המחאה החברתית הנוכחית מטלטלת את המדינה וכמו ענק שהתעורר מתרדמתו, מעמד שלם קם על רגליו והחליט לרקוע בהם. הזעקה היא זעקה לכבוד, לעסקה הוגנת, ולחזרה לערכים הקהילתיים של פעם.
כשהתחלתי לכתוב על רפואה סינית קהילתית, כאן באתר הזה, התעוררו דיונים ומחלוקות ושאלות ותשובות, ואני תמיד חזרתי וטענתי שדיקור סיני הוא זכות. וכמו בזכות לדיור ובזכות לחינוך – על המדינה לפתח מנגנונים שיאפשרו לה לעמוד בהוצאות הכרוכות בזכויות אלה ולא להפיל אותן על הציבור, כך עלינו המטפלים ברפואה סינית לחשוב כיצד אפשר לפתח מנגנון שיאפשר לציבור הרחב לקבל טיפולים באופן שלא רק יאפשר לו לעמוד בהם כלכלית, אלא גם ובעיקר – יכבד אותו, וגם יכבד את המטפלים, קרי – יאפשר להם להתפרנס בכבוד.
מודל הרפואה הסינית הקהילתית הוא מודל שמכבד את המטופלים ואת המטפלים. במחאה החברתית של ימינו, הזעקה הנשמעת ברחובות איננה זעקה להנחה בארנונה או הורדת מחירים נקודתית, כי אם זעקה של ציבור שלם לחיות בכבוד. בדומה לכך – עד שקמו קליניקות קהילתיות, רק מי שהיה יכול להרשות לעצמו טיפולים במחירי השוק הפרטי יכול היה ליהנות מ"עסקה מכובדת". לעומתו, מי שלא עמד בזה, כנראה שויתר על העסקה מלכתחילה או שנאלץ לבחור בין מסגרות כלשהן שעם כל הכוונות הטובות, באיזשהו אופן תמיד בצבץ מהן חוסר כבוד מסוים: הנחה למתקשים לעמוד בתשלום, טיפולים בהתנדבות למיעוטי יכולת, או טיפולים בקופות החולים שעל חוסר הכבוד שלהם לתנאי העסקה הוגנים כולנו שמענו.
ציבור גדול שכל מבוקשו הוא עסקה הוגנת ומכובדת לשני הצדדים לא מצא את מבוקשו, עד שבאה הרפואה הסינית הקהילתית.
טענה נוספת שנזרקה במהלך הדיונים סביב מודל הרס"ק הייתה שמי שחשובה לו בריאותו ימצא את הדרך לעמוד במחירי השוק. ובכן, על אותו משקל, מה נגיד עתה על "מחאת העגלות"? שמי שלא עומד בהוצאות גן ופעוטון צריך לבדוק עד כמה חשובים לו ילדיו? המחאה הזו נובעת מהאמת הכואבת, שנטל ההוצאות מכריע גם את אלו שמרוויחים יפה, ונאלצים לשבור את הראש מול הבחירה הקשה שבין חיים, לאיכות חיים. מי שמרוויח יפה אך מתקשה לעמוד בהוצאות על ילדיו יוותר, ובצדק, על טיפולים בדיקור סיני. לומר לו שסדר עדיפויותיו פגום יהיה לא יותר מעיוורון למציאות. מענה למציאות ומציאותיות בכלל הם כנר לרגליה של הרפואה הסינית הקהילתית.
במוצאי שבת האחרונה, ראינו כולנו את הקהילתיות והערבות ההדדית במלוא הדרה: צעירים ומבוגרים יוצאים מהבית, ממלאים את הרחובות בדרישה לצדק חברתי והכל בסדר מופתי, ללא גילויי אלימות כלל. הצעירים שמובילים את המהפכה רוצים ישראל חדשה אבל כזו שמאמצת אל ליבה מחדש את הערכים הישנים של פעם, באותם ימים בהם היינו יותר ביחד ופחות מבודדים, בהם עבדנו בכבוד וחיינו בכבוד, בהם לא נזקקנו לטובות והנחות אלא פשוט מאד – לעסקה הוגנת!
