כל הברואים רועדים מול אלימות.
כולם יראים את המוות.
כולם אוהבים את החיים.
ראה את עצמך באחרים.
במי אם כך תוכל לפגוע?
איזו רעה תוכל לעשות?
(מתוך הדהרמהפדה)
הימנעות מלקיחת חיים היא הנדר הראשון במעלה שיכול לקחת על עצמו מי שמתרגל את הדרך הבודהיסטית. ההבנה שכל היצורים ראויים לחיות ושאין מי שרשאי ליטול חיים של אחר, נראית אולי ברורה מאליה, אבל מהר מאד מתברר שקל זה לא יהיה.
שלא קל לעצור את היד הנשלחת בזעם לעבר יתוש שמזמזם מעל האוזן כשמנסים לישון או לשבת למדיטציה, ויותר מכך, קשה לעצור את שרשרת התגובות שמתעצמת כשהוא מצליח לחמוק, ואנחנו ממשיכים לרדוף אחריו, רדופי כעס בעצמנו. לא קל לעצור ולחשוב איך מתעלמים מהג'וק שהגיע הביתה או מוציאים אותו משם בלי לכסח לו את הצורה בשלל אמצעים, ולמי יש זמן למשות מהמים בכיור איזה חרק קטן תועה במקום, פשוט, להניח לו לטבוע? ומה קורה כשזעם כזה מתעורר לא אל רמש כלשהו אלא אל אדם, ואפילו – לעזאזל, זה קורה – אל מישהו קרוב? ("אני אוהבת אותך אבל בא לי להרוג אותך!").
התרגול מלמד לעצור. לשהות. לראות מה קורה בתוכי. גועל, כעס, תסכול, פחד, רצון ש"זה", מה שזה לא יהיה, פשוט ייעלם, ייכחד, ימות. לפעמים כל התשובות נכונות. התרגול מלמד שאפשר להיות עם כל אלה, קודם כל להיות ולזהות את הסערה, או את תחושות הגוף, ולאפשר לפעולה הנכונה לרגע הזה להתרחש, או אפילו רק לכוונה שלה להתגלות.
הייתי מאד רוצה להיות אדישה לגמרי ליצורים כאלה ואחרים שנכנסים לבית ומפרים את שלוותי, ואני עוד לא שם…
הייתי רוצה להיות מאוזנת, שלווה, מדוייקת בתגובותיי מול החדשות, מול אזעקה, מול קריאות לאלימות, מול אלימות.
מישהו ששמע שאני מתרגלת מדיטציה ולומדת בודהיזם הזדרז לספר לי כמה זה תמים, נאיבי ולא מעשי מצדי. הוא סיפר על מורה או סיפור טיבטי ששמע, שמדבר על השאיפה להמשיך ולחוש חמלה גם כאשר מישהו מנסר לך את שתי הרגליים, וטען בלהט בלתי מתפשר שאם כך, אין לו שום עניין בפיתוח היכולת לא להגיב ולשלוח אהבה למי שינסר את רגליו!
נכון, בהקשר של חיינו המעורבבים – מערביים – מזרח תיכוניים השאיפה הזו נשמעת אוטופית עד מופרכת.
אבל בחיי היומיום שלנו, אין צורך במסור בטווח הראייה שלנו כדי שכעס, אלימות, רצון להזיק, להחזיר, להגיב, יתעוררו. למעשה מספיק שמישהו ידחף אותי באוטובוס, יעליב או יתעלם ממני (כלומר שכך אחוש, או אחשוב שקרה), כדי שיתעוררו בי הרגשות האלה.
לא מזמן ניהלתי שיחה עם חברים על הבחירות. זה היה זמן קצרצר אחרי שיצאנו מפעילות חברית, קרובה, תומכת ואוהבת. ברגע שהשיחה הפכה פוליטית השתנתה האווירה לגמרי: כולנו רצינו להיות צודקים, לכולנו היו דעות נחרצות, שהיה לנו חשוב לבטא, גם במחיר ההקשבה לחבר אחר. זו עדיין היתה שיחה חברית, רגועה למדי, ובכל זאת היו בה גילויים, לא מאד גסים, של אלימות או כוחניות שמתקיימת בתוכנו.
גילינו שכשזה מגיע לפוליטיקה, יש לנו דעות נחרצות שלא תמיד מבוססות על ידע אמיתי, אלא על רסיסי מידע ועל דעות של אחרים, ועל מה שנדמה לנו שצריך להיות ומה שנדמה לנו שאחרים חושבים או עושים. וכמובן, ראינו כמה מהר מתרחש הפיצול, ויש "הם" או "הוא" ו"אנחנו" או "אני". אנחנו מתייצבים מיד להגן על זהות שרק לפני רגע לא ממש נכחה.
למזלנו, החברות והקרבה שלנו יכלה להחזיק את כל זה, ואת השיתוף בתחושות שעלו בנו: את ההתכווצות של הלב, את חוסר הדיוק, את הרצון לשיחה אחרת, שבה הלב פתוח להקשיב באמת.
כל הברואים רועדים מול אלימות.
כולם יראים את המוות.
כולם אוהבים את החיים.
ראה את עצמך באחרים.
במי אם כך תוכל לפגוע?
איזו רעה תוכל לעשות?
*
מה עושה הדלאי-למה כשנוחת עליו יתוש (רמז: אל תאמינו לכותרת)
המחברת:
תמי ברקאי
מטפלת ברפואה סינית
לאתר של תמי
הי תמי,
מאמר יפה מאד.
מעניין אותי לדעת מה הגישה של הבודהיזם הטיבטי לאומנויות לחימה. הרי באלו, אנחנו לומדים להגיב תגובה מדודה, שקולה ויעילה תוך כדי הגנה עצמית מתוקף.
כיוון שהמאמר שלך נכתב בצל האירועים בדרום, זה כמובן מעורר שאלות – האם התגובה שלנו לירי הטילים היא תגובה "אלימה", או שמא מדודה ויעילה? מה היה חושב הדלאי לאמה על מה שקורה עכשיו? מה היחס שלו לאנשים כמו החמאס והג'יהאד? מן הסתם הוא היה שולח להם חמלה כמו שעשה לאויביו הסינים, אבל מה היחס שלו למי שתוקף אותך פיזית? האם צריך להפנות את הלחי השנייה? או שמא להשיב למקורות הירי ולהשתדל להימנע מהרג אזרחים עד כמה שניתן, כפי שאנחנו עושים.
רואי
הי רואי,
תודה רבה על התגובה.
על פי הבנתי הצנועה, אני יכולה לשער שאמנויות לחימה, כל עוד הן אימון שמיטיב ולא בא להזיק לאיש, להפך – הוא אימון של הגוף והתודעה, שמחזק דפוסים של נוכחות, של שימוש מאד מיומן בגוף, ושאין בו כוח לשם כוח או לשם השפלה, ניצול וכדומה – לי בכל מקרה זה נשמע כמו דבר חיובי לגמרי 🙂
טעות נפוצה לייחס לבודהיזם גישה של הגשת הלחי השנייה, וזו שוב כמובן דעתי האישית. הטיבטים לא מתנדבים לשמש כרית אגרוף לסינים, הם נאבקים מאבק לא אלים, וכפי שקראתי על אחד העימותים שהיו בלהסה, כאשר טיבטים הצליחו לקחת מחיילים סינים את נשקיהם, הם שברו אותם, ולא עשו בהם שימוש.
בכל מקרה נראה לי שפעולה שיש בה כוח וסכנת פגיעה בחיים, צריכה להיות תמיד הברירה האחרונה, ולפניה יש לנסות את כל, כל האופציות האחרות.
יפה. נראה שתמצאי עניין גם בזה:
http://www.ted.com/talks/lang/he/scilla_elworthy_fighting_with_non_violence.html
תודה רבה, טאו, מפנה לעצמי זמן לצפות בקישור :). נראה מעניין.