היא נכנסה לחדר בחיוך והתיישבה בשולחן הפינתי, לבושה בחולצת גולף לבנה ארוכה ומכנס אפור, וזה סוף אוגוסט… הייתה זאת סדנת ציור, מה לי ולציור, אבל באתי. עם מכחול אחד, די פשוט בידה, מספר חתיכות נייר מונחות לצידה וצנצנת עם מים, היא יושבת ומסובבת את אבן הדיו בסוזורי* עם טיפה אחת של מים.
זו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותה, אבל משהו באותו היום, באותו השיעור היה שונה.
פניה פינס היא אישה בת 87 מירושלים, היא נולדה בחבל מנצ'ריה שבסין וחיה שם עם אומנת יפנית עד גיל 30, היא החלה ללמוד ציור לבדה בירושלים רק בגיל בגיל 62.
בעוד שכולן מתארגנות, פניה בשלה עם האפור לבן הזה, ממשיכה לסובב את אבן הדיו בסוזורי, טובלת את מכחולה האחד במים ואז בדיו, בעוד שאני לא מצליחה לבחור מבין עשרות המכחולים שהבאתי איתי לסדנא.
פתאום משהו משך אותי, קמתי והתיישבתי על ידה, היא התחילה לצייר סחלבים. במשיכות מכחול פשוטות ועדינות, נהיה לו סחלב, צבעוני ממש בתוך השחור לבן של הדיו והמים, כל כך מלא בתוך הריק הלבן של הנייר; היא מעבירה דף וממשיכה לצייר, ואני לידה מהופנטת מהמשיכות העדינות, מהאחיזה היציבה של המכחול, ממעט הדיו, מניגוב המכחול בין משיכה למשיכה.
יש דברים פשוטים מאוד ומובנים מאליהם שלומדים אותם באמת בזמנים מיוחדים ומסוימים, כמו אותו הרגע האחד הזה, בו הבנתי את ניגוב המכחול בשפת צנצנת המים, מן רגע כזה החולף מהר בכתיבה ובציור, להתעכב לרגע בחשיבות של כמה מים להחזיר, כמה מהדיו שנספגה בשיער המכחול להשאיר, לצפות איך יגיב הנייר כאשר יפגוש לפתע במכחול, החשיבות של אותו הרגע שאני מעבירה לפעמים בכוס פלסטיק…
בעוד אני מהרהרת בדיו ובצנצנת נשלחתי למקומי, להתחיל לעבוד ולצייר את הסחלב, והוא הרי פרח נפלא, ואני מסתכלת בספרים הרבים וחושבת לעצמי כמה מדהים שזה הסחלב המצויר בכל סין ויפן לאורך כל ההיסטוריה בעוד שיש עוד 20 אלף מינים של סחלבים שונים ממנו לחלוטין, ועדיין את הסוג הספציפי הזה מציירים ומלמדים. היכולת הזאת שלהם להתעכב על דבר אחד, וללמוד אותו במשך שנים, בתחילה רק להעתיק, כמה שזה פשוט, מבקשים ממני רק להעתיק, אני מרגישה איך אני מרשה לעצמי לחזור לציור, אותו עזבתי בהפגנתיות בגיל צעיר, כשהבנתי שיש ביקורת קשה בעולם הזה, שעוררה אצלי פחד. פתאום אני מציירת, סחלב ואפילו לוטוס, ציור במסווה של – אני מתבוננת ומעתיקה, כמו בקליגרפיה, והן אפילו אותן משיכות מכחול…שוכחת מהביקורת ומהמילים שאני לא יודעת לצייר, שציור צריך ללמוד ואת זה עזבתי מאוד מזמן, ושוקעת במדיטציה, אני והמכחול…
חזרתי לשבת על ידה, היא עברה לצבעים, במינימליזם מופלא של צבע ומים, היא יצרה ציורי נוף צבעוניים ועמוקים שגרמו לי להתגעגע.
ואז, מתוך התלהבות של תלמידים, ביקשנו שתצייר לנו לוטוס, היא נענתה לבקשתנו בשמחה, אין זה מפתיע הרי כל אחד היה שמח להראות את כישרונו ברבים, אך שמעתי את ההתלחשות מסביב, זו הפעם הראשונה שהיא מסכימה לצייר ככה, בחופשיות מול אנשים, הייתי מופתעת.
הלוטוסים היו צבעוניים, סגולים וורודים, פתוחים וסגורים, בקומפוזיציות שונות ובכזאת פשטות, אני הסתכלתי איך האישה באפור לבן הופכת צבעונית בעיניי דרך ציורים שציירה, לאט לאט התחילה לחלחל בי קצת יותר לעמוק ההבנה שבציור, כמו בחיים, לא צריך "כשרון", אין איך "לדעת", יש להתבונן, פנימה לאמת שבלב, והחוצה אל העולם. ומשם, אפילו השמיים הם לא הגבול…
*אבן שטוחה המשמשת ככלי להכנת דיו על ידי חיכוך אבן הדיו (SUMI) ומים.
*התמונה: מישל דניס http://www.wanderingword.com
המחברת:
ליטל אשכנזי
מטפלת ברפואה סינית קלאסית
עוסקת בקליגרפיה סינית ויפנית
litalashkenazy@gmail.com
