מחשבות על איגודים ואיחודים

תמי ברקאי כתבה סקירה על הכנס שהתקיים לאחרונה מטעם איגוד השיאצו.
הסקירה והמחשבות שעלו בתמי עוררו בי מחשבות משלי, בנוגע לקהילה שלנו, לאופן ההתנהלות שלנו, ובעיקר- שאלה אחת שממשיכה לנקר בראשי:
איך אנחנו משנים את התמונה הקיימת?

איגוד שיאצו כמו אגודה לרפואה סינית
קהלי היעד של איגוד השיאצו והאגודה לרפואה סינית מאוד דומים.
לאיגוד השיאצו החיים יותר קשים, כיוון ומדובר בנישה בתוך נישה- בתוך נישה, כלומר- בנישת הרפואה המשלימה, הרפואה הסינית מייחדת עצמה ומבדלת עצמה ועל כן יצאה (ובצדק) מקורת הגג של הלשכה למקצועות הבריאות המשלימים. יצרנו נישה משל עצמנו. והנה, בנישה זו של הרפואה הסינית אנחנו רואים את אנשי השיאצו מבדלים עצמם ואומרים בעצם- אנחנו אנשי מגע, ואנחנו לא עוסקים במחטים וצמחים. אנחנו אחרים.
בגדול- אני בעד. מעבר לזה שמדובר על גאוות יחידה, מדובר על הבנה אמיתית, בעיניי לפחות, ששיאצו זה אחר. אבל אני חושבת שזה יוצר בעיה קשה מאוד עבור אנשי השיאצו. כאמור, מדובר על נישה בתוך נישה, וככזו, מדובר מיד על קהל יעד מצומצם יותר וקושי רב יותר להגיע אל כולו.
וכאשר אתה מדבר אל קהל יעד כל כך מצומצם, חובת ההגעה לכל המטפלים והסטודנטים באשר הם גדולה פי כמה על מנת להצליח עם משימת האיגוד.

כמו עם קהל היעד של האגודה לרפואה סינית, מדובר על קהילה שהיא בבחינת אסופת בועות.
כשאני אומרת "בועה" או "בועות", אני מתכוונת לכך שכל מטפל מתעסק בענייניו, ולרוב אינו מעורב בתמונה הגדולה יותר, זו שמעבר לקליניקה שלו.
מדי פעם הוא מציץ לראות מה קורה אם הוא מתעניין בלימודי המשך, אך שם זה נגמר.
יש כמובן מטפלים שמתנהלים אחרת, שהם פחות בבועה משל עצמם. ועדיין, כשאני מסתכלת עלינו כעל קהילה, המאפיין העיקרי הוא הבועה. יש כאלו שיצרו קשר עם מטפלים אחרים, יש שמתקשרים בעיקר דרך פורומים באינטרנט, ויש שבחרו 2-3 קולגות לתקשר איתם באופן קבוע ובזה העניין מסתכם.

הדבר בא לידי ביטוי כבר בתקופת הלימודים.
התחושה הכללית ששררה בתקופתי כסטודנטית היא שמרבית האנשים עובדים ולומדים, לא להפך. ויש הבדל.
כשאתה לומד ועובד, סדר העדיפויות מאוד ברור, ומרבית הזמן מוקדש ללימודים. כשהמצב הפוך- קל יותר לא להגיע לספרייה ולקרוא ספרות מקצועית (בין אם ישנה מטלה שכופה זאת עלינו ובין אם לא), אפשר לדלג על שיעורים ביתר קלות, אם אין חובת הגעה אז לא באמת צריך להראות נוכחות בשיעורים המדברים על עתיד מקצועי, וגם לא חייבים לבוא לראות סרט שמדבר על רפואה סינית מעיניי המטופל- יש לנו דברים יותר טובים לעשות עם הזמן הזה.

גם כמטפלים- לא מגיעים לכנסים, לא פותחים ספרות מקצועית, לא חברים באגודה, לא מודעים בכלל לקיומה, לא יודעים מה יש במכללות אחרות (אם בכלל יש משהו המיועד לבוגרים)…
כדור השלג הזה מתחיל בשנה א' וממשיך גם לאחר תום הלימודים, בהנחה ושרדנו את השנים הראשונות לדרך המקצועית שלנו.
איזה שהוא חוסר קשר לקהילה רחבה יותר, לעשייה גדולה יותר.

כמובן שהבועתיות הזו היא בעוכריי כולם:
המטפלים- שאינם מצליחים לתקשר עם יותר מבודדים מהקהילה, שעוברים דברים דומים לשלהם, שיכולים לעזור להם בדרכם המקצועית באמצעות רישות פשוט (פייסבוק למשל), שאינם יכולים לעזור לאחרים ולשתף מניסיונם, ויש גם את אלו שפשוט לא מעוניינים ומסתגרים בבועתם שלהם;
הקהילה עצמה- שלא מצליחה להתאגד ולהיות כוח מניע ומשפיע באמת בתחום שלה עצמה, עבור העתיד המקצועי שלה;
האגודה- או האיגוד במקרה של אנשי השיאצו, שאינה מצליחה לאגד את הקהילה, אינה מצליחה לתקשר איתה ואינה מצליחה לקדם יעדים משמעותיים לתחום כולו ברמה כלל ארצית- כולל דאגה לתנאים הולמים במקומות עבודה שונים, או מתן עזרה בסיסית למטפלים חדשים;
והמכללות- שאינן יכולות להתהדר באחוזי נשירה נמוכים לאחר 4 שנות לימוד כיוון ואינן מקיימות תקשורת נאותה עם בוגרים, אינן מכינות את הבוגרים בצורה בסיסית עד מספקת למה שמחכה להם עם תום שנות הלימוד הראשונות ברמה של הקמת עסק וניהולו באופן תקין (שלא לדבר על חוקי).

למה אני מדברת על כל הדברים האלו?
כיוון והדברים שזורים זה בזה. ההתנהלות של מטפל היא תוצר של כמה דברים, ואחד מהם- שמהווה משקל גדול מאוד לעתיד- הוא ההתנהלות שלו כסטודנט.
יש גבול לאחריות של האגודה או של המכללה על הקהילה של העוסקים ברפואה סינית. זה בראש ובראשונה אחריות אישית של כל אחד ואחת מאיתנו.
ואם אנחנו לא ניקח את האחריות האישית הזו על עצמנו ועל הקריירה המקצועית שלנו- אין לנו אפשרות לבוא יותר מדי בטענות לאגודה או למכללה.
הבועתיות הזו שאני מדברת עליה, אין ספק שהיא גם תוצר של הלך הרוח הכללי במכללות (שוב, לפחות ממה שאני זוכרת שהיה בתקופתי), וגם באגודה- אבל היא גם תוצר של התנהלות אינדיבידואלית.

תפסיקי, התמונה לא כזו עגומה!
נכון, יש אפילו מגמות שינוי בכל מיני רבדים, אבל זה מעט מדי, ומדובר על משהו שנעשה בווליום נמוך מאוד.
הדברים אינם מדוברים מספיק, אינם ברורים מספיק לאנשים- מכל עבר.
הבעיה היא כבר מזמן לא בעיה של אגודה או איגוד, אלא בעיה של קהילה. אבל עדיין, אנחנו נושאים עינינו לאנשים שאמורים לייצג אותנו כדי לתת את הטון, לעשות איזה שהוא שינוי שיפיח השראה בבועות השונות, שיגרום להן לחשוב שאולי עדיף להיות בועה מחוברת יותר, בניגוד לבועה מנותקת.

אתרים שונים, פורומים באינטרנט ופייסבוק מאפשרים בשנים האחרונות יותר מגע בין אנשי הקהילה.
יותר שיתוף, יותר מחשבה משותפת ובעיקר- מתן ההזדמנות לעשות כן לאלו שמעוניינים להרים את הכפפה בעצמם, שאינם מוכנים יותר להמתין שמישהו אחר יעשה בשבילם.
גם האנשים שמתנדבים לעמוד באיגוד השיאצו או באגודה לרפואה סינית הם אנשים שרוצים לתרום מזמנם ובהתנדבות מלאה לעשייה עבור הקהילה, אנשים שמרימים את הכפפה. הם רוצים לראות קהילה מגובשת, קהילה חזקה. כוח מוביל שאין להתעלם ממנו או להכתיב לו דרך שאינה קשורה לקהילה. רוצים לעשות בשביל עצמם, ולא כדי לקבל אות הוקרה, אלא כדי שיהיה למען כולם.

אז התחלת לדבר על איגוד השיאצו…
תמי כותבת על תחושת אמביציה ויוזמה, שעולה מהכנסים של איגוד השיאצו.
הבעיה כאמור, אינה שם. הבעיה מתמקדת בחוסר היכולת להגיע לכל המטפלים מצד אחד, ומצד שני- חוסר שיתוף פעולה של המטפלים עם האיגוד, מכל מיני סיבות שונות.
הרצון של השיאצו לדאוג לאינטרסים של תחום השיאצו בארץ הוא מובן ומבורך.
אך ההחלטה ללכת לבד היא שגויה בשל מיעוט חברים במסגרת של קהל יעד קטן מלכתחילה.

אז מה אפשר לעשות?
אפשר להתאחד עם הטווינא למשל, שלהם אין גוף מייצג בכלל. ואפשר גם לשבת בתור איגוד עצמאי במסגרת של האגודה לרפואה סינית. ועכשיו בטח תשאלו אותי- איך זה שונה מישיבת האגודה לרפואה סינית במסגרת לשכת מקצועות הבריאות המשלימים?
שונה מאוד.

בניגוד לרפואה סינית, נטורופתיה, שיטת פאולה והומיאופתיה (לדוגמא), שמדובר על תיאוריות מצוינות שאינן קשורות זו לזו בשום דרך, הרפואה הסינית, השיאצו והטווינא מתבססים על אותם עקרונות, על אותה פילוסופיה.
הטווינא היא חלק מהרפואה הסינית באופן מסורתי, והשיאצו כבר מזמן מסונף לרפואה הסינית באהבה, גם אם זוכרים לו את שורשיו היפנים. גם מקצועות אלו עובדים על פי עקרונות של רפואה סינית, לא רק הדיקור וצמחי המרפא.
מגע היה תמיד חלק בלתי נפרד מתחום הרפואה הסינית, ואין שום סיבה לבדל אותו.

ישיבה במסגרת האגודה לרפואה סינית, בתור איגוד עצמאי שממשיך לעשות בדיוק מה שהוא עושה כיום יכולה לעשות לו טוב. גם לאגודה של הרפואה הסינית.
האיגוד יכול להמשיך לעשות בדיוק את מה שהוא עושה כיום, כולל כנסים ספציפים לאנשי השיאצו.
אבל דבר האיגוד יגיע ליותר אנשים, דמי חבר יוכלו להתקזז ולהיות יותר נוחים לכיסם של סטודנטים ומטפלים שעוסקים בדיקור, צמחי מרפא ושיאצו. הכנסים המשותפים יוכלו להיות מעשירים יותר ומגוונים יותר. ואולי, רק אולי, יהיו יותר חברים בגוף המאוחד הזה.

תמונה: freeimages.com/calyssa