האיש האמיתי

סוף שבוע של סילבסטר, עם תחושה של התחלה חדשה, סוף שבוע של גשם שהגיע והרווה לפחות במעט את צימאונה של האדמה, ובמידה רבה את צימאוננו שלנו לגשם, הגיעה אליזבט רושה דה לה וואלה לביקור נוסף בישראל. נפגשנו שוב, קבוצה של אנשים המבקשים להפנים שלב נוסף בדרך אותה מתווה ג'ואנג דזה בסיפוריו הנפלאים, אותם המטירה עלינו אליזבט כמו טיפות הגשם שירדו מן השמיים.
גם הפעם התחיל התהליך בידיעה שאינה יודעת, בהבנה כי לא משנה כמה ידע נרכוש וכמה נחכים – נחיה בצל אי הידיעה, והיא מסייעת לנו למקם את הידע שאנו רוכשים בכל רגע, במקום המדויק והנכון לו.  בסיפוריו מזקק ג'ואנג דזה עבורנו את ההבנה של מהות אי הידיעה, והבנת המשמעות של ה"לימוד החי", של החוויה המחברת אותנו אל המקום בו אין אנו אוחזים בידע שרכשנו, אותו רגע קסום בו אנו עוברים את השלב של החיבור אל הידע, מחבר את הנשמה שלנו אל  המקום בו קיים ריק, אל מקום בו אנו יכולים "לדעת את שמחתם של הדגים", מתוך השהייה שלנו במקום וברגע בכל מאודנו, נקיים מהיצמדות לידע, שם אנו מתחברים אל תנועת השמיים.

רקע לתקופה
הספר האמיתי של פריחת הדרום של  ג'ואנג דזה, או לפחות שבעת הפרקים הראשונים, הנקראים "הפרקים הפנימיים", "the  inner chapters", נכתב במאה הרביעית לפני הספירה – תקופת המלחמות בסין של אז הייתה אחוזת המולה, כאוס ומאבקים. מפולגת, מפורדת, תוססת, מתבוססת בדם. ויכוחים פוליטיים רבים נשמעו מכל עבר, מחשבות רבות ורעיונות רבים (מודל ה- ,yin/yang מודלים על ממשל, קונפוציוניזם) התפתחו והדהדו עם אבק המלחמה, ואולי כתוצאה מן הקולות הרבים שנשמעו באותה עת, ניסה ג'ואנג דזה, או אותם אנשים אשר נמנו על אסכולה זו, להפיץ את ה"דרך", לספר בה, לאמוד את סגולת הצועד  בה, ולתאר את קווי האופי של זה הנע עם תנועת השמיים.

פרק 6 "המורה הקדמון הגדול"
חוסר הסדר הגדול ששרר בממלכה גרם לאדם לחפש אחר סדר; היו שניסו ליטול חלק בעולם הפוליטי, היו  שניסו להשמיע את צדקתם, אחרים פרשו אל ההרים ובודדו עצמם מן ההמולה הרוחשת. בתוך כל אלה השמיע ג'ואנג דזה את קולו. דבריו נאמרו כתגובה לכל אשר התרחש אותה העת, אולי כביקורת, ואולי היו באורח פלא  כאיזון של  YIN ו- YANG, ביחס לדברים שהושמעו אותה עת ברחבי סין.
מתוך כך מתאר ג'ואנג דזה  את ה"איש האמיתי"zhi ren ) 至  人 האיש הנעלה), האיש האוטנטי לא היה  דמות אגדית, דמיונית ובלתי מושגת, ההפך היה נכון. ג'ואנג דזה תיאר את האיש האמיתי, ביחס למציאות אשר התרחשה אותה עת, ובאותה נשימה הוא סיפר את הדרך אשר בה ניתן להיות האיש הזה.

בתחילת פרק 6 מתאר ג'ואנג דזה את הדרך בה אנו יכולים להפנים כיצד ניתן להיות ה"איש האמיתי" :
"לדעת מהם מעשי השמיים, ומהם מעשי האדם – זה השיא. מי שיודע מהם מעשי השמיים, חי על פי השמיים: מי שיודע מהם מעשי האדם, מנצל את מה שידיעתו יודעת כדי לכלכל את מה שאינה יודעת"…

ג'ואנג דזה מזכיר שני כוחות אשר ידיעתם יחדיו היא שמהווה את השלמות: השמיים והאדם.
ברמת השמיים ישנה תנועה מתמדת, השמיים מחברים את האדם אל הניצוץ, אל הזרימה המקורית. השמיים מחברים אותנו אל תנועה בלתי פוסקת של החיים, וכך האדם כפוף לתנועת השמיים המוכלת בתוכו – כל מה שפועל ופועם בו הוא השמיים בתוכו.
ברמה של האדם קיים הידע, אותו ידע הבונה את המודעות המפרידה אותנו מן הבהמה, המחברת אותנו למעשינו ולאחריות עליהם. ליבו של האדם לא נועד להרגיש בלבד, הוא מכיל את היכולת לחשוב, את הידיעה כיצד עלינו לנהוג בעולם, את כל הידע אשר רכשנו לאורך החיים… ועם מודעות זו אנו חוברים אל תנועת השמיים.
את מעשה השמיים אנו רואים בבריאה שסביב, אך לשם כך אנו זקוקים לראיה של האדם, שמתבוננת ומגדירה את מעשה השמיים, כדי לארגן את חיינו עלינו פשוט לעקוב אחר התנועה של השמיים.

אך ג'ואנג דזה אינו מסיים בכך, הוא מדגיש דבר אשר מהווה בסיס מהותי בהוויה של "האיש האמיתי":
כי האיש האמיתי "מנצל את מה שידיעתו יודעת כדי לכלכל את מה שאינה יודעת".
לידע על פי ג'ואנג דזה יש חשיבות רבה, הוא בונה את מי שאנחנו, מסייע לנו לפתח מיומנויות, מאפשר לנו להתפתח ולגדול. אך ידע זה הינו מוגבל, בעולם בו אנו חיים – עולם התופעות, רב הנסתר על הנגלה. עלינו לדעת בכל תאי הגוף כי לידע יש גבול, ובמהותנו עלינו להפנים כי אי הידיעה עוצמתה רבה, קיומה (בחוסר קיומה) הוא אמיתי. המקום בו נוותר על הידיעה שיודעת הוא המקום בו יתרחש הקסם, קסם בו יש חיים.

הדוכס וחרש העץ
וכך מתאר ג'ואנג דזה משל על הדוכס וחרש הגלגלים:
הדוכס ישב בחלקו העליון של האולם וקרא מן הכתבים, שעה שחרש הגלגלים עבד על גלגל בחלקו התחתון של אותו אולם, ברגע מסוים עזב חרש הגלגלים את הפטיש אשר בידו וניגש אל הדוכס ואמר:
"אני מעז לשאול, מה שהדוכס קורא, איזה מילים אלה?"
"מילים של חכמים" אמר הדוכס.
"הם חיים החכמים האלה?"
"הם כבר מתו".
אם כך , מה שאדוני קורא אלה הם השארית של הקדמונים!"

הדוכס רגז על חוצפתו וזלזולו בספרים אשר להם רחש כבוד רב, ולכן ביקש מחרש הגלגלים הסבר, ואם ההסבר לא יענה לליבו של הדוכס, יוצא החרש להורג.
וכאן מתחילה תשובתו של חרש הגלגלים:
"עבדך רואה את הדברים מנקודת מבט של עיסוקו. כשאני מגלף את חישורי הגלגל, אם הם חלקים מידי קל להכניס אותם, אבל הגלגל לא יציב. אם הם מחוספסים מידי, בשום מאמץ אי אפשר להכניס אותם.
לעשות שהם יהיו לא חלקים מידי ולא מחוספסים מידי, את זה חשים ביד ומרגישים בלב. יש פה איזשהו כישרון שהפה לא מסוגל לבטא במילים. אני לא מסוגל להסביר זאת לבני, ובני לא יוכל לקבל זאת ממני. לכן אני ממשיך לגלף גלגלים ואני כבר בן שבעים. הקדמונים כבר מתו ואיתם מה שלא יוכלו למסור. ולכן מה שאדוני קורא זה רק שארית המשקע שלהם."

שארית המשקע
במשל זה מוסיף ג'ואנג דזה היבט נוסף המאפיין את האיש האמיתי, אשר מחובר אל "הידע החי". חרש העץ אשר היה אומן בעבודתו הכיר בתהליך שעבר. הוא מחדד בפנינו בתשובתו לקיסר את המהות של אי הידיעה, את אותה יכולת אשר רכש לדעת שהגלגל לא יהיה מחוספס מידי, לא חלק מידי, ידיעה זו אינה קשורה בידע שנרכש על יד מורה או בספרים, אלא נוצר בתרגול יומיומי, מעבודה המבוצעת שוב ושוב, ואז משהו קורה – אותו ניתן לחוש רק בלב. הדבר אשר אינו ידוע מראש, חרש העץ מרגיש אותו, את הוא אינו יכול להעבירו במילים, רק אדם אשר יצעד באותה הדרך יוכל להדהד ולהתחבר אל תחושותיו של החרש: זהו לימוד חי, נושם, זהו המקום בו האיש האמיתי "מנצל את שידיעתו יודעת כדי לכלכל את שאינה יודעת".
מה שבא להדגיש ג'ואג דזה בסיפור, זה שהדוכס הקורא בספרי החכמים רוכש לעצמו ידע ורק ידע. את אשר חוו, את ההבנה המהותית של המורים, אינו יכול לקבל כיוון שדבר זה מת עימם. אילו היה הדוכס לומד ממורה חי היה יכול לחוש את תנועת השמיים אשר עימה נע המורה. אנו מסוגלים לזהות כאשר משהו מחובר אל תנועת השמיים, כמו מוסיקת המתנגנת על ידי רב אמן, משהו בנגינה נוגע לנו בלב, פותח את הלב, ואנו חשים זאת בכל חלקי גופינו ונשמתנו, אך חוויה זו אינה הופכת אותנו לאמן עצמו. רק אם נתרגל ונלמד מוסיקה,  נוכל להיות במקום בו שרוי אותו אמן, רק על די עבודה פנימית יוכל הדוכס להתקרב אל הידע של החכמים הקדמונים, ולכן קריאה בהגיגיהם, משולה בעיני ג'ואנג דזה, ל"שארית משקעם" .

האדם הנעלה עוקב אחר תנועת השמיים, עונות השנה, נסמך על הידע שרכש אך אינו דבק בו (נצמד אליו) ויודע את גבולותיו, מברך את אי הידיעה ומודע כי דווקא אי הידיעה מסייעת לידע להיות במקום הנכון.

באשר אלי
כתיבת הדברים לא הייתה פשוטה, לפני המילים שכתבתי ניסיתי להתחבר אל התחושה הפנימית, כדי שאוכל להעביר אותה דרך המילים, הפכתי בדברים שוב ושוב, אך תמיד עלה בי הסיפור של צואנג דזה שעה שהלך על גדות נהר האו, אותה העת שאל אותו ידידו מנין אתה יודע את שמחת הדגים הרי אתה אינך דג, ג'ואנג דזה התחכם וענה לידידו , מנין אתה יודע שאיני יודע?
חברו השיב תשובה ברורה: " אני לא אתה, ואני בטח לא יודע אם אתה יודע: אבל אתה בטח לא דג, ולכן ברור לגמרי שאתה לא יודע את שמחת הדגים."
ג'ואנג דזה השיב לידידו, …"כשאמרת 'מנין אתה יודע שהדגים שמחים?  שאלת אותי כי ידעת שאני יודע את זה. ידעתי את זה מעל נהר האו."
ג'ואנג דזה ידע את שמחת הדגים כי היה שם מעל גדות נהר האו, ואני חשבתי, מנסה אני להעביר את החוויה המדהימה שעברנו באותו סוף שבוע של התמרה, אפילו ברמה שבין 2010 ל 2011, איך אוכל להעביר את שמחת ההתמרה שהרי אלה הקוראים לא היו שם, וכך אני מסיימת בתחושה שכל מילה שכתבתי אינה אלא  'שארית המשקע 'של הסדנה אותה העבירה אליזבט- עם זאת – מקווה שנהניתם.

הגהה ועריכה: תמי ברקאי

תמונה: freeimages.com/santiago cornejo

המחברת:
שרון חסיד אדמוני
מטפלת ברפואה סינית עתיקה
www.ben-shen.co.il