ג'וליאן סקוט הוא הדמות החשובה ביותר בעולם הרפואה הסינית לילדים במערב.
הוא למד רפואה סינית אצל ד"ר ואן ביורן והמשיך את התורה, את הגישה ואת טכניקת הדיקור הייחודית של הטיפול בילדים בסין. כאשר חזר לאנגליה, הוא החליט "לייבא" את הגישה למערב (באישור המורה שלו כמובן), וכך הפך להיות המטפל שפתח את הצוהר לטיפול בילדים באמצעות הרפואה הסינית.
הספר שכתב בנושא, Acupuncture in the Treatment of Children, הפך במהרה לספר המרכזי בלימוד הנושא, והוא עדיין כמעט היחידי בתחומו.
סוג של רומן נרקם בין ג'וליאן סקוט לקהילה המקומית, לאחר שהגיע לארץ בשנת 1993 ולימד קבוצה של מטפלים את משנתו.
קבוצה זו הקימה את מדיטף, המרפאה הראשונה בישראל דאז, שהציעה טיפולים בארץ בילדים באמצעות הרפואה הסינית. הרומן הזה ממשיך לאורך השנים. ג'וליאן סקוט הגיע לארץ מספר פעמים, וממש השבוע הוא מגיע, ב- 5.7.12, לסדנא בת יום, בה ישתף מניסיונו הקליני.
הלימוד עם ג'וליאן הוא נעים, פשוט ומשמח. ג'וליאן דידקטי מאוד, ודואג לפשט את התיאוריה ואת המצב, מה שעוזר להפנים ולהטמיע את המידע שהוא מעביר.
לרגל הסדנא המתקרבת ובאה, ובאופן כללי, בשל היותו אדם נחמד ושופע הומור, אנחנו שמחים להציג בפניכם את הראיון האינטרנטי שקיימנו עם ג'וליאן:
י.א: איך הגעת אל הרפואה הסינית? אם אני זוכרת נכון, אתה מהנדס בעברך…
ג'.ס: רצף האירועים החל כאשר עסקתי בייצור בירה ביתית. בניגוד ליין ביתי, שבדרך כלל אינו טוב יותר מבקבוק יין קנוי זול, בירה ביתית יכולה להיות טעימה הרבה יותר מאלה שקונים בחנות או פאב. נוצר אצלי הרגל של הכנת ושתיית בירה. הבעיה היא שבירה ביתית מתקלקלת מהר. לוקח לה שבועיים להיות מוכנה, עוד ארבעה להפוך למושלמת, ואז היא מתחילה להתקלקל. אז אם יש לך כמות שמתחילה להתקלקל, יש שתי אפשרויות: או לזרוק אותה או לשתות אותה…
באחר צהריים של יום ראשון אחד, הופיעה בביתנו חברה לשעבר שלי. אשתי סו (מאז נישאתי שוב) פתחה את הדלת, והיא קצת התרגזה כאשר הבחורה היפה התעקשה להיכנס. על כוס תה, נוצרה שיחה די נלהבת ביני לבין החברה לשעבר, סו שמרה על שתיקה קרה. החברה סיפרה שהיא לומדת דיקור, ושלאחר שניסתה מספר דרכים להתפרנס, היא חושבת שמצאה את ייעודה. נדהמתי. תמיד חשבתי שהיא מתענגת על היותה מוזרה, אבל זה היה טירוף מוחלט. היא כנראה התחרפנה סופית.
ידעתי שגם סו חשבה כך, כי כאשר התחלתי לקפוא נוכח המחשבה שהבחורה המקסימה הזו, שכמעט נישאתי לה, תילקח בקרוב לבית משוגעים, אשתי נראתה רגועה יותר, והצטרפה לשיחה. למעשה היא זו שהובליה בחוסר רחמים, כשהתחילה לשאול שאלות בזו אחר זו. מטרתה, אני בטוח, היתה – בעזרת השאלות הנכונות – לחשוף כמה מגוחכת היא, החברה הפתיינית. התוצאה הייתה הפוכה, משום שדי מהר היא הובילה את השיחה לכאבים מוזרים שחוויתי אז.
"אמרי לי, אם דיקור כל כך טוב בהקלה על כאבים, איך זה יכול לעזור לג'וליאן?"
"מה, לג'וליאן יש כאבים? לא יכול להיות".
"כן, הוא היה אצל מישהו שאמר לו שהוא צריך לעבור ניתוח דליות".
זה היה נכון, על אף שנרתעתי מחשיפת חולשותיי בפומבי. בעיקר חשתי שאני צעיר מדי בשביל מחלה ניוונית.
"אולי החולה יסכים להראות לי איפה זה?" היא שאלה. בחוסר רצון כלשהו גלגלתי את מכנסיי והראיתי קו לאורך פנים הרגל, בזמן שהיא שמה את משקפיה. (היא הייתה מאד קצרת רואי אז והעדיפה לא להיראות עימם).
"הקו הזה בדיוק לאורך מרידיאן הכבד. כמה אתה שותה?", נאמר בשקט, על אף שהיא לא ידעה כלל על הרגלי השתייה שלי באותו זמן.
השינוי המיידי היה קל בלבד. בלעתי רוק בתחושת אשמה קלה, ואשתי קפאה, בזמן שהחברה שדווקא נרגעה וחייכה באדיבות.
מאותו רגע, ידעתי שעליי לקחת את הדיקור ברצינות. בהתחלה למדתי רק מתוך סקרנות, אך דבר הוביל לדבר, והנה אני עכשיו… ועדיין שותה בירה.
למדת אצל ד"ר ון-ביורן אבל, כפי שאני מבינה, אינך מטפל על פי הגזעים והענפים. מדוע? האם בעיניך הגזעים והענפים יעילים כשמדובר בטיפול בילדים?
ד"ר ון-ביורן טרם פגש אז את הגזעים והענפים. הייתה זו גברת בשם מן שינג שהיתה אז לצידי בקורס, שהציגה זאת בפניו. מן שינג ואני עלעלנו בספר של Van Nghi,
ונתקלנו בגזעים והענפים. היא כתבה את התזה שלה על כך, וצר לי לומר שון ביורן השתמש בזה מבלי להכיר בה. הוא גם הבין באופן שגוי (או שעליי לומר פירש מחדש) חלק מהרעיונות הבסיסיים. לאחר התחלה זו, מעולם לא חשתי לגמרי בנוח עם האופן בו הדברים התפתחו.
לומר שאיני משתמש בגזעים וענפים לא יהיה מדויק. אחרי הכל, 'השעון הסיני' המקשר איברים לשעות היום מגיע מתאוריה זו.
מלבד זאת, עליי לציין את החוב העצום שלי לד"ר ון ביורן. הוא לא היה מורה טוב במובן המקובל של המילה, בכך שלא היו ללמידה יעדים ותוצאות, והוא לא היה קפדן מבחינה אינטלקוטואלית, אך לימד בצורה אחרת לגמרי – תת הכרתית. בלי ההוראה שלו, אולי הייתי תלמיד טוב של הרפואה הסינית, אבל בוודאי שלא הייתי מטפל טוב.
חיסונים הם נושא 'חם' בישראל. יש החושבים שמסוכן לא לחסן, ויש החושבים שמסוכן לחסן, ובדרך כלל זה פשוט מבלבל ומפחיד עבור הורים שצריכים לקבל החלטה. מה עמדתך בנושא? מה תייעץ להורים שפונים אליך בעניין?
אני מנסה שלא להיכנס לשאלה האם עליהם לחסן או לא. אפשר לדבר על זה הרבה זמן ולא להגיע לשום מקום. אני מעדיף לתמוך – אם החליטו להימנע מחיסון, אהיה שם בשבילם ככל יכולתי. אם יחליטו ההפך, זה בסדר גמור. זו הבחירה שלהם. כתבתי ספר שנקרא 'רפואה טבעית לילדים' שמראה להורים מה לעשות כשהילד שלהם חולה באחת ממחלות הילדות. גם בקורסי הדיקור שלי אני מפרט כיצד להכין ילד לחיסון, כך שלא יסבול מתופעות לוואי איומות כמו נזק מוחי או סכרת.
עם זאת, אני סבור שכל תוכנית החיסונים היא הונאה. אף אחד לא ערך שום מעקב לאורך זמן העולה על ארבעה שבועות. הרבה מהראיות מודחקות. לאחרונה טיפלתי בילד שלקה בחצבת רק 6 שבועות אחרי קבלת חיסון ה- MMR, או פחות, אם לוקחים בחשבון את תקופת הדגירה.
בשנה שעברה היתה התפרצות של שעול עם חרחורים בעיר סמוכה, מאות ילדים חלו. אין צורך לומר, שבערך 80% מהם חוסנו, שזה בערך הממוצע הלאומי של המחוסנים.
נראה שבעיר הזו בכל היקף, החיסון לא הגן עליהם כלל, ורק חשף אותם לסיכונים שבחיסון (שהם משמעותיים למדי).
למעשה, המצב חמור יותר. ניל ז. מילר (Neil Z. Miller) ערך מחקר שפורסם ב- Human and Experimental Toxicology, שמראה כי תמותת תינוקות גדולה יותר (באופן ניתן להשוואה) בארצות שבהן מחסנים יותר. בארצות הברית ניתנים 29 חיסונים בשנת החיים הראשונה, ותמותת התינוקות שם יותר מכפולה ביחס לארצות בהן ניתנים פחות מ-15 חיסונים בשנה הראשונה.
אם את מאמינה בסטטיסטיקה, עלייך להסיק שחיסונים רחוקים מלהועיל. למעשה הם הגורם הראשון למוות בשנת החיים הראשונה. הוא גם הראה שמוות פתאומי של תינוקות קרה פי 7 פעמים יותר בשלושת הימים שאחרי חיסון מאשר בכל 30 הימים שקדמו לו. אלה מספרים מזעזעים.
הזכרת בספר שלך על דיקור לילדים את הילדים שמאופיינים בחוסר, שיש להם הבעה עמומה בעיניים. האם זה מעיד על מצב ה- Shen או שאתה מדבר על רמה אחרת?
ההבעה העמומה בעיניים אינה באמת עמומה, אלא אם הם באמת חולים במחלה קשה. זה יותר חוסר נוכחות. אין להם 'משקל'. זה אותו דבר גם אצל מבוגרים. יש אנשים, שכאשר הם נכנסים לחדר, הם פשוט ממלאים אותו. אי אפשר להתעלם מהם. יש מבוגרים שאף אחד לא ירגיש כשהם נכנסו לחדר. זה כך גם אצל ילדים. כמובן שההורים מרגישים בנוכחותם, כי יש להם קשר מיוחד לילדיהם, אבל בשביל אחרים, הם סתם עוד ילד, שום דבר מיוחד. לכך התכוונתי במראה העמום.
נראה שרוב המטפלים הותיקים שמטפלים בילדים היו תלמידיך. כיצד התחיל הקשר עם קהילת הרפואה הסינית הישראלית?
הוזמנתי על ידי מי שהיה אז רק מכר, והפך לחבר מאד קרוב – יאיר מימון. החזון שלו גרם לי לשוב ולהגיע לישראל עם תרזה, אשתי, ולשהות במצטבר יותר מארבעה חודשים.
ההתמדה שלו יצרה את ההתפתחות של מדיטף. זה היה עשוי לקרוס ממש בקלות בשנה או שתיים הראשונות, אבל הוא היה שם לתמוך במהלך השנים הראשונות, אז לא נגרם מוות פתאומי בינקות. זו הרוח הטובה של יאיר שרואה את הטוב ביותר באנשים, ולהוציא את הטוב ביותר, והוא עשה זאת עבור מטפלים שעזר להם לטפל בילדים.
ביקרת בישראל מספר פעמים. מה התרשמותך מקהילת הרפואה הסינית המקומית? האם דברים השתנו בין הביקורים שלך? מה אתה אוהב במיוחד בביקורך כאן?
אני אוהב את החום והישירות של אנשים בישראל.
מה צפוי בסדנה שלך ב-5 ביולי? כיצד ניתן להתכונן לקראתה?
לישון טוב בלילה לפני, ולשתות הרבה קפה במהלך היום. ייתכן שתזדקקו לזה.
אני מקווה שההרצאה תעשיר את הבנתכם ביחס לילדים ולמבוגרים, ושטכניקות הדיקור יהיו שימושיות הן לילדים והן למבוגרים.
מה הם שלושת הדברים החשובים ביותר שעל מטפל בילדים לדעת, להצלחת הקליניקה?
א. דיקור הוא פנטסטי. על המטפל לזכור כמה בעלי מזל באופן מדהים הם הילד והוריו, שפגשו בדיקור.
ב. השאר את האגו שלך בבית למשך היום. הוא עשוי להיהרס באופן חמור על ידי הילדים שתראה בקליניקה – והוא ישמח לראותך שוב כשתחזור בערב הביתה.
ג. אפשר לבלות זמן נהדר במשחק עם הילדים.
תרגום ועריכה: תמי ברקאי
