על כסף וטיפולים

מאמר זה הוא הרהור בנושא שבעיניי מדובר פחות מדי – כסף וטיפול.
אנחנו מדברים על שיווק, על איך להגיע למטופלים ואיך להשאיר אותם אצלנו. מדברים על כסף כאחד מהגבולות שמייצרים סביבה בטוחה לטיפול החשיבות של תשלום עבור טיפול בסכום ידוע מראש.
אבל מה הכסף וקביעת הסכום שניגבה מייצרים אצלנו, במערכת היחסים שלנו עם עצמנו ועם המטופל? ואיך זה משפיע על כמה מטופלים יהיו לנו?

כסף הוא נושא טעון עבור רובנו, אם לא כולנו. אנחנו רוצים להרוויח אבל לא להיות רודפי בצע. לא לקבל פחות מדי ולא להרגיש מרומים או מוערכים מעט מדי. אנחנו זקוקים לכסף פשוט כדי לחיות ולספק את כל צרכינו וגם כדי לתמוך ביכולת הטיפול ולהרחיב את הידע שלנו.

מאז התחלתי לעקוב אחר הבלוג של רואי גרין פ"ח, על רפואה סינית קהילתית, ובעצם עוד קודם, עלו הרבה שאלות ביני לביני בסוגיית התשלום, בעיקר כי לתחושתי זו שאלה שעד שלא יימצא לה הפתרון ש'יתיישב' טוב, לא אוכל 'לצאת לעולם' כמטפלת, באופן שלם ונוכח כפי שאני שואפת.
עם התקדמות הלימודים המהלך הטבעי למטפל הוא מעבר מאימון וטיפול בחברים וקרובי משפחה, לטיפול באנשים אחרים, ממעגלים רחוקים יותר שיגיעו אלינו רק למטרת הטיפול.

המעבר הזה תלוי בהרבה נסיבות. הוא מלווה בהתארגנויות טכניות ומנטאליות (שינוי תפיסה עצמית מסטודנט למטפל, למשל).
אחת השאלות שמטפל צריך להתמודד איתן היא שאלת המחיר שיגבה עבור טיפול, האם הוא מוכן לתת הנחה, למי ובאיזה תנאים.
הסכום שנקבע מושפע מכמה גורמים, המרכזי שבהם הוא כנראה המחיר המקובל אצל מטפלים מסוגו, וכן ניסיון המטפל, הוצאות שיש לו (שכירות קליניקה, נסיעות) איזור מגורים וכן הלאה.

כשסטודנטים מתחילים לטפל מתעורר דיון סביב השאלה "כמה אתה לוקח?" יש סקרנות ורצון מחבריהם לשמוע סכום שיניח את הדעת, שיאשר את מה שאנחנו יודעים על כמה ראוי, מותר ומקובל.
אז מה הבעיה? יש סטנדרט, יש טווח מחירים מקובל, קדימה – אפשר להתחיל לשלוח מיילים ולהזמין אנשים לטיפול והם יבואו. לא?
אז כידוע, לא בטוח בכלל. להרבה מאד מטפלים אין מספיק עבודה. הרבה מאד מטפלים עוזבים את התחום כי הם לא מצליחים להתפרנס, והרבה מטפלים עובדים, במקום או לצד עבודה פרטית, בקופות חולים בתנאים מחפירים ונאלצים לשבות כדי להעלות לדיון את תנאי העסקתם, כפי שקורה בחודשים האחרונים בכללית משלימה.

כפי שאומר גם רואי, יש פרדוקס בעובדה שאני כמטפלת אבקש על טיפול מחיר שאני עצמי לא יכולה לשלם, לא על טיפול קבוע, לעיתים קרובות ולאורך זמן.
חלק מההתכוונות של טיפול ברפואה הוליסטית הוא שלא להגיע לטיפול אחרי התפרצות המצב האקוטי, אלא לפעול לתחזוק הגוף בצורה נכונה באופן שגרתי, לחזק אותו ואת מודעות האדם לדרכים בהן הוא יכול להיות בריא יותר – אם זאת על ידי תזונה מתאימה, היכרות עם מה מועיל לנו ומה מזיק, הנחיות לפעילות גופנית וכד'. מודעות כזו לא יכולה לקרות ולהתקיים מטיפול חד פעמי, היא מחייבת תהליך משמעותי או מפגשים קבועים עם המטפל, גם אם לא בפרקי זמן צפופים.
אם אני וחבריי המטפלים לא יכולים להרשות לעצמנו ללכת לטיפולים באופן קבוע למי אנחנו, כמטפלים, פונים? לאנשים 'אחרים'. לא לסטודנטים, לא למי שנמצא בתקופה לחוצה כלכלית, לא למי שמגדל ילדים, לא למי שנמצא בסביבתנו הטבעית והקרובה, כלומר מי שממילא יש יותר סיכוי שתהיה לנו איתו שפה משותפת ואולי, (וזה באמת רק אולי) לכן גם סיכוי גדול יותר לעזור לו ביעילות ומהירות.

הפואנטה ברורה מצד אחד יש המון מטפלים שאין להם מספיק עבודה, ואולי בעצם הם היו מוכנים ורוצים לעבוד גם במחיר נמוך יותר (והרי הם עושים זאת בקופות החולים), מצד שני יש הרבה מטופלים פוטנציאלים שלא מגיעים בכלל לטיפול כי זה יקר מדי, כי זה לא משהו שנמצא בסביבה המיידית והמוכרת להם, וקל יותר ללכת לרופא, לקבל מרשם ולחסל את הסימפטום או פשוט להתעלם מבעיה, כאב או אי נוחות מהסוג שרבים מאיתנו חיים איתם לאורך זמן.

המטפלים במלכוד הורדת מחיר מתחת לסטנדרט המקובל מערערת לכאורה על טיב הטיפול שלהם, מציגה אותם כמטפלים לא טובים מספיק או שלא מעריכים את עצמם ככאלה. במילים אחרות זה עניין של אגו ושל חוסר יכולת לבדוק את האפשרות לבחור סטנדרט אישי שאינו לגמרי תלוי במקובל בשוק.

בקהילה (סנגהה) של תרגול הויפאסנה אליה אני שייכת, נפוצה שיטת הדאנא. דאנא היא מילה בשפת הפאלי ומשמעותה נדיבות, רוחב לב, נתינה.
התרגום המעשי של דאנא הוא נתינה ללא תנאי כך למשל ניתנים קורסים והרצאות בבודהיזם וויפאסנה ללא מחיר נקוב. בכל פעילות יכולים המשתתפים לתרום על פי רצונם ויכולתם למי שהעניק להם את הלימוד, אך הנתינה אינה תנאי לקבלתו (למידע נוסף לחצו כאן).
כמו שאומר סטיבן פולדר:
"העמותה מגלה שבדרך כלל הבעיה היא להסביר לאנשים על כלכלה מסוג אחר. כאשר מגיעים מחיים בהם כולם עסוקים בלנצל כמה שיותר אחד את השני, חלק מהאנשים מתבלבלים: זה מוזר וכמעט טוב מכדי להיות אמיתי, חייב להיות כאן איזשהו תרגיל". אבל אין כל תרגיל. זוהי דאנא".
מתרגלי ויפאסנה מכירים את הנוהג הזה וגם אם לוקח זמן להתרגל אליו ולהפנים אותו על גמישותו ועל האהבה שבבסיסו, בתוך קהילה מתרגלת הוא טבעי וברור. למי שלא מכיר את הדאנא, דרוש זמן כדי לחוות את החופש ומערכת היחסים שהוא מאפשר.
הטיפול בדאנא משאיר את התשלום אפשרי עבור מי שמתקשה לשלם ומאפשר לו חופש ושינוי לפי התנאים האפשריים לו ולפי צו ליבו, ללא הצורך לבקש הנחה או ליצור משא ומתן עם המטפל.

הנתינה בדאנא יוצרת מצב ללא ודאות (מצב שהבודהיזם מניח ממילא כקיים כל העת ובכל הקשר, אבל בחיינו הכספיים עיקרון אי הקביעות הוא לא הדבר הראשון שרובנו נרצה לשמוע עליו). למטפלים בדאנא רצוי שיהיה מקור הכנסה אחר, ידוע ובטוח עד כמה שזה ניתן, שיאפשר להם לתת מתוך תחושת שלווה ושלמות, ללא לחץ, ללא התחשבנות בלתי מודעת מול המטופל וכן הלאה.

אין לי ספק שטיפול בדאנא עשוי לבלבל אנשים שזקוקים לאמת מידה ברורה חיצונית, עד כדי הימנעות מלהגיע למטפל שעובד כך. קל יותר להגיע למטפל שיודיע לנו מראש על כללי תשלום שהוא בחר, כך האחריות אינה על המטופל (מלבד האחריות לשלם..), הדברים ברורים ואין ערפל או לחץ סביב השאלה כמה לשלם, עם כל התכנים הנלווים אליה (כסף כהערכה, נמוכה או גבוהה מדי, הקושי לתת יותר או פחות מדי, המחשבה מה המטפל יחשוב עלי, ההחלטה עד כמה אני רוצה ו/או יכול לשלם וכו').

אין לי מסקנה ברורה וחד משמעית בנושא. אני עדיין מחפשת את 'דרך האמצע' שתאפשר לי לחוש מצד אחד תחושת תגמול נאות עבור מה שאני נותנת, ועם זאת את היכולת להעניק למי שזקוק ורוצה באמת לקבל, גם אם אין ביכולתו לשלם לי סכום סטנדרטי כלשהו, שלא אני קבעתי.

המחברת:
תמי ברקאי
מטפלת ברפואה סינית
לאתר של תמי