאר את מה שלמדתי במשפט "פרובוקטיבי":
למדתי שרפואה סינית כבר לא מעניינת אותי.
– סליחה??
– כן.
– די, נו, מספיק עם השטויות.
– לא, באמת.
– מה באמת??
– לא מעניינת אותי.
– טוב, נודניק, תסביר.
– מה יש להסביר?
– נו..!
מה הכוונה שרפואה סינית כבר לא מעניינת אותי? זאת יותר תחושה. התחושה הזו נולדה מתוך משהו שלא ניתן להגדיר אותו אלא כעל סוג של התאהבות. התאהבות בקליניקה, התאהבות במטופלים שלי, התאהבות בכל הקטע. וזה קרה רק בחודשים האחרונים. משהו שם עשה איזה "קליק". יכול להיות שאני סופסוף מתחבר לעניין הזה של להיות מטפל. עד עכשיו טיפלתי, אבל לא באמת אהבתי. מצאתי את המקום הזה בלב, מקום שנפתח. מקום שמקבל באהבה כל מטופל. סליחה אם זה נשמע ניו-אייג' קצת. זה פשוט מרחב חדש של מקום בלב עבור המטופל. וזה נפלא ברמות שמילים לא יסבירו לעולם.
והבנתי גם שזה מה שהמטופלים צריכים. זה מה שהם צריכים. את המקום הזה, השדה הזה. זה מה שכולנו צריכים, לא?
אז למה אני אומר שרפואה סינית כבר לא מעניינת אותי?
כי עד לא מזמן חשבתי הרבה על נקודות. על מרידיאנים. על אבחנה. אני עדיין חושב על כל זה, אבל זה כבר לא העיקר. כל-כך לא. אני עובד עם אותו סט של נקודות פלוס מינוס כבר חמש שנים. מה שעושה באמת את ההבדל ואני רואה את זה בטיפולים האחרונים זה המקום הזה שבו נמצא המטפל, המקום המקבל והמאפשר הזה. כל היתר זה פרטים שוליים.
אני קורא באינטרנט דיונים על מקרים וזה כבר לא עושה לי את זה. ברמה הזו אני יכול לומר שרפואה סינית כבר לא מעניינת אותי יותר. רפואה מעניינת אותי. שתהיה סינית, יפנית, אפגנית, מערבית, צ'רקסית. טאן, טונג, ואנג, סטמס. מה זה באמת משנה?
זה מה שלמדתי באמת בחמש השנים. להיות מטפל. ומה שאפשר את זה זו הקליניקה הקהילתית שכל פעם הכריחה אותי להתמודד שוב ושוב ושוב עם אנשים, אנשים אמיתיים שבאים ביחד ועושים קצת רעש וחלקם מעצבנים וחלקים נפלאים ואת כולם אני אוהב. לא האמנתי שזה קורה אבל נוכחתי לדעת שכל המטופלים מקבלים פחות או יותר את אותן נקודות, וזה עובד. זה ביאס אותי בהתחלה. אני יושב וחושב, מתאים כל טיפול לכל מטופל אבל במבט מפוכח על מה שאני עושה הבנתי שזה די אותו הדבר לכולם. וגם העובדה ששיטות סותרות עובדות נפלא כל אחת בלבלה אותי.
אבל לא, אין מה להתבלבל. אין מה להתבלבל כשמבינים שהלב מטפל, לא הנקודות.
אני חושב שהגישה הזו היא שמאפשרת באמת לטפל בקליניקה קהילתית כי היא מורידה את כל הלחץ הטכני. איך להספיק לאבחן? איך לטפל ב- 4 או 5 או 6 אנשים בשעה? איך להסתמך על הדיקור בעיקר ופחות על טכניקות נוספות? איך לשמור על פוקוס, לעזאזל? והגישה הזו לא באמת יכולה להתפתח בבת אחת, אלא בחשיפה מתמשכת למטופלים וברצון אמיתי לעזור להם, לאנשים בשר ודם לאורך תקופה. וככל שהחשיפה תהיה גבוהה יותר, כך זה יקרה מהר יותר.
עם ההבנה החדשה הזו אני יוצא לדרך חדשה. אני מאמין שקליניקות קהילתיות הן העתיד. אנחנו בעידן שלפני הכחדת הדינוזאורים. ואם נחכה לאנשים אמיצים שיחצבו את דרכם בסלע כל אחד לבדו, זה לא יקרה מהר מספיק. הגיע הזמן לעזור.
אז אני מתחיל בכך שכתבתי מדריך קצר. לא תמצאו בו את כל מה שכתבתי כאן על הלב, כי את זה אני משאיר לחוויה האישית של כל אחד. הוא עוסק בהבנה ראשונית של הסיבות מדוע ללכת בדרך הרפואה הסינית הקהילתית. הוא מצייר את המוטיבציה של המטפל הקהילתי ועוזר לקורא לראות אם הוא בנוי להתחבר אליה.
אפשר להוריד אותו בלחיצה כאן, והסיבה שצריך להירשם היא כי אז אפשר יהיה לקבל ממני ישירות חומרים נוספים שיעזרו להאיר את הדרך.
מי יתן וכל אחד ימצא את המקום לכולם בליבו.
שנה טובה!
