מדיטציה קהילתית, או אם תרצו: "Acu-buzz"

בתחילת אפריל האחרון מצאתי את עצמי לפתע ללא מקום לקליניקה, אבל עם ביטחון בלתי מוסבר שהכל יהיה בסדר ואני אסתדר. ואז יום לפני שהייתי אמור לחתום על מקום חדש במיקום מצויין בירושלים, עשיתי תפנית והחלטתי ללכת אחרי הלב – להיכנס במקום מטפלת שעזבה ב"נקודת חיבור" בדרום העיר.

שתי מטפלות, מטפל אחד (אני) וחדר מלא מטופלים כנראה עשה לי את זה סופית… 🙂

ככה אני רואה את הדיקור הקהילתי.

השינוי הוא גדול ומבורך ולעיתים יש ימים בהם נדמה לי שאני חווה את הקליניקה ברמות "גבוהות" יותר, שהן בעצם הרמות שמקרקעות אותי בחזרה אל האדמה. כל מי שמטפל מכיר את זה ויודע, אולי בהשלמה מפוכחת, שלא כל יום זה ככה. אבל לא כל המטפלים מכירים את ה"טוויסט הקהילתי" שבחוויה, ועל כך אני רוצה לספר בשורות הבאות.

הקליניקה הקהילתית שלנו היא מרחב פתוח. היא מקום בו מתכנסים יחדיו נשים, גברים, ילדים וטף במרחב הומה, רוגש מעט, אך שניכרת בו זרימה שקטה. לעיתים אני מוצא את עצמי עמוק בתוך רצף הטיפולים וקצת מנותק מהסביבה שלי, מה שגורם גם לאיזה נתק פנימי. באחד הימים לקחתי פסק זמן קצר בין טיפולים, רק כדי להתבונן סביב במשך 5 דקות ולנסות להתחבר בחזרה לעצמי כחלק מהמרחב.

לקחתי נשימה עמוקה ובסריקה קצרה שעשיתי קלטתי את הילדים שבגדולתם האופיינית, מנהלים משא ומתן עם המדקרת היכן הם מוכנים להידקר והיכן לא. תינוק שמדגים לכולם מה זו תגובה יפה של סימנים אדומים סביב המחט. בת 86 מדגימה את נחירותיה, בן 23 את נמנומו השקט, ובן ה- 50 מתבונן מסוקרן על המתרחש בחדר.

התעכבתי עליו לרגע. חשתי כיצד הוא אינו מצליח להירגע. "האם הדיקור יעבוד בשבילו בכלל?" חולפת המחשבה במוח (דווקא כן, ובגדול, עוד יתברר לי). עוד אחד עם יד אחת חופשייה קורא עיתון. המוסיקה שמתנגנת ברקע הופכת למעיקה פתאום. רק לי זה מפריע? לשמחתי היא מוחלפת בג'אז קליל, והתנועה זורמת שוב.

אני נושם, מרגיש פתאום תחושה פתוחה יותר, ולאט מתגנבת לה הכרה קטנה שהכל בסדר. כיף לא להיות המשוגע היחידי בחדר שדוקר אנשים. שלושה מטפלים מרוכזים, למעלה מ- 10 מטופלים שוכבים על כסאות נוח במעגל, ועוד שניים שלושה ממתינים לתורם. פתאום זה נראה כאילו כל העולם מקבל דיקור. וזה כל-כך נורמאלי.

אני שומע רחשים, חלקי משפטים, צחקוק קל וכחכוח של גרון. ילדה קטנה בוכה, אישה צעירה משחררת אוויר, ואני נזכר במטופלת מלפני שבועיים שלא הצליחה לעצור את הדמעות. היא שאלה אותי אם יש לי משהו נגד כאבים "אחרים" (טיפלנו בכתף), ומהיכרותי איתה שאלתי בזהירות אם היא מדברת על כאבים של פרידה. "לא ברור…", היא חייכה אז בעצב בין הדמעות. אתמול בטלפון היא סיפרה לי שלא תוכל להגיע כיוון שהיא מתחתנת. חזקה ה- Lu-9 הזאת… אני משעשע את עצמי וחוזר לקחת אוויר.

עכשיו הגיע תור ההשוואות. לפני יומיים הייתי חד יותר מאשר היום. האם הטיפולים היו אז מוצלחים יותר? לא יודע. לפעמים נראה שאין קשר. לפעמים נראה שיש. מה זה משנה עכשיו… אני מזדקף.

אני מסמן למטופלת שמחכה שהיא יכולה לגשת לכיסא שלה, והיא קמה לצעוד אליו תוך כדי השקטת הפלאפון. אני הולך למגש שלי ומקרב אותו לעברה, מגלגל גם את הכיסא שלי אליה ומרגיש שהתחברתי שוב. האור השתנה פתאום, הדברים נראים קצת יותר חדים, אני קולט טוב יותר את המרחב. מחשבה אחרונה צצה לפני שאני ניגש לשאול לשלומה, וזו מילה חדשה שנולדה מהמודעות המאווררת, מילה שמעלה בי חיוך שהמטופלת חושבת בטעות שקשור אליה: Acu-Buzz….