סקירה היסטורית של התפתחות הדיקור בסין

נקודות הדיקור
כפי שהוצג בחלק א' של מאמר זה, גירוי כללי לאורכם של מסלולים מסוימים היה קיים עוד לפני השימוש בנקודות ספציפיות באופן מסודר. גירוי זה נעשה בעזרת בעירת מוקסה, ניקוב העור או המרצת דם וצ'י על ידי כלי אבן וחרס.
מלאכת הדיקור-מוקסה עושה שימוש ב-Xue) 穴), נקודות הדיקור, אשר מיוחס להן מיקום ותפקוד מוגדר. סביר להניח שהופעתם של מיקומים ותפקודים של כל נקודה היה הדרגתי. יתכן כי המדקר Bian Que מהמאה החמישית לפני הספירה שכבר הוזכר, הוא שהותיר אחריו את מערך הנקודות שלימים יקראו על שמו של הרופא הגדול Sun Simiao, הלא הן 13 נקודות הרפאים.[1]

דוגמה זו יכולה להעיד כי כבר בזמן קדום נעשה שימוש בנקודות מסוימות למען מטרה ספציפית. למרות הנאמר, הסברה היא שבסין של Pre-Han עשו שימוש בנקודות דיקור בראש ובראשונה בתוך הֶקשר מסלולי. אין עדות מוצקה שקודמת ל-  Neijing באשר לשימוש בנקודות ספציפיות. זאת אומרת, כל שימוש מתועד שקדם לקאנון זה ייחס את המסלול עליו ישבה הנקודה כתכונתה עיקרית. מדובר בתפיסה שונה מזו הרווחת כיום, בה לתפקודים של נקודת הדיקור יש 'זכות קיום' עצמאית וההקשר המסלולי תופס לעיתים קרובות חשיבות משנית.
בפרק 10 של ה-Lingshu, מתוארת זרימתם של המסלולים כמעגל סגור בו כל מרידיאן מהווה חוליה המתחברת אל משנהו. המעגל השלם הוא למעשה ה-Ziwu (עליו יורחב בחלקו השני של מאמר זה) המציין שתחילת הזרימה במרידיאן הרֵיאות, משם אל מרידיאן המעי-הגס, הקיבה וכך הלאה. בפרק 2 של ה-Lingshu מוצג בפני הקורא מודל נוסף המכונה חמשת נקודות הטרנספורמציה (五輸穴) העושה אינטגרציה בין המסלולים לנקודות באופן שונה מזה שבפרק 10. מודל זה מתמקד בזרימה מן הקצוות אל המרכז, כאשר לחמשת נקודות הדיקור 'הראשונות' על כל מסלול מיוחסות תכונות מסוימות. מן הדיסטאלי לפרוקסימלי הנקודות הן: Jing 井, באר, Ying מעין, Shu 輸, פלג, Jing 經, נהר, He 合, ים. בנוסף ולא פחות חשוב מאופן הזרימה, לכל אחת מחמשת נקודות אלו יש קורלציה לפאזה כלשהי (עץ, אש, אדמה, מתכת או מים).  מעבר לכך ששני הפרקים ממחישים את האופן בו בתפיסה האוריינטלית שני מודֶלים שונים בתכלית יכולים להתקיים זה לצד זה, הם עדות לכך שבעוד שבכתבים הרפואיים שנתגלו בתחילת שושלת Han לא הוזכר כלל שימוש מפורש בנקודות דיקור, בסוף אותה שושלת עצמה יכלו להעמיד כבר יותר מתיאוריה אחת שממזגת בין זרימת המסלולים למערך נקודות הדיקור בגוף.

אף על פי שלא שרדו כתבים שמציגים את הגישור המחשבתי בין שתי התקופות, ברור כי הצד התיאורטי שמגבה את נקודות הדיקור לא הופיע יש מאין. כתבים שעוסקים במלאכת ה-Yangsheng מרמזים לאפשרות כי לפחות חלק מנקודות הדיקור הבשילו 'למעמד' זה מתוך הימצאותם באזורים שנגעו לאָמנויות טיפוח הצ'י. לדוגמה בכתבים שעוסקים בטיפוח האנרגיה דרך יחסי מין מזכירים את Quepen, כיום שמה של ST-12, כאזור שמומלץ לעיסוי לפני המשכב, ואת אזור Zhongji, כיום שמה של CV-3, כמקושרת להתמרת צ'י במהלך האורגזמה.[2]

בדומה לכך, המדקר אשר מכיר את תרגולי ה-Qigong אפילו ברמה בסיסית יודע למשל כי אזור Qihai, כיום שמה של הנקודה CV-6, הינה מרכזית לתרגילי נשימה והצטברות של צ'י ואת אזור CV-4, אשר אחד משמותיה הוא Dantian, כמרכז אנרגטי של הבטן התחתונה.

מעניין לציין שלמרות חשיבות הקורפוס של Huangdi לדיקור, מוזכרות בו כ-160 נקודות בלבד מתוך יותר מ-350 שנמצאות כיום בשימוש. הטקסט הראשון שמתועדות בו כמעט כל הנקודות המוכרות, על מיקומן ותפקודן, הוא ה-Zhenjiu Jia Yi Jing 針灸甲乙經, א'-ב' של דיקור-מוקסה שפורסם בשנת 282 על ידי Huang Fu-mi 皇甫謐. בשונה מה-Huangdi, הספר מוקדש בלעדית לדיקור ומרכז באופן שיטתי את כל הידע בנושא שהיה זמין עד לזמן כתיבתו. ניתן לומר שהתשתית הרעיונית של המסלולים והשימוש של נקודות הדיקור, נותרה כמעט ללא שינוי במשך אלפיים שנים.

תשע המחטים
הפרק הראשון של ה-Lingshu נקרא 'תשעת המחטים' ומתוארים בו כלי העבודה שניתן היה לצפות למצוא אצל העוסק בדיקור בימי עבר. מרבית ה'מחטים' מתאימות להליכים כירורגים כגון הקזת דם, ריקון המפרקים מנוזלים בצקתיים ופתיחת אבצסים וניקוז מוגלה (ראה תמונה 2). בפרק 47 למשל, ב-Suwen, נאמר כי:
"When the patient is weak and skinny, he should not be treated by a scooping needle nor by a stone needle."
ה-Scooping needle) chan zhen, 鑱鍼) שמוזכרת בקטע הינה אחת מתשע המחטים, בעלת ראש פחוס, וניתן לשער משְמהּ שהליך השימוש בה לא היה דבר-של-מה-בכך עבור המטופל. לאור המצטייר מהמידע אודות 'מחטי האבן' וחלק מהתיאורים אודות המחטים שהשתמשו בהם רופאי ה-Han, מובן מדוע הם נקטו במשנה זהירות במקרים של מטופלים חלשים. מתוך התשע, רק שלוש מחטים יועדו לפתולוגיות ברמת הצ'י.[3]

המדקר המודרני עושה שימוש במחטים מפלדת אל-חלד שעוביין כעשיריות המילימטר, אך הטכנולוגיה שמאפשרת ייצור מחטים שכאלו היא חדשה באופן יחסי. בתקופה שבה נכתב ה-Huangdi הידע המֶטָלוּרגי ליצוק פלדה כבר היה מוכר, אך תכולת הפחמן הגבוהה שלה יוצרת פריכות ושבירות שלא התאימה לצרכים הרפואיים. ניתן היה לרדד נחושת, ברונזה, כסף וזהב לעובַיִים מסַפקים אך חסרונם של אלו היה רָכּוּתם. כלי עבודה איכותיים בתקופה זו היו יקרים ונגישים לברי היכולת בלבד.[4]

נוסף לעלוּת הגבוהה, השימוש בדיקור היה כרוך בסכנה. לאורך הכתבים מתוארות אזהרות למטפל על מנת שיבצע את עבודתו בדִיוק מרבי. פרק 52 של ה-Suwen מזהיר למשל שניקוב הכבד יוביל למוות תוך 5 ימים, וזאת למרות שביופסיות כבד בהן רופא מחדיר מחט מבעד לכלוב הצלעות אל תוך איבר הכבד הן כיום הליך שבשגרה. דוגמה זו מרמזת לכך שהכלים בהם השתמשו היו גסים. יתכן וזה מסביר גם את המנהג שמוזכר בפרק 27 ב-Suwen:
"[In order to tone deficiency] … After the needle has been withdrawn, the gate (point of insertion) should be closed"
דברים זהים נאמרים גם בפרק 'תשע המחטים' ב-Lingshu. שיטת 'סגירה' זו נמצאת בשימוש גם כיום, תחת התפיסה כי האצבע מונעת בריחה של אנרגיה חיונית. בהתחשב במחטים שהיו בשימוש בעת התחלת מנהג זה, יתכן כי כוונת ה-Suwen הייתה פשוט מניעת הקזה של דם, אשר נושאת את התמצית האנרגטית של החיים.

כפי שמציין  רופא מערבי שהתרשם מהדיקור היפני במאה ה-17:
""[The Chinese and Japanese] Detest phlebotomy because, in their judgment, venesection emits both healthy and diseased blood, and thereby shortens life"[5[

תמיכה לרעיון זה ניתן אולי לראות בפרק 4 של ה-Lingshu:
"massage should be applied to the needle holes on the skin surface in order to prevent bleeding…"

העוסק בדיקור יודע כי למרות הנזק לו יכולה המחט לגרום, הסכנה שטמונה במלאכה זו כיום רחוקה באופן ניכר מזו שמשתמעת מן הכתבים. המתבקש מפער זה, הוא שהכלים עליהם מדובר בכתבי העבר שונים מן המחטים הנפוצות כיום. מנתח דֶני בשם Jacob de Bondt שסייר בסין ויפן ב-1658, מספר על המחטים ביפן:
"Made of silver or bronze [more correctly, from gold] and not much thicker than ordinary lyre strings."[6]

ישווה לעצמו הקורא שבמקום מחטי ה-0.18 מ"מ יעמדו לרשותו מחטים בעובי 1.2 מ"מ ומעלה.
המוזכר לעיל תרם לכך שהפופולריות של הדיקור בסין ירדה במשך השנים. de Bondt מציין כי העיסוק בדיקור ומוקסה היה בעיקר מלאכתם של רופאים מן המעמד הנמוך שלא ידעו קרוא וכתוב.
Matteo Ricci היה כומר איטלקי שהשתייך למסדר הישועי ונשלח לסין ב-1582, שם בילה את שארית 28 שנותיו. Ricci, אשר נטמע בתוך התרבות הסינית והפך לאירופאי הראשון ששירת כיועץ בחצר הקיסרות, אינו מזכיר כלל את הדיקור בכתביו[7].

אף ה-Zhenjiu Da Cheng 針灸大成 שנכתב ב-1601 ומהווה עד היום ספר בעל תרומה עצומה לקליניקה של המדקר, נכתב בתגובה למצב של הדיקור בשושלת Ming.

פקיד בשם Zhao Wenbing (趙文炳) שטופל בהצלחה על-ידי מחבר הספר, מציין בהקדמתו:
"It is really a great pity to see that in recent years the art of acupuncture is becoming lost."[8]

הרופא Xu Daqun 徐大椿 אשר המעיט בערך התרומה של תיאוריות ה-Jin-yuan ודגל 'בחזרה אל המקורות', קרי לכתבי שושלת Han, מציין ב-1757 כי הדיקור בסין כמעט ונעלם ומייחס זאת להיעדרם של מומחים אשר שולטים ברזי אמנות זו[9].

למעשה מקובל להניח כי מראשית ההיסטוריה רפואת הצמחים נחשבה למיוחסת יותר בקרב שכבות האליטה, לרבות הרופאים המוכרים שתרמו להתפתחותה של הרפואה הסינית[10].
כלי דיקור טובים היו יקרים, השימוש בהם היה מסוכן וכרוך באי-נוחות ורופאים השתמשו בטיפול זה כמוצא אחרון.

העמקה במושגי 'מחטי האבן' ו'תשעת המחטים' מאפשרת למטפל לקורא באופן נאמן יותר קאנונים כגון ה-Huangdi וה-Zhenjiu Jia Yi ושאר טקסטים עתיקים שעוסקים בדיקור. חלקים מסוימים בספרים אלו מעוררים לעיתים תמיהה והמטפל המודרני נאלץ לבחור בין ערעור הוודאות הפנימית בשאר התוכן הכתוב לבין התעלמות סלקטיבית ללא הבנה מעמיקה. במקרים שכאלו ההבנה ההיסטורית תורמת ישירות לעשייה הטיפולית.

ראוי גם להציג בפני הקורא את חשיבותן של ארצות נוספות מן המזרח בהקשר למלאכת הדיקור במערב ובסין, בפרט את תפקידה של יפן. ידוע כי דמויות ראשיות בייבוא הדיקור אל המערב במאות ה-19 וה-20 כגון Soulié de Morant, Jacques Lavier, Jack Worsley ועוד, למדו בין היתר ממורים יפניים והושפעו רבות מאסכולות חשיבה שנבעו מהדיקור היפני. יתר על כן, הרופא Cheng Dan'an 承淡安 שנטל חלק חשוב בהתחדשות הדיקור בסין וכינון ה-TCM במאה ה-20, למד דיקור ביפן ושילב בעבודתו את הרעיונות מאסכולה זו[11].

אין לעובדות אלו השלכה פרקטית על העיסוק בדיקור כיום אך נראה לנכון לציין אותן מתוך חלקן המעצב בתפיסת הרפואה הסינית. כיוון שמטרת מאמר זה היא העיסוק בדמותה של הרפואה לאורך השנים, על הקורא לדעת שלא ניתן לדון אודות רעיונות טיפוליים כגון דיקור בסגנון 'חמשת האלמנטים' ו'תיאורית המסלולים' מבלי להזכיר את מרכזיותה של יפן בהחייאה ובפרשנותם של כתבים עתיקים. מן המצוין במקטע זה של העבודה מצטיירת תמונה בה נושא הדיקור אוריינטציה פולשנית ואף לעיתים כירורגית, לעומת היקף המושג כיום. נִדמה כי לזרימת הידע דרך יפן השפעה מכרעת על האופי המעודן יותר שמזוהה עם הדיקור בעידן המודרני.

ניתן אפוא להיווכח כי התפתחות הדיקור ככלי טיפולי ברפואה הסינית דומה יותר ליריעה המורכבת טלאי-טלאי מאשר לפיסת בד חלקה. הכרת הרקע ההיסטורי של יריעה זו מאפשר לדוגמה, לגשת ל-Huangdi בקריאה ביקורתית ולהפיק ממנו יותר. אין בכוונתי ליצור הרושם שעל כל מטפל להיות גם היסטוריון, אלא להבהיר את הנקודה שהיכרות יסודית עם הקונטקסט ההיסטורי תורם ישירות להתפתחות הפרגמטית של המטפל.

הערות:

[1] The Song of the Thirteen Ghost Points
[2] Spirit of Stone: Technical Considerations in the Treatment of the Jade Body, עמ' 124
[3] שם, עמ' 121,
[4] שם, עמ' 122
[5] The Western World's First Detailed Treatise on Acupuncture, עמ' 375
[6] שם, עמ' 394
[7] Needles, Herbs, Gods, and Ghosts: China, Healing, and the West to 1848, עמ' 58-59
[8] Acupuncture: its place in the history of Chinese Medicine
[9] Forgotten Traditions of Ancient Chinese Medicine: A Chinese View from the Eighteenth Century, עמ' 248
[10]   Peter Eckman מציין זאת בספרו, עמ' 85, ובנוסף רעיון זהה עלה הן מהתכתבות עם Dr. Sabine Wilms והן מדבריו של פרופ' אסף גולדשמיט בנושא ובפתיחת הפרק הרביעי של חיבורו The Evolution of Chinese Medicine Song dynasty, 960–1200
[11] לקריאה מעמיקה בנושא, הקורא מוזמן לפנות לספר In the Footsteps of the Yellow Emperor: Tracing the History of Traditional Acupuncture אשר סוקר את השתלשלותה של הרפואה הסינית ושושלות היוחסין שזרמו אל המערב באופן מעמיק.

הגהה ועריכה: תמי ברקאי

תמונה: freeimages.com/martin litkei

המחבר:
תום פליישר
מטפל ברפואה סינית
tomasfly@gmail.com