ה'שכמייה': הסבל והריפוי

מטופלים רבים מגיעים לקליניקות במטרה לחוות שינוי, ריפוי, ולהשתחרר ממצוקות שונות.
המטפל מצדו, מגיע עם ידע, טכניקה ועם לב רחב בשביל לעזור למטופל  במצוקותיו..
אך האם זה מספיק?
האם כל שדרוש לריפוי הוא מצוקה מצד המטופל, ידע, טכניקה ורצון טוב מצד המטפל?

על מנת להרחיב בסוגיה זו, חשוב שנתהה על תפקידו של המטפל בתהליך הטיפולי, על האחריות שלו, ועל התקשורת שחשוב שתתקיים בין מקבל הטיפול לבין נותן הטיפול.
בתרבות בה אנחנו חיים, תרבות מודרנית, "מערבית", מהירה –  אנחנו "רגילים" להפקיד את בריאותינו אצל האחר – כלומר, לשבת מול רופא (סמכות) לספר על המצוקות, הוא יערוך בדיקות, יקבע אבחנה ויחליט על טיפול. אנחנו מצדנו ניטול את התרופה ונמשיך הלאה בשגרת חיינו הסוערת, כאילו המחלה היא לא חלק מאיתנו, אלא תופעה חיצונית, נפרדת, שצריך להיפטר ממנה.
בעשותנו כך, אנחנו שוכחים מרכיב חיוני בהשבת הבריאות – והוא השבת האחריות.

את הפקדת האחריות בידי ה"סמכות", ניתן לראות גם בקליניקות העוסקות ברפואה משלימה – הוליסטית. המטופל מגיע, מתאר את מצוקותיו, והמטפל – "הסמכות" משתמש בכלים שרכש, וברצונו הטוב כדי "לשחרר" את המטופל מסבלו.
אך האם זו הדרך להשבת בריאות?

משמעות הטיפול

שיזוטו מסונגה (1925-1981), אבי הזן השיאצו, כתב בספרו 'זן שיאצו' (הוצאת אסטרולוג) כי משמעות הטיפול היא להבין את סבלו של המטופל, לחלוק עמו את כאבו, ולתווך להכרה שלו את השינויים שקורים במהלך הטיפול:
"אהדה וחמלה כלפי המטופל חשובים מאד באבחון המזרחי… האבחון במגע הוא הפגנת חיבה אמהית כלפי המטופל כדי לחוש את כאבו. פירוש הדבר, שאנחנו לא מטפלים בבעיה אלא חולקים עימו את כאבו.  חשוב שנזכור זאת בשעה שאנחנו נותנים שיאצו כדי להימנע מהפיכת הטיפול לטכניקת קצות אצבעות שטחית בלבד…"

הוא מעמיד בפנינו, המטפלים במגע, בדיקור ובשיטות טיפול אחרות, אתגר משמעותי, ומזהיר אותנו מפני טיפול 'שטחי' ומניפולטיבי על הגוף של המטופל.
מסונגה מדגיש בפנינו כי האחריות להצלחת הטיפול נמצאת אצל המטופל, ועל המטפל לתווך לתוך תודעת המטופל את השינויים שמתרחשים בעת הטיפול ולאחריו.
עבור מטפלים – זה אתגר מאד גדול: להיות אקטיביים בטיפול, אך לא לתפוס עצמם כאחראים להצלחתו; לפעול על גופו של המטופל אך באותו הזמן, "לא להיות עסוקים בעשייה אלא "לשהות במרחב של "אי עשייה".

הטיפול במגע, כדוגמה, הוא עניין של עשייה אקטיבית. בעוד המטופל לרוב מאד פאסיבי – שוכב, רגוע, נינוח, ה'רצון' של המטפל, או בשמו האחר – האגו, עלול להיות דומיננטי, ובקלות. האגו מאמין שתפקידו לקחת את האחריות על הצלחת הטיפול. בשפה של האגו, המטפל משתמש במשפטים כמו: "אני אשחרר לך את הכאב", "אני אפסיק לך את השיעול", "אני אעזור לך לישון יותר טוב בלילה". מכאן, שהצלחת הטיפול תלויה ביכולת של המטפל "לעשות". וזה מנציח מצב של מטופל פאסיבי שלא לקח אחריות להשבת בריאותו.

הסבל והריפוי

נוכל להסביר ולהרחיב את מושג השבת הבריאות דרך רעיון  ה"שכמייה": שכמיית הסבל. ה'שכמייה' היא מכלול הסיבות שמביאות את המטופל לקבל טיפול, אך לעיתים, גם זו המונעת ממנו  ליצור את השינוי המיוחל. היא בעלת מאפיינים גופניים, נפשיים, רוחניים, חברתיים וכדומה.
ה'שכמייה' היא  תפיסות העולם, תפיסת העצמי, המצוקות ותפיסת המחלה בעיני המטופל, אותו הנטל שבאופן יום- יומי הוא לובש, או לעיתים בוחר שלא ללבוש.
היא האופן שבו מתבטאת המחלה של המטופל, אך גם לא פחות חשוב – האופן שבו המטופל תופס את עצמו ואת מחלתו.
היא יכולה להתבטא בסימפטומים גופניים – כדוגמת כאב, בסימפטומים של מערכות הגוף – כדוגמת עיכול, שינה, רבייה וכו', בהיבטים רגשיים- עצב, צער, חרדה דכאון וכו', ובמכלול האמונות והתקוות של המטופל.
גם האופן שבו האדם מתייחס אל  ה'שכמייה' – משפיע על מאפייניה. האם אנחנו דואגים להסתיר אותה? מתביישים בה? דואגים לשתף את האחרים בקיומה? האם בזכותה אנחנו זוכים ליחס שונה מהסביבה?

כל אלו יכולים להצביע מראש על היכולת של המטופל להיפרד מ ה'שכמייה' , טלאי אחר טלאי –  אם בכלל.
נתאר לרגע מציאות דמיונית, בה נכנס המטופל לחדר הטיפולים לבוש בשכמייה שלו.
במציאות אחת,  המטופל  יתלה את ה'שכמייה' על הקולב, כמו הגיע להתרגע (ולו רק לשעה בודדת) ממצוקותיו, וישכב על מיטת או מזרון הטיפולים. המטפל מצדו – יפעיל את כל "קסמיו וידי הזהב שלו…"
המטופל יהנה מהמפגש, ובוודאי מהרעיון שהוא עושה משהו לטובת בריאותו. בתום הטיפול, יקום,  ומבלי לשים לב, ייגש אל הקולב, ייקח את 'השכמייה' ילבש אותה ויצא מהחדר…

זוהי מציאות שבה המטפל לא יתווך למטופל את הקשר שבין הנעשה בטיפול לשכמייה התלויה על הקולב, אלא יתרכז בעשייה של הטיפול. מציאות שבה אין התבוננות על הסבל, ואין הסכמה של המטופל להיפרד מ 'השכמייה', עד כמה כבדה ומסורבלת שהיא תהיה.
במציאות כזו, יתכן והטיפול יניב תוצאות ריפוי מסוימות, אך לרוב הן יהיו מוגבלות בזמן וימדדו בהעלמת סימפטומים ולא בהשבת בריאות. במציאות שכזו היכולת ליצור את השינוי תישאר תלויה ביכולות המטפל , והמטופל תלוי בו על מנת להרגיש טוב. וכך עלולה להישכח מהות הטיפול – והוא לא רק יצירת השינוי, אלא גם הטמעתו.

אך המציאות הטיפולית יכולה להיות גם אחרת:
במציאות האחרת, יכנס המטופל עם ה'שכמייה' לחדר הטיפולים. המטפל יבחין בשכמייה ויציע למטופל במקום לתלות אותה על הקולב, לשכב על מיטת/מזרון הטיפולים לבוש בה.
זיהוי ה'שכמייה' כולל הבנה מעמיקה של הדברים שמבטאים אותה (תופעות, מצוקה, סימפטומים), של הגורמים שייצרו אותה וגם של השפעתה על חיי המטופל מהיבטים גופניים- נפשיים ורוחניים.

במהלך הטיפול ישתמש המטפל, לצד הידע המקצועי, גם בטכניקות של מודעות גופנית, נשימה ותנועה אקטיבית/פאסיבית של המטופל, ובאמצעות דיאלוג טיפולי יעלה לתודעת המטופל את השינויים הקטנים והגדולים שמתרחשים כל רגע בטיפול –  וזאת רק בכדי להעלות את המודעות אל השינוי ולא פחות מכך אל האפשרות לשינוי, ולוותר מתוך רצון על ה'שכמייה' כולה או על חלקים ממנה.
כאשר המטפל עוזר למטופל להבחין בשינויים הקורים במהלך הטיפול, גם אם השינוי הוא קטן, או זמני, גופני- נפשי או רוחני,  הוא עוזר למטופל להתוודע למציאות בה שינוי הוא אכן אפשרי, וידיעה שכזו יכולה להשפיע בצורה דרמטית על בריאות המטופל.
בתום טיפול שכזה, המטופל יקום מהטיפול, יתכן וה'שכמייה' כבר תרגיש ותראה אחרת, הוא יבחר כל פעם מחדש האם לקחת אותה בשלמותה עמו, להסיר ממנה טלאי אחר טלאי, או להשאיר אותה בחדר  הטיפולים. ובכל מקרה, בתודעתו מתגבשת ההכרה כי את ה'שכמייה' הוא אולי נושא לבדו, אך יש עוד אדם ששותף לתחושת הנטל אותו הוא סוחב.

לסיכום
הריפוי המיוחל קורה כאשר יש הדדיות בתהליך הטיפולי, בין מקצוענות של המטפל לצד לקיחת אחריות והגברת המודעות לשינויים המתרחשים לאורך התהליך (גם אם הם קטנים). ההדדיות הזו תתקיים כאשר המטפל יבין את תפקידו החשוב כמתווך וכמלווה זמני בדרכו של המטופל להשבת בריאותו, ולא ייקח עליה אחריות או בעלות – משום שאינה שלו.

הגהה ועריכה: תמי ברקאי

*תמונה: Marion Michele

המחברות:
שיר וולוצקי ברש
מטפלת בזן שיאצו ורפואה סינית

חיבה רכס
תואר שני בסיעוד, מתאמת קלינית

היחידה לרפואה משלימה במרכז דוידוף לחקר טיפול ומניעה של סרטן, מרכז רפואי רבין
shir.w.barash@gmail.com