דיבור אחד, מזון אחד

הקונגרס הממשמש ובא עלינו לטובה מציע מגוון הרצאות ופעילויות בנושא תזונה. אייל שפרינגר מרצה בקונגרס ואחראי על מתחם התזונה התפנה לראיון.

כיצד העיסוק בתזונה בטיפולים ובהוראה משפיע על אורח החיים שלך?
תוך כדי העיסוק בתזונה גיליתי שלמעשה תמיד עסקתי בנושא זה עוד לפני שנכנסתי לתחום הטיפולי. העיסוק במזון התחיל כמו כולם בינקות במסגרת הדינמיקה מול ההורים הכוללת התייחסות למזון עליו גדלתי, בהמשך האוכל מילא תפקידים שונים, כמו למשל בצבא כאשר רציתי להתחזק ואכלתי הרבה חלבון מהחי, או אחרי הצבא כאשר יצאתי מהבית והפכתי לצמחוני לכמה שנים מתוך ניסיון "להתנקות" מהעבר ולבנות את עצמי פיזית ונפשית כאדם בוגר. בהמשך המזון הפך עבורי לאמצעי לטיפול בבעיה רפואית. השימוש במזון לריפוי עצמי מהווה את הנקודה בה הגעתי ללימוד התזונה הטיפולית. היום אני נמצא בדו שיח מתמיד עם המזון אשר אמור לשרת הרבה דברים: סיפוק, בריאות, כלי להתבוננות על המצב הנפשי, כלי עבודה וסוג של תעודת ביטוח רפואית (אותה אני לוקח בעירבון מוגבל). בתור מטפל בתזונה, המטבח הוא כר הפעילות שם מתבצעים הניסיונות על עצמי ועל בני המשפחה.
ישנן תקופות בהן אני מתלהב ממזון מסוים, מנסה אותו אישית וממליץ למטופלים עליו קצת יותר. למשל השנה הייתה תקופת הארטישוק שמנקה את הכבד או השקדים שמזינים את היין בתקופות לחוצות. ירקות שורש שנותנים תחושת מוצקות ועוצמה, או צמחי הבר שנותנים את האיכות הפראית והרעננה. ויש גם תקופות שבא לך להקיא מהדברים האלה.
אז ככה החיים שלי, התעסקות עם מזון מסוים,  בדיקה של מה הוא עושה לגוף שלי, למשפחתי,  למטופלים ועובר הלאה. תהליך טבעי אשר כלל המטפלים עוברים גם עם דיקור או צמחים.

מה בעניין "חטאים קטנים" אתה אוכל לפעמים שטויות?
אני מנסה לא לדבר במושגים של חטא ועונש כי המושגים האלה מסתירים את המהות האמיתית של המזון. אני מנסה לזהות רצונות וחשקים. הבסיס של החשקים הוא טוב. הם מנסים להראות משהו שאתה באמת זקוק לו.
בקונגרס הקרוב תיהיה הרצאה במתחם אוכל  "על טעים ועל התפל" שתי איכויות של מזון המשפיעות הקשורות לאדמה ולמערכת העיכול.  לפעמים אם בא לי מתוק זה אומר שאני רוצה אקשן, גיוון, ליהנות מהמזון, לטרוף אותו. בהקבלה אני רוצה לטרוף את החיים, אני רוצה לחוות את החיים.
לפעמים יש את הצד של התפל, אני מחפש את הפשטות, הצניעות, הדברים הלא מורכבים או מסובכים אשר נותנים שקט, חזרה הביתה למשהו מאוד פשוט שמאפס. ככה זה גם במזון. יש כל מיני תקופות ורבדים שצריך להתייחס אליהם: מצד אחד סיפוק ברמה החושית-חייתית והנפשית אבל צריך גם שהאינטלקט יהיה מבסוט משום שאתה עושה משהו אשר אתה יודע שהוא נכון ולא מסוכן, בוחר מזון שההיגיון הישר מאשר את בחירתו.

אז אין גלידות?

לפעמים אני אוכל גלידה. יש אנשים אשר הדרך לסדר לעצמם את התזונה היא לסמן גבולות ברזל. אלמנט המתכת נורא חזק, אסור ומותר. אנשים חושבים שבגלל שהמבנה החיצוני שלי הוא מתכתי גם אני עובד בצורה כזאת, אבל הדרך שלי היא התבוננות עצמית. אם בא לי גלידה אני מתבונן ברצון הזה. אם אני מממש את הרצון הזה וגם קונה את הגלידה אני לא נלחם, לא מצטער, ולא מלקה את עצמי. ההתבוננות היא הכלי החשוב ביותר, לכן אני גם נהנה מהגלידה וגם מתבונן בחוסר ההנאה שלפעמים מגיע אחרי 24 שעות. רוב האנשים חווים את המזון רק באותו רגע שהוא נמצא בפה ומגדירים אותו רק לפי התחושה המיידית שהם חווים. כאשר אני טועם מזון אני מנסה "לטעום" אותו במשך שבוע, כלומר להרגיש את ההשפעה המתמשכת שלו על מצבי. למשל אתמול בערב הרגשתי עצבנות. מעבר לאירועים שקרו בחיים שלי, ניסיתי לראות מה אכלתי בימים האחרונים, גיליתי שביומיים האחרונים אכלתי המון גריסים וקינואה, מזון מאוד מייבש. מזון מייבש פוגע ביין שנותן את השקט ללב, לכבד ולכל המערכות אשר משפיעות על הרמה המנטלית. אחרי יומיים של גריסים ושעות מול המחשב הרגשתי חוסר שקט גדול, יכולתי לכעוס, להתעצבן אבל זיהיתי קשר למזון שאכלתי. הפיתרון המיידי היה דייסה עשירה ודביקה עם רכיבים מתוקים ומלחלחים ואגוז מוסקט בעל אפקט סדטיבי, מרגיע ומחמם. מיד זה הוריד אותי חזרה לקרקע והציל אותי מהיובש והאווריריות הזו.

אז אין "חטאים" יש משיכות עדינות או חזקות. יש לציית למשיכות האלה ולהתבונן. כאשר אני אוכל גלידה אני מזהה את כל המנעד של ההשפעות של הגלידה גם ברגע האכילה אבל גם שעתיים אח"כ כשאני הופך  למנומנם ויום אחרי כשמופיע פצע על האף. כאשר אני רוצה לאכול גלידה שנית אני לא חושב רק שבא לי מתוק, אני רואה בו זמנית את המתוק אך גם את העייפות ואת הפצע באף והחולשה וכל התחושות הללו הופכות  להיות הגלידה. אז אני מחליט אם אני רוצה את כל הקומפלקס הזה או לא. ככה ניתן לפתח חוש טעם מדויק יותר.

מי המורים שהשפיעו עלייך בדרך?
קשר עם מורים והורים, שיכול להיות גם קשר טעון ובעייתי, הוא גם קשר אשר חשוב לשמר ולהודות עליו. כי הם מייצגים את ה-kidneys  שלנו ברמה מסוימת ומהם אנו שואבים תמיכה וידע. ראיתי בחיים האישים ובקליניקה אצל מטופלי כי שמירה על קשר חיובי ותחושת הודיה כלפי הורים ומורים קשורים ישירות למצב הצ'י של הכליות ולתחושת הביטחון וההמשכיות. זו ההזדמנות להודות לד"ר מירה ניאזוב ממנה למדתי את המיומנות של הטיפול בתזונה. היום אני פחות בקשר לימודי איתה אבל היא נמצאת בראש כל הזמן וגם בטלפון לפעמים כשצריך.
בטיפול תזונה יושבים הרבה ומדברים. לפעמים זוהי שיחה ולפעמים דו קרב, התמקחות, פגישת מכירות. אתה מוכר תפריט או את עצמך כמטפל. זה דורש יכולת שכנוע, יציבות נפשית. כדי להיות מסוגל להיפגש עם אדם ולגעת בו, צריך לדעת לברור את המילים בצורה טובה. כמו שיש דיקור עם מחט אחת, מטפל טוב צריך לדעת להשתמש במגע אחד, צמח אחד, דיבור אחד, מזון אחד. אחרי זה תמיד אפשר להוסיף עוד. צריך לדעת מהו הכפתור המרכזי עליו אתה רוצה ללחוץ אצל המטופל כדי להניעו לפעולה.

את מיומנות המפגש עם מטופל ועם עצמי למדתי מאדם נוסף בתקופה משמעותית בחיי, בזמן בו נולד בני הראשון ובמקביל ללימוד עם ד"ר ניאזוב.
מאדם זה למדתי כיצד להתבונן במציאות בזמן אמת, להשתמש במוח, כיצד לדייק במילים, להסתכל על המציאות, לעצור סיטואציות ולא להיגרר. מיומנויות אלו עוזרות לי עד היום כאשר אני בדינמיקה עם אנשים בכלל ומטופלים בפרט. הקשר עימו היווה עבורי קשר מורה תלמיד ברמה עמוקה, ולימד אותי רבות.
דינמיקות עם מטופלים הן מאוד סוערות בייחוד שמדברים על משהו  כ"כ יסודי כמו תזונה.היכולת לבחור את המילים היא מאוד חשובה בטיפול התזונתי. זה לא מספיק לדעת אילו מזונות מתאימים ואילו לא. אתה חייב לדעת כיצד לחבר את המזון לאדם. זוהי מיומנות קשה שדורשת הרבה אש ויכולת הבחנה.

ציינת שטיפול בתזונה זו מיומנות לא פשוטה אתה יכול לפרט?
כל כלי טיפולי דורש קשב ודיוק מאוד גבוהים. צריך להיזהר לא להגיע למקום בו אתה מסתתר מאחורי הכלי הטיפולי. למשל דיקור דורש הרבה קשב וריכוז אבל במחט יש גם משהו שמפריד, המטופל שוכב על המיטה, לא חייבים לגעת בו או לדבר יותר מדי. אולי בגלל שנולדתי בשנת liver in metal מאוד מעניין אותי המגע וניתוק המגע. בכלל לטיפול במגע אני שומר חסד הנעורים עוד מתקופות הוראת הטווינה. אני עדיין מטפל במגע וזה דבר מאוד חשוב בעיניי. בדומה לדיקור, גם השימוש במילים יכול ליצור הפרדה מול המטופל או תקשורת שלעיתים הינה מאוד אינטנסיבית: בתור מטפל בתזונה אתה שואל הרבה שאלות אבל אתה גם חשוף בעצמך לשאלות וביקורת. לפני שבוע למשל הגיעה לקליניקה שלי אישה ואמרה לי שאם הטיפול יגרום לה להיות רזה כמוני אז היא לא מעוניינת בטיפול-מכה ישר לבטן הרכה. טיפול תזונה מתנהל בישיבה אחד מול השני בגובה העיניים. באותה מידה בה אני יכול להגיד דברים כך גם המטופל יכול. מטופלים אומרים דברים קשים, על איך שאתה נראה, על התפריט שנתת להם שהוא מגעיל ודוחה, על רמת המיומנות שלך. צריך להיות מוכן להכיל ולעכל דברים כאלה. טיפול הוא סיטואציה מאוד חשופה. מטפל יכול להשתמש בכל אחת ממתודות הטיפול כדי להסתיר את עצמו מאחורי כלי הטיפול  או להשתמש בכלי כדי ליצור קשר כנה בינו לבין המטופל.

מה אתה חושב על כך שאומרים כי רוב הבעיות יכולות להיפתר באמצעות תזונה?
כאשר למדתי עם ד"ר ניאזוב הוזמנתי לאירועים משפחתיים שלה. היינו יושבים ומסתכלים על המזונות שהאנשים מעמיסים על הצלחת והיא היתה אומרת "תמיד תיהיה לנו עבודה".
משפט זה נאמר בצחוק וגם קצת בצער. עם איך שאנשים אוכלים היום למטפל בתזונה תמיד תיהיה עבודה.

בכל השיטות המסורתיות תזונה היא הבסיס. בעבר, בסין, בהודו, או במזרח התיכון, לפני שאנשים הגיעו למרפא הם ידעו מה צריך לאכול בכל עונה, מה מתאים להם במושגים של חם/קר, לח/יבש, כל מה שנישאר למטפל באותו זמן היה לעזור למטופל לדייק את הבחירות במזון ולהשתמש בכלי הטיפול הנוספים הדורשים ידע ומיומנות.
כיום אמנם קיימת התייחסות לתזונה בקרב רוב המטפלים, אבל לא כנושא שמתעכבים עליו יותר מדי. לאחר כמה המלצות שטחיות, ישר עוברים לטכניקות טיפול מתקדמות. מה שהופך להיות חשוב זו הוירטואוזיות של המטפל, כמה הוא יודע לעשות "קסמים" עם הדיקור או ברקיחת שיקויים של צמחי מרפא. כאשר מטפלים בצורה כזו, המטופל יוצא אח"כ מהקליניקה ושותה את הדיאט קולה שלו, או שלוש כוסות הקפה היומיות, או תוספת סוכר בכל המשקאות החמים. בשל הזנחת ההתייחסות היסודית לתזונה,  המטפל נאלץ להשקיע יותר מידי זמן במצבים פשוטים למעשה, אשר ניתן לפתור במפגש אחד. אני רואה מטפלים שמשקיעים כמה סדרות טיפולים כדי לטפל במצבים כמו  ליחה בדרכי הנשימה, עצירות, שלשולים, כאבי בטן, חולשת מערכת חיסון ומצבים הנחשבים מורכבים יותר.  הם משקיעים הרבה אנרגיה, מחטים, צמחים והמון כסף של המטופל, כאשר בעצם כל מה שצריך זה לתקן עם המטופל את הדרך בה הוא מנהל את החיים שלו. מעבר לבזבוז הזמן והכסף, מטפלים משתמשים בשיטות הטיפול של הר"ס  שיש בידם לא  בצורה שלשמן הן נועדו.
ברגע שמטופלים יתחילו באמת להיות מטופלים בר"ס שזה אומר שימוש בכל מנעד הטכניקות שקיים בר"ס: קודם כל טיפול תזונתי, אחרי זה השאר, נוכל לראות מהם המצבים בהם באמת צריך להשתמש בדיקור ובצמחים. רוב הבעיות נפתרות די מהר באמצעות תזונה ומה שלא נפתר מהר, התזונה מביאה את המטופל לרמה מסוימת  בה הדיקור והצמחים עובדים הרבה יותר מהר. את רוב המטופלים המגיעים אלי, פרט לאלה אשר בוחרים להגיע באופן קבוע, אני לא רואה יותר מ4-5 פגישות.הסיבות לכך הן או כי המטופל מבין שהטיפול התזונתי לא בשבילו או כי הטיפול פשוט עובד, המטופל מחלים ואיננו ניזקק יותר לשירותי.

מה יש לך להגיד על לימודי התזונה בבתי הספר כיום?
חשוב לזכור את ההבדל בין ידע ומיומנות. לדוגמה, כאשר לומדים דיקור, לומדים איתור ותפקוד נקודות-זהו בעיקר ידע. בשנים המתקדמות יותר לומדים ישום של הידע הזה בקליניקה-זהו לימוד המיומנות. את לימודי התזונה שמקבלים בבתי הספר  אפשר להשוות ל"תפקודי נקודות"-לימוד ידע. קשה לטפל רק עם הידע הזה, חסרה המיומנות. בקורס תזונה למטפלים אני מלמד למשל על איכות המזונות, שזה הידע. אח"כ אני מלמד מיומניות: אבחנת פנים וגוף, ניתוח תפריטים, התאמת מזון למטופל.חשוב לזכור כי כל טכניקת אבחון מתאימה לכלי טיפולי מסוים. בדיקת הדופק מתאימה מאוד לדיקור כי הצ'י משתנה מאוד מהר, אבחנת לשון היא קלאסית לטיפול בצמחים, בשל קצב ההשפעה של כלי זה.
הפנים והגוף אותם מטפל התזונה מאבחן משתנים בקצבי זמן ארוכים יותר. על כן אבחנתם מתאימה לקצב שבה התזונה משפיעה- קצב איטי יותר. אפשר לזהות דפוסי תזונה של עשרות שנים באמצעות אבחנת פנים וגוף. לימוד המיומנות חשוב מאוד: אני יכול לזכור בע"פ את כל המזונות המטפלים בלחות במחמם תחתון אבל ידע זה לא הופך אותי למטפל בתזונה. כדי להיות מטפל בתזונה צריך להכיר את ההשפעה של המזונות ותפקודם, להכיר את המטופל,לזהות מה הוא אכל, אילו סוגי מזון יוכלו לשפר את מצבו,  צריך לבנות לו תפריט, לשכנע אותו ליישמו, לדעת להעריך כיצד ובאיזה קצב המזון שבחרנו ישפיע עליו, את כל המיומנויות האלו ועוד רבות אחרות צריך ללמוד.

תזונה טיפולית הפכה ל"התמחות" מה אתה חושב על זה?
אני חושב שכל מטפל בר"ס צריך לשלוט היטב בתזונה בלי קשר להתמחות, זה אמור להיות גוף הידע הרחב ביותר והבסיסי ביותר שהמטפל נושא. על הידע הזה מדברים בכתבים ובספרים.
להיות מומחה בר"ס זה להיות מומחה לאיכויות שונות של צ'י אותן אתה מציג למטופל. זה מתבטא בבחירת טון הדיבור, ביישום הדיקור, בבחירת הצמחים וגם ביכולת להכיר את האיכויות של המזון, והסביבה אשר המטופל חשוף אליהן לפחות שלוש פעמים ביום, בכל אותן 167 שעות שבועיות בהן הוא איננו שוכב על מיטת הטיפול.
כאשר התחלתי לטפל בתזונה לא היו הרבה מטפלים אשר עסקו בתחום זה, על כן הדביקו לי את התווית של "מומחה לתזונה".  אבל לדעתי אין דבר כזה "התמחות בתזונה" יש "התמחות בצ'י", באיכויות. מי שלא רוצה להתעסק עם מזון מפסיד קבוצת איכויות גדולה שהמטופל שלו בה במגע איתן כל הזמן. מאוד תמוה בעיני הדגש הרב אשר מקנים למה שקורה בשעה הבודדת הזו בה המטופל נימצא בחדר הטיפולים וחוסר ההתייחסות המספקת למה שהמטופל עושה בשאר הזמן .
כאשר אני מטפל אני מעוניין לראות האם המחויבות של המטופל להחלמה מתבטאת גם במעשים. אם למטופל אין כוח למחויבות, כנראה שכוח החיים שלו, הרצון בחיים, ה-ZHI חלש ואז באמת לא צריך לדרוש ממנו, אבל למטופל שרוצה להחלים, תזונה זה חלק מהעניין. אחרי הכל מה שווה הטיפול אם המטופל לא עבר תהליך של למידה…

מה הרעיון שעומד מאחורי שיטת TEF אותה אתה מלמד בקורס מטפלים וגם מוצגת באתר שהקמת יחד עם אסף פאיט?
קיים הרבה ידע אבל גם הרבה בורות בקשר למזון. כולם יודעים מה בריא אבל כאשר זה מגיע תכל'ס לרגע האמת אנשים אוכלים דברים שמאוד לא מתאימים להם. מזונות כביכול אורגניים, מהטבע, אבל בעצם מזונות המסכנים את הבריאות שלהם. אדם יבש למשל שאוכל המון מזונות יבשים(ובריאים), אדם לח שאוכל המון טחינה. אנשים עושים הרבה טעויות. רצינו להפיץ את הידע ולהגדיר תוך כדי כך סגנון העבודה שלנו. הקושי בהעברת הידע בנושא תזונה נובע מכך שמזון היום הוא בינלאומי, לא רק סיני או יפני. ניסינו להציג מה מזון עושה לגוף ע"פ גישות שונות, כדי להגיע לנקודה בה נבין את השפעתו של המזון מעבר להקשרים של תרבות או אידיאולוגיה. לפעמים קיים וויכוח בין הגישות ולפעמים הן תומכות אחת בשנייה-דרך הוויכוח בין הגישות השונות, אשר מתנהל באתר, בקורס המטפלים וגם בראש שלנו, ניתן להבין יותר טוב מה המזון עושה לנו. אפשר להגיד שגם האתר וגם הקורס למטפלים מורכבים כמו צלחת מאוזנת שמכילה 40% מקרוביוטיקה, 40% סינית, 10% שיטות נוספות ו10% רפואה מערבית. הרב תרבותיות הזו חשובה. אין כזה דבר שמישהו היום מטפל רק באמצעות תזונה סינית  משום  שלא אוכלים כאן באמת מלפפוני ים.,עקרבים או נחשים. אוכלים אוכל שקונים בסופר או מקסימום בחנות טבע וכולנו זקוקים לכלים אשר יוכלו לסייע לנו בבחירה ובהחלטה- האם המזון הזה באמת טוב עבורנו.

צריך לקחת את העקרונות של הר"ס ולהיות מסוגל להפגיש אותם מול מסורות או מזונות שמגיעים מתרבויות אחרות. למשל שביפן השתמשו באצות קומבו כדי לחזק את הכליות. בר"ס לא מדברים על זה. אני לא יכול להגיד זה צודק וזה טועה, אבל אני צריך שתיהיה לי אדמה וקיבה חזקה כדי להכיל את כל המידע ובסופו של דבר לבחור. אני הוא זה שאוכל וזה שבוחר. תורת התזונה איננה כתובה בספר אחד המכיל את כל האמת . היא ניתנה לאנשים כדי שיעשו בחירות חכמות. התנאים שאני חי בהם היום הם ייחודיים לי, לאף אחד בעבר לא היה מזון מהונדס גנטית,מתועש, כזה שמגיע בו זמנית מעשר מדינות שונות. אני צריך להשמיע בתוכי קולות שונים בדרך לבחירה שהיא הטובה ביותר עבורי ועבור המטופל.

ספר מה הולך לקרות בקונגרס?
מעבר להרצאות במושב התזונה, יופעל מתחם תזונה אותו עוזר לי להקים אסף פאיט השותף שלי לאתר TEF, ומשתתפים בו אנשים טובים, חלקם בוגרי קורס המטפלים וחלקם אנשי מקצוע אשר פגשנו בדרכינו.
רציתי ליצור מתחם בו אנשים יוכלו לחוות מזון ואת הגישות השונות למזון, לטעום ולהריח.
האוכל יבושל ע"י גיל מעוז הבעלים של מסעדת "אבא גיל" מיהודה הלוי בת"א, אדם שאני סומך על כישוריו, ועל החומרים מהם מבשל שהם אורגניים ובאיכות טובה.

בנינו תפריטים שמתאימים לארבע אבחנות עיקריות: חום, קור, יובש ולחות. בוגרי קורס התזונה למטפלים יבצעו אבחנת פנים למי שירצה כדי לחבר כל אחד לתפריט המתאים לו. רעיון זה מיושם לעיתים במסעדות בסין במסעדות ובבתי תה, אולם שם האבחנה מתבצעת על ידי בדיקת דופק ואילו במתחם האבחנה תתבצע על ידי אבחנת פנים.
בכל יום פעם או פעמיים ביום יועברו סדנאות בישול עם שפיות מעולות בתחומים שונים: בישול סיני סצ'ואני, מקרוביוטי ,raw food, ומתכונים טיפוליים מיוחדים בהם אנו משתמשים בקליניקה.

למעבר לאתר המרכז לרפואה מסורתית , האתר החדש של אייל שפרינגר, לחצו על הקישור: המרכז לרפואה מסורתית.

המחברת:
מרב אלטמן אדלר
מטפלת ברפואה סינית
meravita@yahoo.com