לפעמים (לא כל הזמן) אני מרגישה שככל שאני מתקדמת בלימודיי הרשמיים אני פחות יודעת להסביר מה אני עושה כשאני מטפלת. והמוזר הוא שזה ממש לא מתלווה לתחושת בלבול בתוך הטיפול, אלא להפך – כשאני בטיפול טוב אני מרוכזת, שקטה ובטוחה, בו זמנית עם תחושת פתיחות אל מה שבא, ואפשרות לשנות כיוון ולנוע תנועה זורמת.
ועדיין, לא פשוט לי להסביר, גם לעצמי, מה זה בעצם אומר לתת טיפול שיאצו.
אחת המורות שלי אמרה פעם שאת הטכניקה של השיאצו קל ללמוד – יותר או פחות תרגול, וזה יבוא. מה שבאמת קשה זה לעבור את המשוכה של האמונה – האמונה בעצם הדבר שבו אנו עוסקים.
אני חושבת שזה נכון מאד. בשלבים הראשונים של הלימודים יש משהו מאד אינטנסיבי. הרפואה הסינית כבשה אותי ביופי ובהיגיון שלה, בפשטות ובחיבור לטבע, בשוני שלה מדרך החשיבה הרגילה בתרבות שבתוכה גדלתי. בכך שהיא מציעה להתבונן על העולם מנקודת מבט שלוקחת בחשבון מראש, שבכל מצב קיים איזשהו סוג של איזון. ולכן גם כשהוא מופר, יש דרך לחזור אליו. או אולי בעצם, זו היכולת לראות את האפשרויות השונות שמתקיימות בו זמנית תמיד בעולם. כי תמיד יש יין ויאנג, כי אם יש חום יש גם קור, אם יש עודף במקום אחד יהיה חוסר במקום אחר. יש משהו מנחם בידיעה שהדברים מחוברים וקשורים. שיש בכל זאת חוקיות, והיא די פשוטה בעצם.
לא מזמן שוחחתי עם מכר שנמצא בשנה הראשונה בלימודי שיאצו. נושא השיחה שלנו היה בעיות ברכיים אצל מטפלי שיאצו. בלהט שבו הוא דיבר, היה לתחושתי מן הסירוב לקבל את העובדה שלעיתים אנחנו יכולים לפעול בדיוק 'בצורה הנכונה', ועדיין משהו לא יעבוד כמו שצריך. במקרה הזה, לדוגמא, דיברתי על מטפלי שיאצו ותיקים, מנוסים ומצוינים, שסובלים מהברכיים שלהם ונזקקים לשירותי הרפואה המערבית, כולל ניתוחים, כדי להמשיך לעבוד. אני חשבתי על הבעיה הזו כמורכבת מכמה סיבות – חולשה של הברכיים אצל המטפל, עבודה מאומצת לאורך שנים, וגם שיש לקחת בחשבון את ההבדלים בינינו לבין היפנים, שרגילים מדורי דורות לשבת ישיבת סייזה, לישון על מזרן וכן הלאה. אולי הגוף שלנו, המערביים, פשוט פחות מתאים, בהשוואה לגוף יפני, שרגיל לשבת על מחצלות מגיל ינקות.
לאחר אותה שיחה חשבתי על כך שכשהייתי בשנה א' גם אני האמנתי שהכל, הכל תלוי בנו, אם רק נתנהל בצורה הנכונה, ונאכל רק את מה שבריא לנו, ונעשה צ'י-קונג כל בוקר ונתאים את עצמנו לשעון הסיני… אז הכל יהיה בסדר. תמיד. כלום לא יכאב, הטחול יתפקד נהדר תמיד וכמטפלת הטיפולים שלי יהיו תמיד מוצלחים.
אבל כנראה שחלק מהצמיחה בתוך המקצוע הוא הבנה של מגבלותיו. הבנה שיש מקרים שבהם רפואה מערבית תוכל להיות רלוונטית ויעילה ושיהיה כדאי מאד להשתמש בה עוד לפני טיפול סיני או אחר. הבנה שלא תמיד נוכל להבין למה יש לאדם סינדרום כלשהו ולא אחר, ולמה טיפול מסוים עבד או לא.
בתחילת הטקסט הזה הזכרתי את הנושא של אמונה בטיפול, אני חושבת שחשוב לדבר גם על אמון.
כפי שאני מבינה את ההבדל, האמונה היא בשיטה, בכלי (רפואה סינית, שיאצו), ובכך שהידע שלי והכוונה שלי יכולות לחולל שינוי או לסייע לו להתרחש. ואילו האמון הוא מצב תודעה כללי יותר. הוא קשור ביכולת לנוח בתוך העשייה – זהו אמון שהדברים הנכונים יקרו. זו הידיעה שמה שיש ביכולתנו לעשות הוא מוגבל ובלתי מוגבל גם יחד; שיש עוד הרבה גורמים שפועלים במקביל לפעולה שלנו, לפניה ואחריה.
אמון אין פירושו לחשוב שהדברים יקרו מעצמם ולא צריך לעשות דבר. להפך, הוא קשור ליכולת להרפות, עם ובתוך פעולה.
זה אולי מה שאני אוהבת כל כך בשיאצו: את זה שפעולה מתוך תחושת אמון היא הדרך הכי טובה לתת טיפול שיאצו, וגם לקבל.
המחברת:
תמי ברקאי
מטפלת ברפואה סינית
לאתר של תמי
הנה זה הגיע…
השלב שבו את מדברת כמטפלת אל מטפלים.
וזה יפה, יפה לראות את זה.
אני מבינה קצת בשוליים של הדברים,
אבל אני בעיקר מרגישה שיש כאן דיברי טעם בעלי ערך
למי שעוסק בטיפול, ממש.
יופי.
יופי.
אני חושבת שהדברים נוגעים בכלל להרבה סוגי עיסוק שמנסים להיטיב, בין אם רפואיים או לא. החשיבות של האמון בדרך, ועם זאת ידיעת גבול המובן או המוסבר, או האפשרי.
בשיאצו כל זה צריך להיעשות עם ודרך הגוף…
תודה מאד על התגובה מחממת הלב!
אהבתי מאוד את המשפט :
"ואילו האמון הוא מצב תודעה כללי יותר. הוא קשור ביכולת לנוח בתוך העשייה – זהו אמון שהדברים הנכונים יקרו. זו הידיעה שמה שיש ביכולתנו לעשות הוא מוגבל ובלתי מוגבל גם יחד; שיש עוד הרבה גורמים שפועלים במקביל לפעולה שלנו, לפניה ואחריה."
זה אחד הדברים הכי חשובים עבור מטפל. זה מה שיכול לעזור לנו לשמור על שיוויון נפש בעין הסערה שמסביבנו. זה בהחלט לימוד לחיים.
תודה רבה, יוסף, בהחלט האמון הוא דבר שמשמש אותנו בטיפול, והוא יעיל ומועיל פי כמה כאשר מצליחים לחיות איתו ובעזרתו בחיים ה'רגילים', כך שהטיפול נעשה באותו הלך רוח, רק אולי נקי וברור יותר.
לא פשוט.. אבל מצב טוב לשאוף אליו
באותו קו של אמון יין ויאנג..אני רוצה להמשיך שהטיפול בעיניי הינו האינטרקציה הנוצרת בין המטפל למטופל..
איזה שילוב חכם של פילוסופיה "מערבית" עם זו הסינית ! זה הראש החושב והמניב שכל כך חסר בהנחיה ובלימודים, ולא רק בשנה א' בשיאצו. לפני ובתוך כל הטכניקות והקאטות והסינדרומים למיניהם, חסר השילוב הפעיל של ה-MIND (שכל כך מדברים עליו בסינדרומים), ומה עם המטפל ? איך הוא מכניס את עצמו לטיפול במודעות ? איזו מודעות הוא מביא לטיפול? עד כמה אנחנו "מוגבלים ולא-מוגבלים" כפי שכתבת, עד כמה שימוש בקאטות מגביל אותנו (במידה מסויימת), ולעומתו החופש להכניס את ה"עצמי" הוא בלתי-מוגבל ונותן למודעות להוביל אותנו אל המטופל ולהזרים לתוכו את המודעות והכוונה שלנו, כאשר שום מהלך פיזי לא יוכל לעשות. המטופל עצמו הוא כבר סיפור מלא ואחר. מה הוא מביא עימו, מה הוא מקבל בדרך אלינו, ועד כמה הוא מאמין בנו ובטיפול.האם הוא פתוח ומקבל ? או חסום וחוסם ? יפה כתבת ונתת חומר רב למחשבה. ברכות בחורה יקרה.
תודה אסתי,
והנה ציון ממשיך בדיוק את אותו הקו בתגובה שמתחתייך 🙂
ציון היקר, תודה על התגובה העשירה במחשבות ושאלות,
ייתכן שכמו בסוגים רבים של לימוד, הלימוד הראשוני מכתיב כל מיני מגבלות וסדר, (קאטות), ואחר כך תפקיד כל אחד מאיתנו להשתחרר מהן ולמצוא את דרכו האישית לעבוד, ליצור קשר עם המטופל וכו', ומסכימה מאד שהדבר אינו מתורגל ומיושם מספיק בלימודים
מסכימה ומוסיפה את המשפט: "אינך יכול לעשות דבר עם אמונה אבל אינך יכול לעשות דבר בלעדיה…"
אמונה בעצמנו המטפלים ובמטופלים שלנו, ביכולתם לבצע שינויים בחייהם ולהבריא
מכיוון קצת טכני, אפשר לבצע טיפולי שיאצו גם על מיטת טיפולים. אני מטפל כך כבר 7 שנים. אחרי שנה של טיפולים על מזרן הבנתי שאם אני רוצה להמשיך לעבוד (גם במסגרת קופת חולים עם משמרות של 10 מטופלים האחת) כדאי לי לשנות את צורת העבודה. נכון שצריך לעשות התאמות, מצד שני נוח מאד לשלב טווינא מי שמכיר ומשתמש. מבחינתי כבר אין טיפול שהוא רק שיאצו או רק טווינא, זה משולב לגמרי. ברוח זו אני בעד להוסיף בלימודי השיאצו תרגול על מיטות בנפח הרבה יותר משמעותי ממה שאני למדתי בזמנו, שיעור אחד בסוף שנה א
אפשר להוסיף לאמונה במשפט הזה גם את המילה אהבה…
תודה, מירב.
נכון, רבים מהמטפלים ובעיקר אולי כאלה שמשלבים טכניקות נוספות, עבורים לעבוד על מיטה בשלב כזה או אחר.
ממה שאני מכירה יש כיום בתוכנית הלימודים תרגול של עבודה כזו.
אבל אני עדיין מרגישה יותר "שיאצו" על מזרן…