רפואה אמיתית?

ישנן סיבות רבות לבחור ברפואה כמקצוע. יש כאלה שזה מרתק אותם אינטלקטואלית, יש כאלה שרואים בהקלה על סבל של אנשים שליחות ואף מחויבות, ויש כאלה שמחפשים את הכבוד והמעמד (גם אם זה רק בעיני עצמם). בשבילי, רופא שבוחר במסלול טיפולי ולא אקדמי-מחקרי, אינו רופא אמיתי אם אינו רואה בעבודתו סוג של שליחות ומחויבות. שסבל האחר מעורר אצלו דחף פנימי להקל עליו. ויחד עם זאת קיימת בו מודעות ורגישות חברתית.

כי אני לא רואה כיצד יכול רופא אמיתי לישון בשקט עם העובדה שלרב האוכלוסייה אין מספיק כסף כדי לראות אותו, אלא-אם-כן המוטיבציה שלו איננה בראש ובראשונה לעזור לאנשים. האם הוא מסתפק בלעזור למעט אנשים, או ל"אנשים עם מספיק כסף" או ל"אנשים שחיים במרכז הארץ ויש להם מודעות לרפואה משלימה ופנאי וכסף כדי לפנות אליה"?? אולי גם זה סוג של עזרה. לא יודע, לא מרגיש לי נכון. בעיניי, מי שרואה ברפואה שליחות, לא יכול שלא לרצות להפיץ אותה לכמה אנשים שאפשר, או לפחות להיות מוטרד מהעובדה שרב האנשים לא יכולים להיחשף אליה. והסיבה לכך היא כי רפואה היא התגלמות ההומאניות, והומאניות אוהבת צדק ושיוויון.

מה שמטריד בעיני, אם כי לא מפתיע, הוא שמעט מדי אנשים בקהילת הרפואה הסינית בארץ באמת מוטרדים מהעניין הזה, שרב האוכלוסייה לא יכולה להרשות לעצמה טיפולים בדיקור סיני. המשך המצב הקיים, וההסכמה בשתיקה שלנו לגביו, לא מבשרים טובות.

רבים מאיתנו אומרים: "תמיד אפשר ללכת לקופת-חולים", ובכך פותרים את עצמנו. אבל קופות החולים מהוות פתרון חלקי לבעיה שכן עלות טיפול בודד נושקת ל-100 ₪ (אם נכליל את עלות הביטוח המשלים) ומספר הטיפולים בשנה הוא מוגבל. מה קורה לאם לארבעה שעובדת כאחות בבית חולים ושדלקת הפרקים שלה דורשת טיפול מתמשך? מה קורה אם 16 הטיפולים בשנה שהיא מקבלת בהנחה בקופ"ח עושים לה שינוי מבורך, אך היא זקוקה ליותר? או חולה סרטן שזקוק לטיפול הדיקור השבועי שלו כל השנה, כי זה מה שעוזר לו להמשיך ולהלחם ויכול להוסיף 5 שנים לחייו? אותו חולה שגם ככה הוציא לא מעט בגלל מצבו, פשוט לא יוכל להרשות את זה לעצמו. רופא אמיתי צריך להיות מוטרד מאותו חולה סרטן, ומהעובדה שיש מאות ואלפים כמוהו. והוא צריך להיות מוטרד מהעובדה שחלופה פחותה כמו קופ"ח בכלל מוצעת כפתרון לבעיה המוסרית שבה אנו ניצבים, כי בעצם מדובר בסוג של התחמקות ולא פתרון אמיתי.

השאלה אם אנחנו בכלל מתייחסים אל עצמנו כאל רופאים? או שמא מושג זה מעורר בנו קונוטאציה "מערבית" מדי ולכן נעדיף לומר: "מטפלים?" אולי ככה אנחנו מרגישים פחות רופאים אמיתיים ולכן המחויבות שלנו פוחתת?

חלק מהבעיה היא שמקצוע הרפואה הסינית "נגוע" ברוחניות. לא כי רוחניות היא דבר רע, להיפך, אלא כי ההקשר ה"רוחני" פוגע ביכולתנו להיות רופאים אמיתיים. עם כל אהבתי לרוחניות, יש משהו שמביא את הסעיף ב"הכל בסדר" הזה, בשאנטי הזה. הכל כל כך בסדר, שכל מה שאנחנו עושים חייב להיות בסדר, והמצב הדפוק הזה שאנחנו מטפלים בפסיק מהאוכלוסייה גם הוא בסדר, ובכלל אנחנו כל כך בסדר, כי אנחנו רגועים, ורוצים להשרות רוגע, וכעס לא יוביל לשום מקום, ותנשמו עמוק…. ותחייכו… הכל מריח לי משביעות רצון עצמית, תפיסת תחת ותחושה ש"אין עלינו" כי אנחנו יודעים רפואה סינית.

החיבור לרוחניות הוא קצת בעוכרינו, או יותר נכון – בעוכרי המטופלים שמעולם לא יגיעו אלינו. וכך אנחנו נשארים מסווגים לנצח באותה משבצת של מקצועות "משלימים" אחרים: ארומתראפיה, עיסוי, רפלקסולוגיה, פסיכותראפיה הוליסיטית וכו'. בלי להמעיט מערכן של מקצועות אלו, כולנו מסכימים שזה עושה עוול לרפואה שלנו, אבל שוכחים את העוול שזה עושה לאוכלוסיה שלנו. זה מבטיח שאותם מטופלים בעלי אמצעים ימשיכו להיות עיקר מטופלינו, וכל היתר לא. וזה שכל היתר לא, פשוט לא מפריע מאד לרב האנשים כאן בתחום. מה שלא רואים אולי לא קיים. מי שלא רואים גם לא. כל היתר – שקופים. לא מפתיע, נוכח העובדה שאנחנו כל הזמן עסוקים בעצמנו. בהכרה המקצועית שלנו, בסמינרים שלנו, בידע שלנו, במחקרים שלנו, בשיטות המתקדמות.

בעיה נוספת היא שאותם מטפלים שבאמת רוצים לעזור למטופליהם, ובמינימום של טרחנות, יונקים מגיל אפס את המודל הטיפולי ששולט בכיפה, מודל "האחד-על-אחד". זה מה שמלמדים בבית הספר וככה הורגלנו לחשוב. ולשנות גישה כזו זו משימה לא פשוטה. אזי נשאלת השאלה: אם הצורה בה אנחנו עובדים מותירה בחוץ את רב האוכלוסייה, אולי יש משהו דפוק בצורה שאנחנו עובדים??

יש הרבה אנשים במקצוע שלנו שהמציאות הזו לא הותירה אותם אדישים. עם מעל ל- 20 קליניקות בארץ שמציעות טיפולים ברפואה סינית קהילתית, יש בהחלט מקום לאופטימיות. לצערי הרב, עדיין לא שמעתי מטפל מוכר ומפורסם אחד בארץ שהתייחס בכלל לאופציית הרפואה הסינית הקהילתית. אני מותיר לקוראים לנסות ולחשוב מה זה אומר.

לדעתי יש קשר מחייב מוסרית בין רפואה אמיתית לבין נגישות של אותה הרפואה לכלל האוכלוסייה. המודל הקונבנציונאלי של הרפואה הסינית הופך אותה לרפואה פרטית ששמורה לבעלי אמצעים, ומותירה את רב האנשים מחוץ לתמונת הבריאות. במצב העניינים הזה, אולי צריך לשאול עד כמה מדובר ברפואה אמיתית.

Total
0
Shares
32 comments
  1. היי רואי.
    אני חושב שהעלית נקודות חשובות , אבל יש עוד צד לתמונה :
    הצד השני הוא שאנחנו לא בתמונה עבור חלק גדול מהאוכלוסיה כי אין לנו תקציבים מהמדינה וכל מטפל ברפואה סינית די מופקר לגורלו.

    כשאתה לומד רפואה "רגילה" , אתה מקבל מימון מהמדינה עוד בשלב הלימודים , אתה יודע שמשם תלך לסטאז' , ואחר כך מובטחת לך עבודה וזרם בלתי פוסק של מטופלים בתוך בית חולים שממומן על ידי המערכות הציבוריות (עבודה קשה מאוד עם שכר נמוך , אבל עדיין יש עבודה).
    לנו אין את כל זה ! רובינו לא ממומנים על ידי אף אחד , ברי המזל בתוכינו בשנים הראשונות מצליחים להתקמבן בתוך קופת חולים , וחלק גדול מאיתנו עוזבים את המקצוע תוך כ5-3 שנים.
    בנוסף להיותך מטפל , כדי להצליח ברפואה סינית אתה צריך להיות גם איש שיווק ואיש עסקים. כמו כן רצוי מאוד שתגור באיזור עיר גדולה.

    תביא בחשבון שהדרך הקהילתית איננה מתאימה לכל מטפל – יש אנשים שהסגנון שלהם הוא אחד על אחד- כמו פסיכולוג. גם מטפלים שהסגנון הזה כן מתאים להם ויכולים לטפל בהרבה אנשים ביחד ולגבות מחיר זול , צריכים קודם לנסות להביא אליהם את ה"הרבה אנשים" – וזו הבעיה. זה לא שאם נגיד "50 ש"ח לטיפול" מייד יצבאו המוני אנשים על הקליניקות.

    ההתרשמות שלי שאתה פונה בעיקר למטפלים "מפורסמים" ששוחים להם בכסף עם יומני פגישות עמוסים. רוב המטפלים שאני מכיר הם לא במקום הזה בכלל.

  2. היי יוסף,
    אני דווקא לא התכוונתי כאן לפנות למטפלים ה"מפורסמים", להיפך – דווקא לאלו שבתחילת הדרך. אלו עם קליניקות מבוססות ימשיכו לעשות את מה שהם עושים וקשה לי לראות מישהו מהם משנה כיוון, אתפלא מאד אם כן.
    מה שאני בא לומר הוא שיש כאן בעיה וצריך לחשוב איך לפתור אותה. רפואה סינית קהילתית היא אפשרות אחת, ואני יודע שהיא לא מתאימה לכולם, אבל היא היחידה שמציעה פתרון הגיוני. עדיין לא שמעתי על הצעה אחרת נאותה מפי אלו שהרס"ק "לא מתאימה" להם.
    אנחנו יכולים להמשיך ולומר שהמדינה לא מסבסדת אותנו, לא חידשת לי כלום. אבל האם בכך הגענו לפיתרון? הרי לא נחכה שזה יקרה כי סביר להניח שלא נחיה עד אז. אז מה עושים בנתיים?
    רפואה ששמורה לפלג אוכלוסייה עליון מהווה בעיה עבורי. לא רק כי היא לא מגיעה לרב האנשים אלא גם בגלל שהיא מקבלת קונוטציה של "פינוק לעשירים" ובכך מתרחקת עוד יותר מהעם.
    אני אומר בכנות – אני יודע שלא לכולם מתאים לטפל בצורה שמציעה הרפואה הסינית הקהילתית, ואין לי פתרון אחר להציע להם. אבל לפחות שיכירו בזה שיש בעיה. המקצוע שלנו בכללותו לא נראה שמנסה להתמודד עם העניין הזה או להכיר בבעיה, וגם זו בעיה.

  3. אני מסכים עם כל מילה שכתבת עכשיו.
    זה גם עניין של זמן – לפני 20 שנה היינו במקום שונה לגמרי מהיום , ואני מעריך שבעוד 10 שנים נהיה במקום שונה. אנחנו מחלחלים לאט לאט "לתוך העם" וזה ימשיך.

    ככל שיכירו יותר ב"נחיצותינו" ובשרות שאנו נותנים תימצאנה הדרכים לתת טיפול זול ויעיל – רפואה סינית קהילתית היא בהחלט דרך כזו.

  4. בכל זאת עוד התייחסות למטפלים ותיקים- אני מכירה כאלו שאכן הסכומים הגדולים עושים להם את זה. אבל אני מכירה גם כאלו, שיזמינו את המטופלים שלהם להגיע גם אם אין להם אפשרות לשלם ולו שקל אחד, כי הם יודעים שהמטופלים שלהם זקוקים לזה עכשיו יותר מתמיד.

  5. רואי,
    אני תמיד נהנית לקרוא את הטורים (מעוררי המחשבה) שלך, תודה.
    אתה מדבר על המטפלים שבתחילת דרכם. אלו שעדיין קל להם יותר לעשות את השינוי. בתור אחת שנמצאת ממש בתחילת הדרך, ואפילו רגע לפני תחילת הדרך (מסיימת את הלימודים בעוד שנה) – אני מודה שעצם הרעיון על פתיחת קליניקה גורם לי לפלפיטציות :-). המחשבה על שיווק עצמי, התמודדות עם הצלחה או אי-הצלחה, האחריות למטופלים שיהיו לי, ואני לא מדברת אפילו על היכולת שלי לפרנס את עצמי בכבוד,כל אלו מפחידים מספיק.
    מאז שקראתי "אותך" לראשונה הבנתי שהתחום של רס"ק הוא מה שאני רוצה לעסוק בו. באזור שבו אני גרה עדיין אין מרפאה כזו, ואני אשמח להיות הראשונה. אבל נראה לי, שדווקא למטפלים מתחילים קליניקה קהילתית עלולה לגרום דווקא לנסיגה איטית מהמקצוע. במקום מטופל אחד בתור התחלה, צריך להגיע לכמה. השיווק הוא של רעיון חדש ושונה ממה שמכירים. וגם – זה באמת מה שמלמדים בבתי הספר, אז ברור שיותר קל להתחיל מהמוכר.
    אשמח לשמוע ממך רעיונות איך מתחילים בכלל קליניקה כזו. (בין היתר אני מעוניינת לעבוד, או אפילו להתנדב תקופה מסוימת בקליניקת רס"ק, כדי ללמוד – אבל זה נראה לי לא מספיק…)
    שבת שלום,
    מאיה

  6. רעיון הקליניקה הקהילתית נראה לי נכון ומדויק. בתור מטפלת במגע זה כבר יותר בעייתי. אני תוהה האם אתה בתור מי שעובד כך יכול לראות אפשרות של שילוב טיפולי מגע (שיאצו וטווינא שגם נעשים על לבוש מלא) בקליניקה קהילתית?

  7. מעניין איך מרגיש מטופל שמוזמן לקבל טיפול בחינם…
    האם הוא אסיר תודה? או אולי נבוך קצת? נבוך הרבה?
    עם כל הכבוד לכוונות הטובות האלה, שוב מדובר ביחסי כוחות לא שיוויוניים שמנציחים פערים חברתיים.

  8. היי מאיה,
    את צודקת בעניין הפלפיטציות… זה מפחיד קצת, אבל האמת – זה משהו שגודל לאט לאט ויש זמן להתרגל. זה לא שמחר תפתחי ומיד יבוא לך 6 אנשים בשעה…
    לדעתי ומנסיוני, הסיכוי ל"נסיגה איטית מהמקצוע" כלשונך הוא גבוה לאין שיעור בקליניקה "רגילה", שם רואים מעט מאד מטופלים, ולתקופה ארוכה, וצבירת הביטחון אורכת זמן רב הרבה יותר.
    השיווק של רעיון חדש שלא מכירים הוא נכון לרפואה סינית בכלל – זה האתגר. למטופלים לא כ"כ אכפת אם זה קהילתי או לא (למרות שחלק יאהבו את הרעיון וחלק לא). יותר קשה לשווק את הדיקור עצמו, ולא את הרס"ק. לפחות ככה יותר אנשים יבואו אלייך בגלל המחיר, (וישארו בזכות השירות…)ואת תהיי נגישה להרבה יותר אנשים.
    איך מתחילים – לדעתי יתאים לך להתחיל משהו במרכז קהילתי, לצבור קצת ניסיון ואז לשקול פתיחת קליניקה פרטית לבד או עם שותפים, 2-3 פעמים בשבוע ואז לגדול.
    באיזה אזור את גרה?
    רואי

  9. הי תמי,
    אני לא רואה איך אפשר לשלב טיפולי מגע, אבל אם מישהו ינסה את זה וגם יצליח ולאורך זמן, אשמח לשמוע כיצד.

  10. הי רואי,
    המחשבה שלי היא על טיפולים קצרים יחסית שניתנים בסוף טיפול הדיקור, סוג של תוספת או תמיכה.
    10-15 דקות של טיפול מגע בסוף דיקור יכולות לדעתי לתת לא מעט למטופל.
    אני לא רואה אפשרות של קליניקה קהילתית של טיפולי מגע אלא מגע שמשתלב בתוך קליניקה שמתבססת על דיקור.
    אם מישהו שמטפל בקליניקה קהילתית מוכן להרים את הכפפה ולנסות.. אני באה.

  11. הי רואי
    הפוסט שכתבת ארוך ,ומורכב מהרבה רבדים .עם חלקם אני מסכים יותר, ועם חלקם פחות.
    לדעתי רס"ק לא תצליח להחזיק מעמד בארץ,ואם כן אז כמעט בוודאות זה יהיה במתכונת מתגלגלת,כלומר מטפל מתחיל יפתח קליניקת רס"ק יצבור נסיון ויעבור לטפל בצורה פרטית ומטפל צעיר אחר יתפוס את מקומו – מה שינציח את רמת הטיפולים בקליניקות שכאלה.
    הסיבה העיקרית לכך שלדעתי רס"ק לא תשרוד היא התחרות שלה בקופות החולים,מה שאין בארה"ב ומסביר את הפופולריות שלה שם.
    עכשיו קצת דיוקים:טיפול ברפואה סינית לא עולה בקופ"ח כ 100 שקל.הוא נע בין 60 ל80 ש"ח.נכון,זה המחיר למי שיש ביטוח משלים כלשהו וזה לא כולל את המחיר של הביטוח עצמו שנע בין 30 ל 100 ש"ח לחודש.אבל בא נהיה פה אמיתיים לרגע,אני בטוח שגם לך יש ביטוח כזה ולא מפני שאתה רוצה להיות מטופל בדיקור בקופ"ח…ומההיכרות הקצרה שלי איתך לא נראה לי שאתה תמליץ למשהוא לבטל את הביטוח המשלים שלו כדי שיהיה לו יותר כדאי לבוא לטיפולים בקליניקה שלך…
    זה היתרון הראשון של קופ"ח:יש להם מיליונים של לקוחות "שבויים".
    לגבי הרוחניות (במלעיל כמובן) שפשטה בשדותינו אני איתך לחלוטין גם לגבינו וגם לגבי המטופלים שלנו ,אבל לדעתי זה בעיקר עניין של שיווק ותדמית מצד אחד ומצד שני רפואה סינית היא באמת healing art ולא healing science- האם אתה יכול להבטיח למטופל שבאמת תעזור לו?,האם אתה יכול לתת לו פרוגנוזה מדוייקת?
    לגבי המודל הטיפולי של אחד על אחד:יש סיבה לכך שמטפלים "נדבקים" אליווהיא מאוד פשוטה – זה המודל הטיפולי האידאלי.למטופל שלך יש דופק איתי וחלש ואתה חושב שלדקור אותו ב back shu זה אידאלי אז אין בעיה,אתה מאבחן אותו כסובל מקור ורוצה לעשות מוקסה,עלא כיפאק,זה לא יפריע לאף אחד,הוא ביישן ויש לו משהו שהוא רוצה לאמר לך,הוא יתבייש פחות מאשר בנוכחות אנשים אחרים.אתה רוצה להניע לו קצת את המפרק הכואב בסוף הטיפול,פנאן,תן לו קצת טווינא.אתה חושב שצמחים יוכלו לעזור לו אז אתה צריך איתו עוד קצת זמן כדי לחדד דיאגנוזה,אז יש לך.
    אפשר להמשיך את הרשימה הזאת לנצח. האמת היא שכל דרך טיפול אחרת היא פשרה.חד וחלק.האם כך אתה רוצה לשווק את הטיפולים שלך? "כן ארגז הכלים שלי מצטמצם קצת כשאני מטפל ככה,לכן אני גובה פחות"(?) האם בתור מטופל לא היית מעדיף את הטיפול הטוב ביותר ולא את הזול ביותר?.
    לדעתי בכלל נקודת ההנחה הראשונית שלך דורשת בדיקה ,כלומר הקישור בין מחיר הטיפול לפופולריות שלו.כמו שאני רואה את זה הבעיה האמיתית היא לא המחיר אלא פשוט חוסר מודעות בקרב הלקוחות הפוטנציאליים,ועוד לא נתקלתי במטפל שנתקל במטופל עם בעיות תשלום ולא התגמש או בא לקראתו.מה שלמעשה קורה כשאתה מפרסם את עצמך במחיר נמוך הוא שאתה בעיקר גורם לאנשים לתהות מה לא בסדר בך בתור מטפל (האם הקריטריון היחיד שלך אם חס וחלילה היית נזקק לטיפול שורש הוא איזה רופא שיניים לוקח הכי פחות כסף?).
    מעבר לזה אם באמת הגעה לאוכלוסיות נזקקות זה העניין אז למה בתשלום בכלל?.אם ניקח את דוגמת חולה הסרטן שנתת,הרי אם משהו (האגודה למלחמה בסרטן?) היה מציע רק החזר הוצאות למטפלים שמטפלים בסרטן אני מבטיח לך שכל אותם מטפלים מפורסמים היו נעמדים בתור כדי להיות חלק מתוכנית כזו.אבל בעצם זה לא העניין,נכון? כי הרי כולנו צריכים להתפרנס איכשהו בסופו של דבר ובעצם זה מה שמרגיז אותי – אתה מנכס לעצמך עליונות מוסרית על בסיס רעיון כלכלי.אם אקט הנתינה והשינוי החברתי היו באמת הבסיס של מה שאתה עושה אז למה לא בחינם בעצם?

  12. שלום shyboy999,

    תודה על תגובתך. אני אומר תודה לא מתוך נימוס אינטרנטי אלא כי באמת נתת לי אפשרות להצביע שוב ואולי ביתר דגש על כמה מהבעיות הקשות של הרפואה הסינית בישראל – בעיות שמסתתרות אך משתקפות כה יפה בתגובתך.

    בוא נתחיל מהסוף. אתה כותב: "אתה מנכס לעצמך עליונות מוסרית על בסיס רעיון כלכלי. אם אקט הנתינה והשינוי החברתי היו באמת הבסיס של מה שאתה עושה אז למה לא בחינם בעצם?"
    ברור מתוך מה שכתבת כאן שלא הבנת את רעיון הרפואה הסינית הקהילתית עד הסוף. קודם כל, "אקט הנתינה" ו"הגעה לאוכלוסיות נזקקות" אינן עומדות בבסיס הרעיון של הרס"ק (אני תוהה אגב, כיצד הגעת למסקנה שכל מי שלא עומד במחירי השוק הוא בגדר "אוכלוסייה נזקקת", אבל נניח לזה). לא מדובר בצדקה, לא מדובר בנתינה בלא תמורה, וכן – מדובר במודל עסקי – כלכלי. אחד הדברים היפים במודל הזה הוא האספקט ה"סוציאלי" שבו, בכך שבמקום למדר אנשים פחותי מעמד וכוח כלכלי, הוא מכליל אנשים ומעניק שוויון הזדמנות לקבל טיפול רפואי מצוין (עוד על זה בהמשך). הוא הופך על פיה את המשוואה השלטת כיום, שבה כדי להתפרנס בכבוד עליך לשווק ולתת שירות למעמד הגבוה, ולהוציא מכלל השירות שלך אוכלוסיות ממעמד נמוך יותר.
    המודל הסוציאלי הזה הוא המקום שבו כלכלה ומוסר נפגשים – וכל הצדדים מרויחים. אני רוצה שכל המטפלים ברפואה סינית ירוויחו ויתפרנסו, כי ככה הם יוכלו להפיץ את הרפואה הזו. ולא מדובר ב"עליונות מוסרית" אלא בניסיון למצוא פתרון לבעיה. בעיה שברור שאינך מכיר בה.

    תגובתך באופן כללי מבטאת את מה שציינתי בטור עצמו – חוסר הרצון להתמודד עם המציאות. אפילו להכיר בה. זה מתבטא בטענה החוזרת הזו על ה"מטפל שנתקל במטופל עם בעיות תשלום והתגמש או בא לקראתו" – טענה שהיא לעג לרש (תרתי משמע), כי היא מתעלמת – כמה נוח – מכל המטופלים שבהם המטפלים אינם "נתקלים בהם" ולא ייתקלו מעולם, כי הם פשוט לא יבואו לקליניקה שלו! וזה מתבטא בהתעלמות המוחלטת מהבעיה העיקרית, שכנראה צריך לכתוב אותה באותיות בולטות כדי שיבינו: כמעט אף אחד מבוגרי הרפואה הסינית לא מצליח להתפרנס מהמקצוע!

    בעיית הפרנסה של המטפלים כרוכה יד ביד בבעיית הנגישות לאוכלוסיות רחבות. אתה טוען שהבעיה היא "חוסר מודעות בקרב הלקוחות הפוטנציאליים", אבל לדעתי זוהי רק חלק מהבעיה. כתבתי במקום אחר על בעיית התדמית והמודעות, אך כשאתה כותב "לקוחות פוטנציאליים" – למי בדיוק אתה מתכוון? לאלו שעומדים במחירי השוק. מי שלא עומד – שילך לקופת חולים.

    קופות החולים – "המתחרים" שאנו עתידים להפסיד בהתמודדות מולם כלשונך – למרות שהן פתחו את הרפואה הסינית לאוכלוסיות רחבות (ועל כך יש להודות), לא רק שאינן מציעות פרנסה למטפלים, הן מנציחות יחסי כוח נצלניים של עובד – מעביד. והן מנציחות את הלך המחשבה של המטפל המתחיל: "אני אצבור ניסיון כאן בקופה, אוכל קצת קש, אבל אז אהיה כשיר לפתוח קליניקה אמיתית ולהתחיל לעשות קצת כסף". אותם מטופלים שבאו אליו לדיקור בקופה, מן הסתם לא יוכלו לבוא אליו לפרקטיקה הפרטית. קופות החולים ימשיכו להיות מקום בו מטפלים מתחילים צוברים ניסיון לקראת "הדבר האמיתי" – קליניקה יוקרתית שבה אין נגישות לאוכלוסיות האלה (ולא שאני מזלזל במקצועיות המטפלים בקופ"ח, אני רק מדגיש את היות הדבר "קרש קפיצה").

    ובאשר לטיפול האח-על-אחד כמודל "אידיאלי כלשונך". אתה צודק. זה באמת אידיאלי, במובן של ה"אידיאות" של אפלטון. משהו שקיים אי שם, לא באמת חלק מהעולם הזה. מה התועלת ביכולת להשתמש במגוון ארגז הכלים שעומד לרשותנו (טווינה, צמחים, דיקור וכו') אם בפועל – כה מעט בוגרי מכללות אשכרה משתמשים בזה?! על מי הם משתמשים בזה? על המעסיק שלהם במשמרת ערב בבית הקפה? על השותף? על הסבתא והדודה?? אני אישית מעדיף להשתמש בפחות כלים אבל לעשות בהם שימוש, מאשר להתבונן על ארגז הכלים שלי בגאווה, כשהוא ארוז בקופסה.

    לא יודע לגביך, אני מאמין ש"רק דיקור" הוא כלי עוצמתי מאד. מה גם שקליניקות קהילתיות רבות מצליחות לשלב גם צמחים, ונקודות back shu, וטכניקות דימום. צריך רק להיות יצירתיים קצת. כתבתי על זה בעבר.

    החזון שלך: "מטפל מתחיל יפתח קליניקת רס"ק, יצבור ניסיון ויעבור לטפל בצורה פרטית ומטפל צעיר אחר יתפוס את מקומו \- מה שינציח את רמת הטיפולים בקליניקות שכאלה" לא יתגשם. לי יש חזון אחר: הרבה קליניקות קהילתיות פזורות בכל מקום בעיר, מטפלים שעוסקים בזה כבר 20 שנה כי הם אוהבים את זה, מטופלים רבים שבאים לכמה טיפולים שבא להם, שנהנים מהאווירה המיוחדת ומקבלת הפנים הלבבית שהם מקבלים, למרות שאין להם הרבה כסף. זה חזון!

  13. הי רואי
    אני אנסה לעשות קצת סדר בכל הבלגן שעשיתי:
    כן,מאוד יכול להיות שלא הבנתי בכלל מה זה רס"ק,אולי אבל,זה כי אתה רוקד על כמה חתונות במקביל.
    נתחיל עם רס"ק כמודל כלכלי בלבד, בלי קונוטציות מוסריות בכלל:אם נתייחס לטיפול כאל מוצר אז זו למעשה אותה דילמה עתיקת יומין איך להרוויח יותר – למכור מעט מוצרים ביוקר או הרבה מוצרים בזול.אם נסתכל מסביב נראה ששתי האפשרויות תופסות – הלא אפשר לקנות סנדוויץ' ב עשרה שקלים בקיוסק או ב שישים ושמונה שקלים אצל אייל שני.אחרי שהחלטנו על דרך הפעולה הבסיסית שלנו כדאי שנדע מול מי אנחנו מתמודדים או בעצם מי התחרות שלנו. חשוב להבין שבדוגמא הקודמת למעשה שני המקומות לא מתחרים אפילו שהם מוכרים את אותו מוצר ,כי הם עובדים על קהל יעד שונה.בחזרה לענייננו – מטפלים פרטיים לא באמת מתחרים בקופות החולים,אני יודע,זה נשמע מוזר אבל בד"כ זה נכון.על אותו משקל מטפלים פרטיים לא ממש מתחרים בקליניקות רס"ק – זה פשוט לא אותו קהל יעד.האם זה בסדר? אם מסתכלים אך ורק על הפן הכלכלי ,אז ברור שזה בסדר.לעומת זאת רס"ק בהחלט מתחרה בקופות החולים -האם זה בסדר? ברור שזה בסדר ,האם אבל יש סיכוי שהתחרות תקשה על הרס"ק להצליח? כנראה שכן.בארה"ב שבה נולד הקונספט של רס"ק האם הם מתחרים בקופות חולים? לא.למעשה אין להם תחרות על קהל היעד שלהם.האם זה יכול להסביר את הצלחת השיטה שם? כנראה שכן.האם המצב בארץ דומה? לא ממש.
    אני ,אגב מאוד מעריך את העובדה שהחלטת שהחזון שלי קשור לרס"ק,אפילו אם זה בצורה שלילית.אבל האמת היא שזה לא החזון שלי,זו פשוט ההערכה שלי של מה שיקרה,בהתאם לאיך שאני רואה את המצב עכשיו.
    עכשיו לגבי אותו בור אפל של מוסר…
    האם זה לא בסדר שמטפל גובה סכום שחלק מהאוכלוסיה לא יכול לשלם? שאלה טובה.איך מחליטים כמה כסף זה בסדר ורוב האוכלוסיה יכולה לעמוד בו?האם יכול להיות שמחיר נמוך יעשה שרות דב למטפל?,איך קובעים איפה הגבול בין כמה כסף אתה צריך בשביל לחיות לבין מחיר מוסרי?האם זה מוסרי בכלל לגבות כסף על שירותי רפואה?.כשמתעסקים במוסר יש (כמו ברפואה סינית) יותר סימני שאלה מסימני קריאה.עכשיו,ברגע שאתה מערב בין מוסר לבין מודל כלכלי אתה בעצם "מנכס לעצמך עליונות מוסרית על בסיס כלכלי"
    למשל:"מה שמטריד בעיני, אם כי לא מפתיע, הוא שמעט מדי אנשים בקהילת הרפואה הסינית בארץ באמת מוטרדים מהעניין הזה, שרב האוכלוסייה לא יכולה להרשות לעצמה טיפולים בדיקור סיני. המשך המצב הקיים, וההסכמה בשתיקה שלנו לגביו, לא מבשרים טובות."
    כשאני טוען שאם מדובר במוסר בלבד אז יש דרכים מוסריות יותר.
    "…הבעיה העיקרית, שכנראה צריך לכתוב אותה באותיות בולטות כדי שיבינו: כמעט אף אחד מבוגרי הרפואה הסינית לא מצליח להתפרנס מהמקצוע!"
    פה אתה כבר איבדת אותי,אני די קיוויתי שהבעיה הגדולה שלך תהיה משהו קצת יותר אג'נדתי.
    לדעתי,הסיבות לכך שרוב הבוגרים לא מצליחים באמת להתפרנס לא כ"כ קשורה לשיטת העבודה שלהם,אלא לסיבות הרבה יותר פרוזאיות.למשל העובדה שרוב האנשים לא בנויים להיות עצמאים,או זה שרוב המטפלים חושבים ששיווק זה לתלות פליירים על עמודי חשמל.אגב,אל תשכח שרוב הנתונים הרשמיים משקרים,כי כמו הרוחניות גם עבודה ב"שחור" פושה בשדותינו.
    מאותו משפט שציטתי לעיל אפשר גם להבין את הכעס שלך על קופות החולים,אבל יכול להיות שהתאגדות המטפלים ברפואה סינית היא פתרון טוב לבעיות השכר מול קופה"ח.
    "יפול האח-על-אחד כמודל "אידיאלי כלשונך". אתה צודק. זה באמת אידיאלי, במובן של ה"אידיאות" של אפלטון. משהו שקיים אי שם, לא באמת חלק מהעולם הזה" – אתה רציני?, במציאות שאתה חי בה יש רק מטפלים ברס"ק ובקופ"ח?, אין מאות של מטפלים שעובדים ככה? (עם דגש על העובדים,אפילו אם זה בשחור).
    אני שמח שיש לך חזון ואני מקווה שהוא יתממש,אני גם מקווה שתפסיק להדביק לאנשים אחרים חזונות שהם לא שלהם.

  14. היי,
    טוב אז גם אני אעשה קצת סדר:
    1. אני מתנצל שקראתי להערכה שלך לגבי עתיד הרס"ק "חזון". ברור לי שאתה לא מייחל לזה ולא התכוונתי לכך. התכוונתי חזון במובן של מבט אל העתיד.
    2. המשל שלך על הקיוסק והסנדוויץ' חוטא לאמת, מפני שאני רואה ברפואה הסינית צורך של האוכלוסייה, ולא סתם עוד מוצר. אני חושב שקיים קשר מוסרי בין לדעת לטפל ברפואה סינית ואחריות לטפל באנשים סובלים. השאלה המוסרית היא במקומה, ושווה דיון, והשאלה האם המודל הכלכלי השולט בשוק (הטיפול הפרטי) מונע ממרבית האוכלוסייה לקבל טיפול היא שאלה רלוונטית. לכן אי אפשר להפריד בין אופן הטיפול – המודל הכלכלי – לשאלה המוסרית.
    3. לדעתי לא קשה לענות על השאלה אם לגבות תשלום על טיפול רפואי זה מוסרי או לא. זה מוסרי כי זה מאפשר למטפל להתפרנס ולטפל בעוד ועוד אנשים. השאלות לגבי איפה עובר הקו אינן שאלות באוויר – כל אחד יודע שלשלם 50 ₪ על טיפול ו 250 ₪ על טיפול זה לא אותו דבר.
    4. העובדה שרב הבוגרים לא מתפרנסים מהמקצוע היא חלק מהאג'נדה, שכן מטפלים מובטלים ומטופלים שלא מגיעים לטיפול הוא מצב מעוות ולא צודק. אתה צודק שיש סיבות נוספות "פרוזאיות", אך לדעתי שיטת הטיפול היא גורם חשוב ומשמעותי.
    5. לגבי האידאות של אפלטון – המטפלים הפרטיים המצליחים הם פסיק שבפסיק מתוך בוגרי המכללות, אני לא חושב שהם מגיעים אפילו לעשרות, ולכן השאלה על שימוש בכל ארגז הכלים שלי הוא כמו עיסוק באידיאות.
    6. איך קוראים לך בכלל, shyboy999??

  15. אם יורשה לי להביע דיעה בוויכוח המעניין בינכם , אז אני די עם רואי.
    אני חושב שמקצועיות מושגת דרך תרגול ודרך טיפול בהרבה מטופלים. כך שטיפול ברפואה סינית קהילתית יכול להיות איכותי לא פחות מטיפול אחד על אחד.

    לגבי עתיד הרפואה הסינית ועתיד המטפלים – אנחנו עדיין בשלב של "הפריצה לתודעת הציבור". בואו ונביא בחשבון שלמטפלים לפני 10 ו20 שנה לא היה פסיק מהאפשרויות שעומדות בפנינו היום , ובכל זאת מי שהיה עקשן ומתמיד הצליח. גם היום עדיין לא המוני בית ישראל נוהרים לקליניקות ונכון שיש את קופות החולים שמראש סוחבים אליהם הרבה מטופלים , אבל מצבינו טוב בהרבה ממצבם של אלו שהיו לפנינו. להזכיר – היתה תקופה שכל הרופאים בארץ התיחסו לדיקור כאל עבודת אלילים (זוכרים את המערכון של הגשש ? :-)) ומי שהלך לדיקור נחשב כאילו התחלק על השכל כיום מצבינו טוב בהרבה.

    אני חושב שמטפל טוב יכול לייצר לעצמו "שם" ולהצליח – למרות כל המניעות. נכון שזו עבודה סזיפית של שנים עד שזה מגיע ועד שיש למטפל קליניקות מלאות , אבל אני מאמין בעקשנות והתמדה.

    מי שיקבע האם רפואה סינית היא צורך של הציבור זה לא אנחנו אלא הציבור. לצורך של הציבור יש דרישה של הציבור. ואם יש דרישה של הציבור , הדרכים למימון ולהורדת המחירים תימצאנה.
    אני יכול להעיד על עצמי שכמטפל מתחיל נכנסתי למועדון קשישים וטיפלתי במחירים מצחיקים , רק כדי לטפל ולתרגל. כנ"ל היום אני מטפל בשדרות במחיר מסובסד ומצחיק בזכות תרומה של נדיבה אמריקאית (מסתבר שיש יתרונות לגור במקום שנופלים בו קסאמים . . .)
    כיום יש "ברירה טבעית" מאוד אכזרית בתחום שלנו , וכדי להצליח כמטפל יש צורך בהתפתחות מתמדת , יוזמה והרבה עקשנות. ויש לתנאים הקשים הללו הרבה יתרונות – הם מגבשים אופי ורצון חזק. אז יהיה מי שיבחר להתפתח בדרך הקהילתית , ויהיה מי שיבחר להתפתח בדרכים אחרות. כל דרך היא טובה. בסופו של דבר ההתפתחות שלנו תהיה הבסיס לאלו שיבואו אחרינו.

  16. היי רואי,
    אני חושב שאתה מבלבל כמה דברים ביחד, וכמה עובדות לא ממש נכונות. אני מסכים עם shyboy9999 ששיטה זו של הדיקור הקהילתי הוא מצויין לארצות בו הרפואה הציבורית היא לוקלת. כאן בארץ יש לנו את קופות החולים. המטופלים בקופות אמנם לא משלמים 50 ש"ח לטיפול כמו בדיקור הקהילתי אבל מי שלא יכול להרשות לעצמו 60-80 ש"ח לטיפול , לא יכול גם ב50. אז כל העניין המוסרי כאן שאני מסכים עם shyboy , הוא לא קשור בכלל. כתבתה גם בטורים אחרים על הקהילה של המטפלים, על יום השואה ועל כל מיני דברים. כל מטפל יכול לתת ןלתרום לחברה בדרכו הוא. אם אתה רוצה לתרום לקהילה או לחברה בעזרת המקצוע שרכשת -קרי- דיקור יש כלכך הרבה דרכים יצירתיים לתת. יש כלכך הרבה אוכלוסיות שבאמת באמת זקוקות לשרותי בריאות ואין להם. אתה יכול ללכת לבית חולים אלי"ן לדוגמא ולהתנדב שם, אתה יכול לטפל בקבוצות נגמלים מסמים דרך העירייה, אתה יכול להצטרף לרופאים ללא גבולות ולטפל במחנות פליטים או לטוס לאפריקה ולטפל שם, אתה יכול גם להיצתרף אליי (בשמחה) פעם בשבועיים ולטפל בשבט רשיידה במדבר יהודה- שם באמת באמת אין להם שרותי רפואה, הם כלכך זקוקים לאיזשהו טיפול והחוויה היא בוא נאמר…אקזוטית ומרוממת. אז אין טעם לפנות לציבור המדקרים בטענה שאיך אנחנו לא ישנים בשקט כשיש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם טיפול. אני לא חושב שצריך לנפנף את השליחות הציבורית של כל אחד, יותר מזה לדעתי דברים אלה צריכים להיעשות בסתר. (לעשות ולא לדבר ).

    מה שגם אני לא מסכים איתך זה הדרך בו אתה מציג את חזון הקהילה שלך תוך כדי ביקורת על מטפלים אחרים " לצערי הרב, עדיין לא שמעתי מטפל מוכר ומפורסם אחד בארץ שהתייחס בכלל לאופציית הרפואה הסינית הקהילתית. אני מותיר לקוראים לנסות ולחשוב מה זה אומר".
    הדיקור הקהילתי הינו מודל עיסקי לדבריך, ואם הינך רואה אותו כמודל עיסקי אני גם לא בטוח שזהו מודל עסקי נכון לחברה כאן בארץ. אתה ממהר להמליץ ולפאר את המודל הזה, אבל לדעתי עדין חסר מבחן התוצאה. כמה מ20 המרכזים שאתב כותב עליהם מצליחים כלכלית? כמה מהפציינטים שלך באמת מגיעים בגלל המחיר הנמוך שאתה גובה? לדעתי חצי מהם באים לטיפול בגללך ולא בגלל המחיר שלך.

    אני ממש לא ממליץ לבוגרים לסיים לימודים ולגבות 250 ש"ח לטיפול. אבל לכל אחד יש את הדרך שלו. אני לא מסכים איתך שהפסיק של הפסיק מצליחים בתחום. . אותי מה שהוביל בתחילת דרכי היה לצבור ניסיון, וללמוד ללמוד ללמוד, וכך עד היום. בתחילת דרכי לקחתי מחירים מצחיקים עבור טיפול, לא קראתי לזה בשמות ( קהילתי), אבל מה שהניע אותי היה לקבל סכום כסף שהיה לי נוח איתו – תוך ידיעה שסיימתי לא מזמן לימודים ויש לי עוד מסע ארוך מאוד, ולגבות גם סכןם המאפשר לפציינט להגיע פעמיים בשבוע וכך אגיע לתוצאות קליניות טובות ומהירות יותר. טיפלתי בחדר אחד על אחד, אומנם עבדתי הרבה שעות ובשיטת הדיקור הקהילתי הייתי מסיים תוך 4 שעות, אבל בשיטת אחד על אחד אני לומד הכי הרבה. היום אני מטפל בסגנון הדיקור הקהילתי , כלומר 3-4 פציינטים בשעה, אבל מתגעגע לימים בו טיפלתי בחדר אחד. תוך כדי טיפול הייתי פותח ספרים,מחברות ,מטלפן למורים או מטפלים ותיקים. היה לי את הזמן להשקיע באותו פציינט ו(לנסות)להבין את חוקי האנרגיה הסינית. אני לא חושב שזה נכון למטפל בתחילת דרכו לעבוד בצורה כזו. צריך להיות ממש ממש טוב!!! כדי לטפל ב4 פציינטים בשעה ולהביא תוצאות מעולות תוך כדי. ובפחות מ4 פציינטים בשעה השיטה הזו לא ממש רווחית.(רווחי הכוונה היא למפרנסת בית בישראל)

    אני חושב שידע זה מה שאמור להניע אותנו בשלבים מוקדמים, וכל תשומת ליבנו צריכה להיות מופנת למתן טיפול מקסימאלי עם תוצאות אופטימאליות.

    קופות חולים מאפשרות לנו המטפלים לטפל בקשת רחבה יותר של פציינטים. המחיר שנגבה ומשולם על ידי הקופה מאוד זהה לזה של הדיקור הקהילתי רק שזה יותר פשוט. בקופת חולים אני לא צריך לרוץ ולכתוב ולפרסם לשווק,לקבוע תורים ולבטל תורים. אני פשוט מגיע לעבוד. אני יכול לחתום לך שוב שאנשים לא מגיעים לדיקור דרך הקופה בגלל המחיר אלה בגלל שקןפת חולים נותנת " אחריות " שהמטפל אמין ומקצועי. טיפלתי בהרבה מליונרים שמגיעים לדיקור דרך הקופה ומשלמים 62 שח לטיפול. לגבי השכר של המטפלים בקופות – הוא יכול להיות יותר טוב וזה דיון בפני עצמו , אבל זהה למודל העסקי שאתה מציע, רק בלי הבלגן מסביב, כך שיש לך זמן אח"כ ללמוד ולקדם אט אט קליניקה פרטית של אנשים שרוצים לבוא אליך ורוצים לשלם לך מה שתבקש.

    יש בארצות הברית עוד להיט – business networking, אני בטוח ששמעתה על זה כי הגרעין דומה. חבורה של עצמאיים שנפגשים פעם בשבוע בבוקר , ומפנים עבודה אחד לשני. להיט אמיתי שם. אבל כאן בישראל זה לא ממש הצליח להיכנס מאותו סיבה שרס"ק לדעתי לא תצליח. החברה שלנו כישראלים היא כבר " קהילתית"!!! .אחד מכיר את השני, אחד מספר לשני, יש לנו מילואים, יש קהילות , יש בתי כנסת, ..אתה מבין ? השיטה הזו של רס"ק לדעתי מיועדת לחברה קרה, קפיטליסטית, – אנחנו לא כאלה !!!

    בועז

  17. בועז יקירי!

    תודה על התגובה שלך. יש בה הרבה מאד דברים שגרמו לי לחשוב….

    אחרי שקראתי את דבריך וגם את תגובותיו של shyboy, הבנתי שהייתה הצדקה לכך שלא הייתי 100% שלם עם הטור הזה לפני שפרסמתי אותו. טוב נו, אי אפשר להיות מצויינים כל הזמן…:)
    "דברים שרציתי לומר" כמו שאומרים, לא יצאו כמו שרציתי.
    אבל לפני זה –
    הטור היה אמור להעלות שאלה בסיסית:
    האם רפואה שנגישה לבעלי אמצעים בלבד יכולה להיחשב כרפואה אמיתית? ברקע השאלה עומדת הנחת יסוד שברפואה אמיתית קיים יסוד הומאני בסיסי שמחייב אותה להיות נגישה לכל, ולכן התשובה לשאלה הבסיסית היא – לא.
    עכשיו נשאלת השאלה הגדולה השנייה – האם בישראל – הרפואה הסינית נגישה לבעלי אמצעים בלבד?
    התשובה האינסטיקטיבית היא להגיד: לא. מדוע? כי יש את קופות החולים. עכשיו אתה ו shyboy טוענים, לכאורה בצדק, שכיוון שבניגוד לארה"ב, כאן ישנן קופות חולים, הרי שאין כאן כל בעיה מוסרית, ולמה אני מבלבל ת'ביצים?
    הרפואה הסינית נגישה לכולם: לבעלי אמצעים – הטיפול הפרטי, לפחותי אמצעים (ולבעלי אמצעים שרוצים) – קופות החולים, ולמעוטי היכולת – מסגרות "התנדבותיות" שונות, כפי שציינת.
    גם אתה וגם shyboy הרביתם להשוות את המודל העסקי של הרפואה הסינית הקהילתית לזה של קופת חולים. שניהם דומים כי המחירים הם דומים, והמטפל מטפל בכמה אנשים במקביל. לצד זה, אתם (ולא רק אתם) חוזרים ומדגישים עד כמה הטיפול אחד-על-אחד הוא האידיאלי. אז אם כך, אם הטיפול אחד-על-אחד עדיף כל-כך על הטיפול הקהילתי, והקהילתי הוא בעצם אותו הדבר כמו קופת חולים, אז בעצם המסקנה המתבקשת, ע"פ מה שאתם בעצמכם אומרים, הוא שבקופות החולים המטופלים אינם מקבלים טיפול אידיאלי.
    ובמילים אחרות, אם נחזור לחלוקה של פלגי אוכלוסייה: בעלי האמצעים – מקבלים טיפול אידיאלי, פחותי האמצעים – טיפול לא אידיאלי, ומעוטי היכולת – כנראה שזה תלוי בתנאים – טיפול אידיאלי (כי מטפלים טובים רבים מתנדבים אצלם) במקרה הטוב, ואלי קצת פחות אם התנאים לא מאפשרים זאת (פחות זמן אחד-על-אחד אני מניח…)
    וככה נשארנו עם רב האוכלוסייה שעל פי עדותכם – אינם מקבלים טיפול אידיאלי, או כדברי shyboy: טיפול שהוא לא פחות מפשרה, חד וחלק.
    כיוון שכולנו מאמינים שלכל מטופל מגיע הטיפול הטוב ביותר, וכאשר אנחנו אומרים "טיפול ברפואה סינית" אנחנו מתכוונים לטיפול הטוב ביותר האפשרי ברפואה סינית (אחד-על-אחד לטענתכם), אנחנו עכשיו צריכים לחזור אחורה ולשאול שוב: האם הרפואה הסינית נגישה לרב האוכלוסייה בישראל? כיון שרב האנשים בישראל הם אנשים ששייכים לקבוצה שהייתה הולכת לקופת החולים, ומכיוון ששם אינם מקבלים את הטיפול הטוב ביותר, הרי שהתשובה לשאלה היא: לא. הרפואה הסינית אינה נגישה לרב האוכלוסייה בישראל. אז האם יש מקום לשאלה המוסרית?
    אז מה בעצם אני רוצה עם הרפואה הסינית הקהילתית שלי? מה אני מתלהב כל-כך ממודל שהוא בעצם זהה לקופת חולים – מעניק טיפול פחות-ערך?
    פה לב העניין. שבניגוד לקופת-חולים, אני רואה ברפואה הסינית הקהילתית מקום שיכול לתפוס את החלל הזה שנוצר באיכות הטיפול. הסיבה היא פשוטה: מאחר והיא מאפשרת פרנסה (אתה צודק בעז שמבחן התוצאה חסר, אני מסתמך על מה שקורה בארצות הברית וטוען שלמרות זאת גם פה זה יצליח), הרי שבניגוד לקופת חולים, מטפלים לא יעזבו אחרי כמה שנים ויפנו את מקומם למטפלים חדשים ומנוסים פחות. לא תהיה דלת מסתובבת כזו – זהו מודל שמאפשר למטפל להישאר בעבודתו, להתמקצע מאד בשיטת הטיפול ולהגיע למצב שבו הוא מעניק טיפול מ-ע-ו-ל-ה.
    אני יודע שבנקודה הזו אנו חלוקים. מה זה טיפול מעולה? אבל לפחות לא נהיה חלוקים על דבר אחד: שניסיון רב מוליד מקצועיות. ומטפל, שכמו בחזון שכתבתי, יעבוד עשרות שנים בקליניקה קהילתית פעילה, יצבור ניסיון רב. ולכן גם יהיה מקצועי. מאד.
    אם יש משהו שאני לוקח בחזרה מהפוסט שלי, זה שכנראה משתמע ממנו שרב המטפלים המצליחים הם בעצם סוג של greedy bastards. שלא אכפת להם מאנשים אחרים. לפעמים אני נסחף בלהט, לא מתכוון באמת. האמת היא שאני מניח שיש כאלה, אבל הארת את עיני לכך שהרבה מטפלים מתנדבים, ותורמים לקהילה, ומגיעים למקומות שצריכים אותם. ואני מאד מאד מעריך אותך ואנשים אחרים שעושים את זה. אבל זה לא כ"כ עונה לבעיה שהצבתי, לא כך? כל ההתנדבויות האלה שציינת מדברות על סיוע לנזקקים יותר, לא לאדם מן השורה. הן לא משנות את המצב הבסיסי שרב האוכלוסייה – אלו שנמצאים בין רמת אביב ג' למדבר יהודה – לא נחשפים לרפואה סינית איכותית.

    יש לי עוד דברים לומר על מה שכתבת, אבל אני הולך לטפל. רציתי רק לענות בכל זאת לנקודה החשובה הזאת.
    רואי

  18. איזה דיון סוער ומעניין,
    אני חושבת שבאמת יש בעיה בנושא הרפואה סינית בארץ,
    הטיפול עדיין לא נגיש לכולם, ויכול להיות שזה מסיבות שונות ולא רק המחיר.
    מה שבטוח זה שיש מטפלים שאינם עוסקים במקצוע, או שמתפרנסים ממנו באופן חלקי, וחייבים לעבוד במשרה נוספת (גם אם לוקחים בחשבון את כל אלה שעובדים בשחור),
    ולדעתי זה חבל, וכן צריך לעשות משהו כדי לקדם את המקצוע.
    לגבי קופות החולים,מצד אחד הן חושפות ציבור רחב לטיפולים ברפואה משלימה, וזה טוב.מצד שני המטפלים מתפשרים על תנאי העבודה שלהם, פשוט כי אין להם אפשרויות אחרות.
    מחיר הטיפול בהנחה בקופות החולים מוגבל ל- 16 טיפולים, לאחר מכן המחיר קופץ ל- 150 שקלים,
    בקהילתית המחיר נשאר קבוע- וזה יתרון.
    מעבר לכך, בקופות החולים האבחון נעשה ע"י רופא, שאין לו קשר לרפואה סינית, אותו רופא מחליט מראש על מספר הטיפולים, לרוב 8 -10 טיפולים + טיפולי מגע.
    מה קורה אם המטופל חש שיפור לאחר 4-5 טיפולים?
    כבר שמעתי מכמה מטפלים, גם בכללית וגם במכבי, שאין מצב שהם יכולים להגיד למטופל להוריד במינון של הטיפולים, ושהם חייבים לנסות למכור עוד סדרה,זה פוגע באמינות של המטפל.
    בקופות החולים מטפלים במקביל ב- 4-5 חדרים, ואתה מוגבל לחצי שעה לטיפול. לעומת רס"ק שבה אתה קובע כמה זמן יימשך הטיפול, אם אתה צריך יותר זמן עם מישהו, אז אתה יכול לפנות לו את הזמן הזה, אתה לא נמצא תחת לחץ של מערכת, אתה קובע את ימים ושעות הטיפול, ואתה קובע את מרווח הזמנים בן המטופלים.

    העלו כאן שהטיפול האידיאלי הוא אחד על אחד- אז רוב המטפלים המובילים במקצוע, כאלה שהקליניקות שלהם מפוצצות,ומחיר הטיפול נע בן 250- 400 ש"ח, מטפלים במקביל ב 5-6 אנשים. אין להם יותר מידי זמן עם המטופל, הם לא משתמשים בכל "ארגז הכלים שלהם", הם פשוט עושים את מה שהם יודעים הכי טוב- דיקור! ומסתבר שזה עובד, יש תוצאות מעולות, הקליניקה עובדת, ויש אפילו רשימת המתנה ארוכה.
    הרס"ק מציע את אותו הטיפול, רק במקום לתזז בן החדרים, המטפל נשאר בחדר, שומר על קשר עם כולם, וחשובלא פחות- מוזיל עלויות, וע"י כך מוזיל גם את מחיר הטיפול.
    זו לא פשרה, בסופו של דבר המטופל מקבל טיפול דיקור איכותי!
    אם זה יתפוס בישראל? לדעתי כן, ברגע שתהיה יותר חשיפה ואנשים יתרגלו לרעיון, זה יתפוס ובגדול!
    לדעתי, זו שיטת הטיפול שהכי מתאימה לישראלי הממוצע, שמחפש פתרונות זמינים וזולים, שרוצה ת'כלס לקבל את הטיפול שעובד, פחות מעניין אותו שיעשו לו נעים תוך כדי,ושהמקום יהיה מפואר ומאובזר.
    ודווקא בגלל שהחברה הישראלית היא כבר קהילתית, וכל אחד מכיר את שני ומספר לשני… זה רק מקל עלינו, אנשים נהנים להגיע יחד לטיפול, הישארלים פחות ביישנים וסגורים, ולכן המודל הזה יכול להצליח פה, למרות קופות החולים.

  19. היי מיטל
    לא כל הקופות חולים עובדים כך.
    יש קופות שאין הגבלה על מספר הטיפולים, המטפל הוא עצמאי, ואינו חייב דין וחשבון לאף אחד, אין הגבלת זמן, יש 4-6 מיטות, לפעמים בסגנון סין ( וילון מפריד בין מיטה למיטה ). המטופל יכול להחליט שהוא רוצה טיפול דיקור ואינו זקוק לאישור רופא. הרןפא הממיין בא רק כאשר המטופל אינו בטוח מה הכי טוב בשבילו. היום רוב המטופלים כבר באים עם הפנייה מרופא מומחה. ( זה ממש לא היה כך לפני 10 שנים ).
    ישנה אפשרות גם שהמטןופל יגיע לקליניקה הפרטית , או שהמטפל יגיע לבית הלקוח.
    לא לשכוח שיש גם את חברות הביטוח שמכסות טיפולים.
    בקיצור יש הרבה אופציות, הדיקור הקהילתי זה רק אחד מרבים עם יתרונות וחסרונות… כמו כל דבר בחיים.
    רק בריאות

  20. הנה דוגמא למה שקורה בפריפריה:

    בעמק החולה – האזור שבו אני מתגוררת, ובו חיים בני משפחתי, חברותי, שכנותי ומכרי, כ – 70% מהאוכלוסיה משתכרת שכר מינימום (אפשר לוודא עם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). מדובר בכ- 20 ש"ח לשעה.
    בחלק מהמשפחות של המעגל החברתי אליו אני קשורה, יש מפרנס אחד (בשל הורות יחידנית או בשל בחירה משותפת של בני הזוג).

    במעגלים השונים איתם אני באה במגע יש אמא שעיסוקה העיקרי הוא גידול ילדים וניהול הבית, אמן, מוסכניק, מנהלת חנות בגדים, מטפלת בילדים, סטודנטית שנה ראשונה במכללה האזורית, עובד בארגון ממשלתי, עובד מועצה, מזכירה, כובסת, מכונאי.

    רוב האנשים הנ"ל הם אנשי אמצע. נקרא להם נורמטיבים.

    סיימו תיכון אזורי שהיו בו כיתות של לא יותר מ – 30 תלמידים, היו בצבא. טיילו בחו"ל אחרי הצבא. לחלקם יש השכלה על-תיכונית (מקצועית או אקדמית). מיעוטם הורים לילד אחד או שניים. רובם הורים לשלושה ילדים או יותר.

    אם כך,
    האם מדובר באוכלוסיה נזקקת שצריך לעשות לה טובות או להכניס אותה תחת מטריית טיפולי-חינם-בתור-טובה? לא.

    אז איך בכל זאת להתייחס לאוכלוסיה זו מבחינת המוצר הטיפולי ה-זמין להם?

    בקופת החולים בה יש לי ביטוח משלים ובה חברים חלק גדול מהאנשים הנ"ל, הציעו לי לקבל טיפול "כאילו" ראשון בדיקור, כי הרבה זמן לא קיבלתי. טיפול זה יעלה 60 ש"ח. לאחר מכן, 15 הטיפולים הבאים יעלו 92 ש"ח כל אחד (מי אמר 60 – 80 ש"ח ולא קיבל?).
    [כתבה אחת המגיבות בשירשור זה, שלאחר מכן כל טיפול בקופת חולים יעלה 150 ש"ח].

    דהיינו – טיפול ראשון = שכר של 3 שעות.
    טיפול 2 – 16 = שכר של 4.5 שעות.
    טיפול 17 ואילך = 7.5 שעות עבודה.

    ברפואה סינית קהילתית בה טווח המחירים נע כיום בין 50 ל – 70 ש"ח לטיפול, מטופל, גם אם הוא משתכר שכר מינימום, ישלם לכל היותר שכר של 3 שעות וחצי עבודה.

    מחירי שוק רגילים (200ש"ח + – ) = עשר שעות עבודה של האנשים שתיארתי לעיל, עבור טיפול אחד.
    יום עבודה / עבור טיפול אחד בלבד!!!!

    אז נכון שחלק ממטופלינו יהיו נקועי רגליים ש – 5 טיפולים יספיקו להם, ואולי יוכלו לגייס את הכסף באופן חד-פעמי, אבל מה עם מטופלים שסובלים מפציעות כרוניות, Phlegm על שלל צורותיה ושורשיה, עייפות כרונית הנובעת מרגישות יתר לסביבה מזוהמת או התמודדות יומיומית עם סטרס עצום, הנובע מעומסי טיפול בילד נכה מאותגר, הורים חולים באלצהיימר, או בן זוג הלום קרב?

    האם לאנשים אלה מגיע להיות מסוגלים להגיע לטיפולים בתכיפות שתעלה את הסבירות להגעה לתוצאה הרצויה בטיפול?
    או שרק בגלל שלאנשים אלה יש יכולת קטנה להתמודד עם טיפולים במחירי שוק "חופשי", צריך בהכרח למקם אותם בנישה של נזקקים שמקבלים טיפולי חינם או טיפולים בהנחה, התלויה ברצונו הטוב של המטפל ולא במודל העסקי בו בחר להתנהלותו המקצועית כלפי כל מטופל ומטופל?

    אני מפסידה כבר רבע שעה של "האוס" אז זהו לבינתיים 🙂

  21. ל nekudatmaga
    אין ספק שגם בדיקר הקהילתי יש יתרונות וחסרונות…
    אבל אני חושבת שמעבר לאפשרויות שזה פותח לציבור הרחב: תחרות בשוק- גם במחיר וגם בשירות, נגישות- אפילו שקופות החולים מציעות טיפולים, זה עדיין לא בכל סניף, וגם לא בכל עיר, ואת האופציה לבחור- זה לא רק רפואה פרטית או קופת חולים.
    מעבר לכך, למודל הקהילתי יש יתרונות רבים כלפי קהילת המטפלים, זה פותח עוד אפשרויות להתקיים מהמקצוע, המשרות בקופות חולים מוגבלות, ולעבוד בקליניקה בבית לא מסתדר לכל אחד, לפתוח עסק פרטי גדול דורש השקעה של המון כסף. במודל הקהילתי אתה מקטין את הסיכון של פתיחת עסק, זה דורש השקעה יחסית קטנה.
    בצורה הזאת עוד ועוד מטפלים יוכלו לעבוד, ויותר אנשים יקבלו טיפולים- החזון הוא להפיץ את הרפואה הסינית, להפוך אותה לנגישה ומקובלת.
    כמובן שלא לכל מטפל מתאים לעבוד בצורה כזאת. כמו שלא כל מטפל אוהב לעבוד אחד על אחד.
    אני חושבת שמטפל בתחילת דרכו צריך לנסות גם וגם, ובהחלט יש מקום לפתוח את הנושא הזה כבר בתקופת הלימודים, לתת למטפלים לעתיד לפגוש עוד מודל טיפולי, שיכול לעזור להם בעתיד המקצועי שלהם.

  22. יש יתרונות וחסרונות לכל שיטת טיפול ולכל מודל כלכלי כזה או אחר.

    הכותב, בצורה עקבית, בוחר להציג את עמדותיו ממקום של טוהר מוסרי עליון אל מול שאר המטפלים חסרי המוסר ותאוי הבצע.. או כמו שכבר נכתב כאן " הכותב מנכס לעצמו עליונות מוסרית על בסיס רעיון כלכלי"

    כנראה שבתרבות האינטרנטית ככל שכותבים בצורה קשה יותר וזוכים לפוסט עם תגובות רבות יותר = הפוסט מוצלח יותר.

    אם הייתה שלמות אמיתית של הכותב עם המודל העסקי בו בחר הוא היה מתנסח בצורה שונה – כזו שמהללת ומפארת ומדגישה את ייתרונות הבחירה שלו – ולא כזו שפועלת על ידי הנמכת הקולגות שלו – כנראה ששאר המטפלים הם לא רק קולגות, אלא בעיקר מתחרים.

    עבורי הדבר פוגם ביכולת לקיים דיון אמיתי על ייתרונות וחסרונות – זה מוציא את כל הטעם..

    בודהא סיכם את תורתו כך:
    "עשה טוב לאחרים,
    המנע מעשות רע
    והקפד לנקות את המחשבה."

    ובשפתנו –
    "ואהבת לרעך כמוך"

  23. היי חיים. אני חושב שהכותב מציג בעיה אמיתית – כיצד אנחנו הופכים את עצמינו נגישים לכלל האוכלוסיה והופכים לטיפול שווה לכל נפש , כולל למסעודה מנתיבות ולזקנה במסדרון.
    כיום האמת הכואבת היא שאנחנו לא נגישים לקבוצה גדולה באוכלוסיה.
    והאמת הכואבת היא שהמודל של אחד על אחד (שגם אני עובד בו בדרך כלל) איננו מאפשר לטפל במאסות של אנשים.
    וזה מעגל קסמים שמנציח את עצמו :
    טיפול אחד על אחד –> מחיר יקר –> לא יכול להגיע להרבה אנשים ולתדירות גבוהה –> טיפול אחד על אחד.
    הוא לא "מנמיך" אותך , הוא בסך הכל אומר – תחשבו על דרכים לשנות את מעגל הקסמים הזה , כי אם אנחנו רוצים להתפתח המעגל הזה צריך להישבר.
    היתרון העצום של הרפואה המערבית הוא ה"כדורים". הרופא יכול להסתפק ב10 דקות למטופל על ידי תשאול ונתינת כדור נכון , זה מה שמאפשר לטפל באוכלוסיה גדולה בצורה "תעשיתית". אם נרצה או לא נרצה , אנחנו חיים בחברה תעשיתית , ואנחנו גם צריכים למצוא דרכים להיות "תעשייתיים" בצורה שלא תבוא על חשבון איכות הטיפול ויעילותו.

  24. הי אסתי
    צריך לזכור שמחירי השוק החופשי הם למעשה ממוצע,נכון,בדיון פה בעיקר מדובר על אלו שלוקחים 200 ש"ח וצפונה אבל עדיין הממוצע עומד על 150,מה שמעיד על כך שיש מטפלים שבוחרים לקחת פחות.וזו אפשרות קבילה לחלוטין,אתה לא חייב לטפל בצורה קהילתית כדי לקחת פחות כסף – נכון,זה אומר שתצטרך לעבוד יותר שעות כדי להגיע לאותו הסכום,אבל אם זה יגביר את האפקטיביות הקלינית,ואת יכולת הלימוד שלך מהטיפול אז אולי זה שווה.

  25. חיים שלום,

    אתה לא חייב ללכת לכיוון הזה.

    אני חושב שאתה מפרש בצורה לא נכונה את הכתיבה שלי. מכיוון שאני ביקורתי מאד כלפיה (כיס מרה?) אני יודע שעל כל פוסט שאי פעם כתבתי, יכולתי לכתוב אותו טוב יותר. לא שאפשר או צריך לרצות את כולם, אבל תמיד אפשר להיות יותר חד, כדי שיותר אנשים יבינו ולא יפרשו בצורה לא נכונה.

    אני לא מבקש להנמיך מטפלים אחרים. אם היית מכיר אותי הייתי מבין כמה אני רחוק מהדבר הזה. אני גם לא מנסה לבוא ממקום של "עליונות מוסרית". הביקורת שלי, ופה אולי לא הייתי חד מספיק בפוסט, איננה כלפי הקולגות שלי שעובדים בצורת "אחד-על-אחד" אלא כלפי חוסר העלאת נושא הנגישות לטיפול לסדר היום המקצועי.
    לדעתי יש שתיקה בנושא, ובעיניי היא צורמת, וזה מה שמקומם אותי. אני לא מאשים את המטפלים בתאוות בצע, אלא מצביע על חוסר נכונות (או אולי יכולת) להתמודד עם הנושא.

    ומה שכתבתי לגבי מטפלים מפורסמים ששותקים בעניין, התכוונתי לכך. הם ומובילי מקצוע אחרים מדברים על כל דבר שקשור למקצוע חוץ מכסף. על זה לא מדברים. מפחדים מזה כמו ממוקש (כאן הייתה לי "פליטת קולמוס" כי כשכתבתי: "אני משאיר לקוראים להבין מה זה אומר", התכוונתי לומר: אני לא מבין אתה זה – אולי אתם מבינים, אבל זה יצא כאילו רמזתי שהמניע שלהם הוא בצע כסף). אני לא חושב שכולם מונעים ע"י בצע כסף. יתכן שפשוט חוסר הדיון בנושא הפך את כולנו לבלתי כשירים להגיד משהו בכלל. כשלא מדברים על משהו, יותר קשה לדבר עליו. זה קורה במשפחות הכי טובות…

    וכאן אני חוזר ל"סגנון הכתיבה" שאותך מקומם:
    יש שני "כוחות" שפועלים מאחורי הסגנון הזה: הראשון הוא התחושה שלי שיש איזו "תרדמה" סביב הנושא שהעליתי, ואני מרגיש שאני צריך "לנער" את הדוב הישן. והשני, הוא העובדה שאני מרגיש סוג של עוול, כזה שהיית מרגיש אילו סיפרו לך יום אחד שישנה תרופה שטובה לכמעט כל המחלות, ואין לה תופעות לוואי, והיא עולה גרושים לייצר, אבל המחיר שלה נורא גבוה ולכן רב האנשים לא יוכלו לקבל אותה. ככה אני מרגיש כלפי הדיקור הסיני במערב בכלל, לא רק בארץ. עובדת קיומן כל קופות החולים בארץ מקילה קצת על תחושת העוול הזו, אבל לא מעלימה אותה, כי מדובר במערכת שנשלטת על ידי גופים כלכליים חזקים מאד שקובעים כמה כל אחד יקבל מהתרופה (לא מספיק) וכמה מעט תגמול יקבלו אלו המסוגלים לספק אותה. ובכלל, כל כך מעט מאלו שמסוגלים לספק אותה בכלל מתקבלים לעבוד במערכת הזו, שנוצר מצב שמסתובבים בחברה מאות מטפלים שמחזיקים בתרופה אבל לא יכולים לספק אותה, מול אלפים שלא יכולים להגיע אליה, גם כי הם לא יודעים אבל גם כי אילו ידעו, לא יכלו להרשות אותה לעצמם. ואני מודע היטב לכך שחוסר התפוצה של הרפואה הסינית בציבור נובעת מגורמים נוספים, לא רק המחיר, אבל אני חושב שהחומה הראשונה שצריכה להישבר היא זו. אח"כ יהיה קל יותר לטפל בחומות האחרות.

    לכן הכתיבה שבאה ממקום של זעקה, אינה נובעת מכך שאני חש תחרות מצד הקולגות שלי (על מה אני מתחרה איתם בדיוק? על אלפי המטופלים שעוד דקה ישברו את דלתות הקליניקה שלהם?), אלא מרצון לעורר, ומתחושה שנעשה עוול. וכל ההתנדבויות למיניהן בקרב אוכלוסיות נזקקות (אקט יפה ואצילי כשלעצמו) לא ימחקו את התחושה הזו. הכתיבה שלי לא אמורה לעורר אנטגוניזם אישי, אלא דיון, ויכוח, כל מה שצריך כדי שדברים יישתנו.

    אני יכול להגיד לך שפנה אלי מטפל בכיר וותיק ואמר לי שהמאמר נגע לליבו, והוא מחפש עכשיו דרך להשתלב בדיקור הקהילתי. מה שמוכיח שההתקוממות על "השפה והדרך" היא בחירה שלך, וצר לי עליה.. ולמותר לציין, עשרות מטפלים בשנה האחרונה קיבלו מהכתיבה שלי הרבה מוטיבציה ותקווה, מהם רבים שכבר ראו את סוף דרכם במקצוע הזה. אתה יכול לראות בה סוג של כעס בריא ולא דיסהרמוניה.

    בידידות,
    רואי

  26. היי חיים,
    עושה רושם שנפגעת באופן אישי מהטור, וחבל.
    כנראה שפירשת דברים מסויימים בצורה קצת קיצונית, אומנם לעיתים הכותב כותב בצורה דרמטית, אך לא נתקלתי במשהו שגורם ל"הנמכת הקולגות".
    בכל אופן, בעצם הבחירה שלך להתייחס כך אל הנושא, אתה מתעלם מהבעיה האמיתית שקיימת-
    רפואה סינית לא נגישה לציבור הרחב!
    זה פוגע גם בציבור שזקוק לטיפולים וגם במטפלים שזקוקים לפרנסה.
    מודל עיסקי שיכול לתווך בן השניים, ולהפיק תועלת לשני הצדדים הוא מבורך.

    חבל שאתה רואה במודל הזה סוג של תחרות, לדעתי זה בדיוק להיפך, שימוש במודל יעזור לחשוף את הרפואה הסינית לאנשים רבים, ככל שיותר אנשים ינסו את הטיפולים ויבינו את העוצמה שלהם, זה יעשה טוב לכל העוסקים בתחום- תהיה לכולנו יותר עבודה.

    אני חושבת שהכתיבה הדרמטית מכוונת דווקא לאלה שלא ממש עוסקים בתחום, שלמדו מקצוע, והשקיעו בו והם מטפלים מאוד מוכשרים… אבל לא הצליחו לשרוד את הקיום בשוק הזה כפי שהוא מתנהל היום.
    לאותם מטפלים, לפני שהם מרימים ידיים, ואנחנו מפסידים קולגות ראויים- ניתנת אפשרות לשנות את קו המחשבה, ולנסות לעשות מעשה שיעזור גם להם וגם לציבור הרחב.
    בכל מקרה, שיהיה בהצלחה
    בכל מודל עיסקי שתבחר

  27. רואי שלום
    כפי שאתה רואה משהו שמטריד אותך וכותב על כך, גם אני, קורא את שאתה כותב ומוטרד מכך שהקוראים (במיוחד כאלו שאינם מטפלים או מהתחום) מקבלים תמונה לא מדויקת על ציבור המטפלים הסיניים שאינם עובדים במודל הקהילתי מסיבות שונות.
    רק בגלל שהתחום הזה, על כלל המטפלים בו חשוב לי, כתבתי את שכתבתי.. כי עלתה לי תחושה שנעשה פה עוול להרבה מאוד מטפלים.. שעובדים קשה.. ובקלילות שכזו אתה רומז שהם אינם עוסקים ברפואה אמיתית או מוסרית..
    אני לא מבטל את הנושא שאתה מעלה, להפך – אני קורא לך להמשיך ולכתוב כמה המודל הזה טוב ונכון לדעתך – גם עסקית וגם מוסרית.. ולפתח על כך דיונים פוריים.
    אבל אני מבקש – תהיה הוגן בכתיבתך כלפי ציבור המטפלים הסיניים האחרים..
    זה כמו שולחן – הוא חייב 4 רגליים – אם תגביה רגל אחת ותקצץ אחרת.. הוא לא יעמוד ובטח לא יוכל לשאת את כובד משקלו של בריאות הציבור – וכולנו באותה הדעה לגבי יכולותיה של הרפואה הסינית..

    אני חוזר על משהו שכבר כתבתי לך בעבר – אתה כותב מוכשר – וככזה אתה בעל השפעה (במיוחד בפלטפורמה ציבורית כה טובה וחושפת כמו האתר הזה) ולכן נדרשת ממך אחריות.. אני מקווה שהבהרתי את עצמי ושרק תגדל ותתחדד בכתיבתך

  28. היי מיטל
    נפגעתי מהרמיזה כאילו כל המטפלים העוסקים ברפואה סינית שלא במודל המכונה קהילתי צריכים לשאול את עצמם אם הם עוסקים ברפואה אמיתית או מוסרית.. הפגיעה היא בשם ציבור של מטפלים ולא רק אישית (ודנתי על כך עם עוד מטפלים לפני שהגבתי).
    בסופו של דבר הגבתי כי היה חשוב לי להעביר לרואי את המסר של – כולנו חלק מאותה קהילה. זה מצוין שיש זרמים שונים אך אסור לנו, בתוכנו, לשמוט את הקרקע אחד מתחת לשני.. כי בסופו של דבר זה יחזור ויתנקם בנו כקהילה לא מאוחדת.
    אם לא הייתי מהתחום והייתי קורא את הכתוב בפוסט הזה (כמו גם בחלק מהישנים יותר) הייתי מבין שבתוך תחום הרפואה הסינית יש "טובים" ויש "רעים" ולכן הדבר חרה לי..
    אני מקווה שעכשיו ברור לך שתגובתי אינה קיצונית ונועדה לעורר בקורא (שהוא גם הכותב) הבנה מסוימת שרק תעזור לו לגדול ולקדם את דעותיו בצורה מדויקת יותר.

    ובאמת לא דנתי בבעיה כי הפוסט הזה הוציא לי את החשק לדון על יתרונות וחסרונות בקונטקסט הזה – כי אם לא הייתי מגיב בצורה הזאת – משתמע מכך שאני מסכים עם המשמעות העולה מהטקסט וזה לא המצב..
    בכל מקרה, כל טוב, ושרק נגדל מדיונים כאלו
    חיים חן

כתיבת תגובה
Related Posts