אני שמח לעלות כאן בפעם הראשונה רשומת אורח של אסתי ליבוביץ', מטפלת ברפואה סינית שעושה את צעדיה הראשונים במעבר למודל הדיקור הקהילתי.
אסתי הפנתה את תשומת לבי לכתבה מעניינת ב- Ynet על שוק מחנה יהודה בירושלים, שעוררה אצלה מחשבות על מיקומן של קליניקות לרפואה סינית בכלל ורס"ק בפרט.
קריאה מהנה!
על פרדיגמות*, הרחבת זוויות הראיה ומיקום פיזי של קליניקת רס"ק
* פרדיגמה = תפיסת המציאות
עם חדירת הרפואה הסינית ( TCM ) אל מרקם החיים של העולם המערבי ב- 40 השנים האחרונות, נוצרו שתי פרדיגמות עיקריות המתייחסות לדרך בה יש לשווק ולהציע טיפולים.
האחת היא: Zen Spa
השניה היא: White Coat
(מושגים הלקוחים מספרה של ליסה רולדר "Acupuncture is like noodles").
ברמה הערכית, פרדיגמת ה – Zen Spa מדגישה את המעמד המיוחד של המטופל בעוד שיטת ה – White-Coat מדגישה את מעמדו של המטפל.
[זהו תרגום חופשי של הטקסט המובא מעמוד 75 בספר הנ"ל :
The Zen-Spa Noodle emphasizes the special status of the patient, while the White-Coat Noodle emphasizes the special status of the practitioner.]
במימד הפיזי של הטיפולים, מייצגות שתי הפרדיגמות הנ"ל תבנית, בה המטופל/ת נמצא לבדו בחדר הטיפולים ומקבל/ת את המטפל/ת רק לעצמו, למשך זמן הטיפול שנקבע מראש.
ואיך קשורה ההקדמה לכותרת ולשאר חלקי הפוסט?
לפני כשלושה שבועות הופיעה ב ynet כתבה אשר עסקה בהתרחבות תמהיל החנויות בשוק "מחנה יהודה" בירושלים.
לצד דוכני הירקות והבשר, קמו גלידריה, בוטיק מעצבים, קואופרטיב של אמניות קרמיקה ועוד. התהליך המתרחש בשנים האחרונות, מייצר מחד – שוק פחות "מובלעתי" ויותר הטרוגני ומאידך – הופך את השוק למתחם שעות פנאי.
נפרץ ה"גטו" ההיסטורי והשוק הפך ל – Location ….
המעבר שאני עושה בתקופה זו, מזרם "החלוק הלבן" ל – "רס"ק" והרצון להפעיל את הקליניקה במקום שיהלום את צרכי המטופלים המגיעים מתוך הקהילה בה אני חיה (מעמד בינוני / בינוני – / מעמד הפועלים) ואת הערכים המייצגים של פלח אוכלוסיה זה, למשל: יציבות, פשטות, קלילות, תלות הדדית, יצירתיות, תושיה, יחסים אישיים (שם, ע' 75), הביאו אותי לחשוב על הגבולות הרעיוניים והפיזיים של מיקום קליניקת רס"ק.
המקומות העיקריים בישראל בהם ממוקמות קליניקות, הינם:
1. דירות (קליניקות המשתייכות בד"כ לפרדיגמת "החלוק הלבן")
2. מרכזים רפואיים (חלוק לבן)
3. מתחמי ספא ייעודיים (Zen Spa)
יש מספר קליניקות הפועלות בתוך מרכזים קהילתיים (כמו זו של כותב הבלוג 🙂 או זו המופעלת יום בשבוע, בבית דני בשכונת התקווה בתל אביב) ויש יוצאי דופן כמו מטפל ידוע שמפעיל כיום את הקליניקה שלו בתוך ספינה, במרינה של עיר גדולה במרכז הארץ (ומבקש באתר שלו לחלוץ נעליים לפני שנכנסים לסירה, ולשים אותן בסל ליד הפתח).
מאחר וכל נושא הרס"ק מאופיין בחשיבה החורגת מנתיבים שהורגלנו אליהם עד היום, נשאלות השאלות הבאות:
מהם הקווים האדומים הטיפוליים, שיווקיים והיגייניים שאותם אין לחצות, בנוגע למיקום פיזי של קליניקה?
מהם התנאים המיטביים למיקום פיזי של קליניקה לרפואה סינית קהילתית?
מהם התנאים המינימליים לכך?
האם שוק קבוע כדוגמת מחנה יהודה הוא מקום סביר לפתיחת קליניקה?
ומה עם שוק עירוני שפועל פעמיים בשבוע בימים קבועים?
תחנה מרכזית של אוטובוסים ורכבות?
איך משפיעה תנועת הצ'י האינסופית על המטופלים?
מה עם ה pre-conceptions שלנו ושל המטופלים לגבי המקומות שהוזכרו לעיל?
האם המרכזיות והזמינות של הקליניקה במקום מרכזי כמו תחנת היסעים, מחפות על חסרונות סביבתיים מסויימים? עד כמה?
אני חושבת, שכל מיקום טוב על ציר תנועה מרכזי, עם זרם שוטף של אנשים המגיעים (ממילא) למקום עצמו, הינו לגיטימי להפעלת הקליניקה, כל עוד אין חסימות צ'י משמעותיות בכל הקשור לקלות הגישה, ניקיון, רעש וביטחונם האישי של המטופלים.
מה דעתכם?
אסתי ליבוביץ' – stmc@walla.co.il
מטפלת ברפואה סינית (tcm) שלוש שנים
בעלת תואר ראשון במדעי החברה והרוח
פעילה למען חולי עמילואידוזיס ראשונית בישראל
רק גאווה בלב. 🙂
באמת.
יופי של כתבה, אכן שאלות רלוונטיות וחשובות. אישית אני נמצאת כרגע בחיפושים למקום שבסופו של דבר אני אראה את עצמי מקבלת טיפול בו, ובעצם כל מקום שבו אנשים יוכלו לקבל טיפולים בלי לפשוט את הרגל (כולל המטפל) הוא כנראה טוב מספיק.
מאד מעורר מחשבה, מבחינתי לגבי אוכלוסיות יעד ספציפיות כמו תלמידים או קשישים.
נעמה- למה רק אוכלוסיות אלו ולא פשוט כולם?
פעם בכמה זמן אני ממש כבר לא יכול להתאפק וחייב לכתוב תגובה…. אני פשוט מתקשה מאוד עם התפיסה הפשטנית שאתם מציגים כאן שוב ושוב. האם באמת קימים רק שתי דרכים לשווק ולהציע טיפולים?? אם כל הכבוד לליסה רולדר אני חשוב שיש הרבה יותר ובמבחן המציאות אולי ניתן לומר שאלו שני קצוות שקימים. מנסיוני כמטוםל ב 14 שנים האחרונות וכמטפל ב 9 רוב הקליניקות והמטפלים לא מדגישים את המקום של המטופל או של המטפל…. רוב המטפלים מצליחים לשמור על איזון בין שני "כוחות אלו" ומיצרים אווירה שהיא תמיד נעימה ובגובה עיניים, מיצרים פשטות ואינטמיות (איש איש על פי אופיו) . כך שכל המיתוג של סוגי הפרגידמות הקימות הוא בעיניי חסר כל משמעות וערך.
הרס"ק אינו מציג שום תפיסה מהפכנית כמו שאתם טוענים כאן שוב ושוב. המבנה הזה קיים בקופות החוליםכבר הרבה זמן בהבדל אחד שברס"ק אין את הגורם המתווך של קופת החולים שלא מאפשר למטופלים להתפרנס. לרגע אחד אני לא רוצה לגרוע מחשיבותו של הטיפול הזול והקהילתי. הוא חשוב ועדיף על זה של קופות החולים בדיוק מהסיבה שפורטה.
לגבי השאלה על מיקום הקליניקה– האם יש מקום שבו קליניקה לא מתאימה כל עוד היא מקיימת את העובדה הפשוטה שמגיעים אליה מטופלים וניתן שם טיפול ראוי????
אודי היי,
אני חולק עליך שהתפיסה שמוצגת היא פשטנית. אני מבין מדבריך שאתה מתייחס לתחילת הרשומה הזו שבה אסתי מצטטת את הקטע מהספר …Noodles, בה מדובר על מודל הזן ספא והחלוק הלבן, לעומת המודל הקהילתי.
אני לא הייתי אומר שכל הקליניקות הן כאלה, בוודאי שלא. ואני גם חושב שכאן בישראל אפילו הקליניקות הפרטיות – הרבה מהן אינן כאלה, לעומת ארה"ב. אבל ההבחנה הזאת היא חשובה, שכן היא כן מצביעה בצורה יפה על מגמות קיימות בעולם הרפואה הסינית במערב. במילים פשוטות, קיים טיפוח של מודל "מצליח" ששם דגש או על ה"מקצוענות" של המטפל או על ה"ייחודיות" של המטופל. כמו בכל דבר, אין שחור ולבן, ויש הרבה גוונים של אפור.
אני מתפלא שאתה לא רואה את המהפיכה של הרפואה הסינית הקהילתית, שכן אמרת חלק ממנה בעצמך בתגובתך. עד שקם המודל הקהילתי לפני מספר שנים, לא היתה שום דרך למטפל להגשים את שאיפתו שהמון אנשים מכל שכבות האוכלוסייה יקבלו ממנו טיפול וגם ייפרנסו אותו. האם זה לא מהפכני בעיניך?? איזה "מבנה" אתה רואה בקופות חולים שדומה למבנה של המודל הקהילתי? שלא גובים 200 שקל, אלא רק 70-90? המבנה של הרס"ק, והמהפיכה שהוא מבשר הוא ברור, ונכתב כאן שוב ושוב: כל אדם יכול לקבל דיקור, ללא ביטוח מיוחד, כמה שהוא רוצה, במחיר שהוא יכול לעמוד בו, וכל מטפל יכול לטפל בכל אחד, בלי להיות "עבד" של קופות החולים או קשור בחוזה עם חברת ביטוח.
זו המהפיכה.
לגבי עניין ה"מקום" של המטפל והמטופל – אלה דברים נלווים למהפיכה הזו. אני יודע שהרבה מטפלים כאן הם אחלה, והם מדברים בגובה העיניים. הבעיה היא שבמודל שרובם מיישמים, מול גובה עיניהם עומדים אנשים מסויימים, בעוד שאנשים אחרים לא יכולים לעמוד מולם.
לגבי השאלה על מיקום קליניקה – מדובר כאן על שאלה של תדמית ושיווק, שהם חלק חשוב מכל מה שאנחנו עושים. בסך הכל מנסים ללבן קצת את העניין, זה הכל.
הי רואי
מוזר לי שאתה חולק עלי לגבי הקביעה שלי בנוגע לפשטנות שבחלוקה לזן ספא ולחלוק הלבן כשמיד אחר כך אתה מסכים איתי שרבות הקליניקות שלנו כאן הם לא כאלו… ולא לגמרי ברור לי על מה אתם מסתמכים כשאתה אומר זיהו המגמות ברפואה סינית של מודלים ששמים את הדגש על מקצוענות/ יחודיות. על מה מסתמכת הקביעה הזו? מחקר? או פשוט תחושת בטן….כי לדעתי רב הקליניקות והמטפלים שאני מכיר שמים דגש על אנושיות ומקצועיות ולא על שום דבר אחר….וכן אני מסתמך על תחושת בטן…
לגבי המהפכה שאתם חוזרים ומציניים כאן, היא אולי משמעותית יותר במקומות כמו ארה"ב שם ביטוח רפואי הוא תמיד פרטי ואם אין לך אתה פשוט לא תקבל טיפול מכל סוג. כאן בארץ המצב מאוד שונה ולכן מעמדה של הרפואה המערבית כאופציה הראשונה אליה מטופלים ניגשים בארץ כנראה תימשך עוד שנים רבות…שנינו יודעים טוב מאוד שכמעט כל המטופלים שלנו עברו קודם אצל רופא שפשוט לא ממש עזר להם. לגבי עלות הטיפול הזול, הוא קיים בקופות החולים, כשההבדל המשמעותי הוא לא מהצד של המטופל (שהוא הצד הכלכלי החברתי המשמעותי יותר) אלא מהצד של המטפל שזוכה להרוויח יותר במקום קופת החולים. אין שום מהפכה ביכולת שלך ברס"ק לטפל בכל אחד, אתה יכול לעשות את זה גם בקליניקה הפרטית ולגבות מחיר מוזל/ ללא מחיר כמו שכל חברי ואני עושים. מעולם לא שמעתי על מטופל שהגיע למטפל ושלא זכה לטיפול בגלל בעיות פיננסיות. אתה יכול לבוא ולבדוק את הקליניקות של כולנו ולראות את "המעשר" שאנחנו נותנים כל חודש בדמות טיפולים מסובסדים / ללא תשלום ועדיין מצליחים להתפרנס. רס"ק היא לא רק כזו שנעשת בחדר גדול עם הרבה מיטות אלא גם כזו שמתרחשת בשקט אחד על אחד במקומות קטנים.בארץ תמצא מטופלים בקליניקות הפרטיות בכל הגבהים והצורות, מנהג המונית והקשיש ועד אלו שיש להם כסף.
ולסיכום, כיוון שבאמת שאין לי שום דבר נגד הרס"ק, אלא להפך, זהו מודל יפה עם פן כלכלי שונה מהרגיל, אבל לא כל כך מהפכני (לפחות בארץ) כמו שאתם מדגישים כאן שוב ושוב.
אודי,
אני ממליץ לך לקרוא את הספר של ליסה רולדר. תמיד קל לקרוא חצי משפט ולהעביר ביקורת. יותר קשה לנסות להבין ולהתעמק. אני חושב שאתה עשוי ליהנות מאד ממנו…
אין לי שום בעיה אם רס"ק זה לא מהפכני בעיניך.
אם מודל עסקי שבו רב המטופלים משלמים מחיר מלא וחלק קטן מקבל הנחות ו"מעשר" כהגדרתך מספק אותך, אז המשך בדרכך. אך אם אתה חושב שזה דומה לרס"ק אז צר לי, שכן או שלא הבנת על מה המודל מדבר או שאני כשלתי בלהציג אותו בצורה נאותה.
בקופת החולים שאני חברה בה, אין אפשרות לקבל שלושה טיפולים בשבוע אם רוצים או יש צורך, מאחר והמטופל מחובר אך ורק למטפל אחד.
בין החדרים בקופה (שראיתי אותם מבפנים כמטופלת), מפרידים קירות. המטפל רץ בין שניים שלושה מטופלים בשעה, ואינו יכול להיות זמין או לראות ו/או לשמוע את המטופל בזמן מצוקה, כאשר הוא נמצא במרחק מטרים מאחרי קיר כפול.
(מה שדרך אגב קרה לי גם בקליניקה של מטפל ותיק הגובה 350 ש"ח על כל טיפול, ועובד בשני חדרים במקביל).
טיפולים בהנחות כספיות: מודל שונה בעיקרו מהמודל העסקי והאנושי של רס"ק.
עוד נקודה למחשבה:
אם העדר מערכת בריאות ממשלתית (כמו בארה"ב) הוא הזרז לצמיחה של רס"ק והגורם העיקרי המצדיק את קיומה, איך נסביר את עקומת הצמיחה של הקליניקות בבריטניה? (אמנם צמיחה איטית אך הווקטור ברור).
היי אודי,
הייתי רוצה להתנצל על תגובתי הלקונית משהו ולענות לך ביתר פירוט לתגובתך האחרונה (אני עושה את המאמץ של התגברות על העייפות שמתלווה להולדת בני השני….אז תסלח לי ).
ראשית לגבי פשטנות, מגמות וכל העניין עם "זן-ספא" ו"חלוק לבן":
אני חושב שאתה תחת הרושם המוטעה שהעמדה המוצגת כאן רואה בכל הקליניקות שאינן מיישמות את מודל הרס"ק כשייכות לאחת מהשתיים. צר לי אם זה מה שמשתמע, אבל ראשית – מה בכלל החלוקה הזו באה להגיד?
קודם כל, על אף שזה אולי נשמע ככה, האמת היא שהחלוקה הזו איננה בגדר כינויי גנאי. אין עוררין על כך שהאנושיות של המטפלים, למשל, היא תנאי חשוב בשתיהן.
ה"זן-ספא" הוא פשוט כינוי לקליניקות ששואפות לתת למטופל חוויה טיפולית מיוחדת, ותשתמש לשם כך באמצעים ויזואליים וקוליים וכן בהוספת טכניקות נוספות לדיקור, כמו: עיסוי, גוואשה, שמנים וכו'. המטופל עובר חוויה מיוחדת, הוא בד"כ יוצא מהטיפול קצת מרחף, ובדרך-כלל משלם ממיטב כספו על כך.
ה"חלוק הלבן" – באמת נשמע קצת כמו כינוי גנאי, אבל זה הרבה יותר מזה. לכאורה זה נשמע כאילו מדובר רק בקליניקות שבהן המטפלים לובשים חלוק לבן, משדרים סטריליות וריחוק ומתגאים מאד במעמדם המקצועי. אילו זה היה העניין, הייתי מסכים איתך בעניין הפשטנות, שכן לא חסרות קליניקות שאין זה כך, בייחוד בישראל וכפי שציינת.
אלא שהטענה המרכזית של ליסה רולדר היא שתפקיד המטפל ברפואה הסינית הקהילתית הוא לדעת בצורה הכי פשוטה פרוטוקולי טיפול בסיסיים שטובים לרב האנשים, לדקור את הנקודות האלה, ולזוז הצידה מכל התערבות נוספת בהחלמתו של המטופל, שכן המטופל מחלים בכוחות עצמו ובאמצעות הישיבה עם המחטים.
כל נושא הידע התיאורטי המעמיק הוא יפה אבל חסר חשיבות בטיפול ב- 6 מטופלים בשעה, שכן לטענתה – מספיק לדעת כמה פורמולות בסיסיות של דיקור כדי להיות מטפל מצליח.
זו תפיסה קצת רדיקלית שלא כל העוסקים ברס"ק מסכימים איתה בהכרח, אבל היא מבוססת על שנים של טיפול בעשרות-אלפי מטופלים.
"המהפיכה" המדוברת של הרס"ק בגירסתה האורתודוקסית ביותר – הקליניקה בפורטלנד – אינה רק בהוזלת המחיר ופתיחת הדיקור לקהל רחב, אלא מבשרת מהפיכה בתפיסה העצמית של המטפלים, ובאיך עובד הדיקור.
ליסה וחבריה מנסים לקדם את הרעיון שלהיות מקצוען בעל ידע נרחב שיודע לתת את הטיפול "המושלם" לא משנה מבחינת סטטיסטיקות ההצלחה. מה שכן משנה זה עד כמה המטופל מגיע לטיפולים, דבק בתכנית הטיפולית, ולומד להיכנע לחוויית הישיבה עם המחטים.
במהפיכה הזו, לקרוא לעצמך "טכנאי" של דיקור איננה כינוי גנאי, שכן טכנאי כזה יכול להתגאות בעזרה שלו למאות אנשים. חשוב להבין שהיא איננה פוסלת מקצוענות או יצירתיות, אלא מערערת על המעמד של מושג ה"מקצוענות".
לטענתה, בעשרות השנים האחרונות, המכללות והגופים האמונים על הדיקור שמות גדש נרחב מדי על ידע תיאורטי ועל הקניית התחושה שככל שזה יהיה רב יותר, ככה מובטחת ההצלחה. עם כל הכבוד לידע תאורטי ולפיתוח טכניקות טיפול מתקדמות, איזה ערך יש להם כאשר אחוזי הנשירה מהמקצוע כה גבוהים, כאשר בוגרים לא מצליחים להתפרנס וכאשר מיליוני אנשים לא מקבלים את הטיפול שיכול לעזור להם?
הסגולות שעל המטפל ברס"ק לטפח הן: לב פתוח, יכולת לתקשר בצורה טובה עם המטופל, זריזות ידיים וידע של הנקודות העיקריות.
הדיקור עובד כשהוא נעשה בתכיפות, ו/או לאורך זמן, ואין דבר כזה טיפול מושלם.
המודל הטיפולי הרווח מטפח את הציפייה אצל המטופל שהמטפל יוכל "לתקן" את הבעיה ממנה הוא סובל, שכן הוא מאד מקצועי ומאחוריו שנות לימוד רבות, הוא עושה תישאול ארוך ומעמיק ומנסה להכיר כל פן פיזי ורגשי של המטופל לפני שיוכל "לטפל" בו. המודל הטיפולי שהיא מנסה לקדם הוא של קליניקה עממית, טיפולים פשוטים ומחויבות של המטופלים לעבור תהליך.
אפשר כמובן להתנגד או להסכים עם גישתה, ואפשר לעשות רס"ק גם בלי להזדהות לגמרי עם כל מה שנאמר. בתור מטפל שמתחיל את דרכו במודל הזה, אני מתחיל להאמין שיש הרבה אמת בדברים האלו, וחלקם עדיין בבדיקה אצלי.
עכשיו לעניין ה"מהפיכה" – לא מהפיכה
אני ראשית מסכים איתך שהצורך במודל הרס"ק הוא הרבה יותר אקוטי בארה"ב מאשר כאן, בגלל המשבר במערכת הבריאות שם.
אני כמובן לא מסכים שרס"ק בישראל לא תהיה מהפיכה, בגלל קיומן של קופות החולים.
ונניח בצד את העובדה שעובדי קופות החולים לובשים חלוק לבן….
קודם כל, בוא נדבר תכל'ס על כסף.
הרבה רוצים לדעת כמה אני גובה. ובכן, אני גובה 50 ₪, ואפילו פחות אם מישהו מגיע בתכיפות ומתקשה לשלם את זה. אני מאמין שהמודל העסקי מאפשר לי לעשות את זה, בעוד שמודלים עסקיים אחרים אינם מאפשרים לעשות את זה.
טיפול בקופ"ח הוא זול יחסית לפרטי, אבל זה מתקרב ל- 100 ₪ אם תחשיב את עלות הביטוח במשלים החודשי.
זה לא כל-כך זול למי שמעונין לשמור על בריאותו לאורך זמן, או למי שיש בעיה מאד כרונית שדורשת המון זמן של טיפולים.
וכמו שאסתי אמרה לפני, אי אפשר להגיע כמה שרוצים.
נוסיף לכך את העובדה שהזכאות לטיפולים מגיעה לכ- 15 או 16 בשנה.
את נושא פרנסת המטפלים לא אזכיר כאן שוב מפני שדשנו בזה. כפי שציינתי, אני רואה מהפכנות ביכולת לטפל בכל אחד בסכומים נמוכים ולהתפרנס בכבוד.
אבל המהפיכה האמיתית, מעבר למהפיכה בתפיסה של דמות המטפל ותפקידו, הפרדת נושא הבריאות מנושא העלות, וכל מה שנכתב כאן אי פעם, היא בעצם מהפיכה עתידית:
הרבה קליניקות קהילתיות כאלה שיצוצו, יפיצו את הבשורה של הדיקור בצורה שלא מתאפשרת כיום. דיקור סיני כאופציה שעולה במוחו של האדם הפשוט – אתה יכול לדמיין בכלל דבר כזה? כשזה יקרה, אז תהיה מהפיכה. כמו שליסה רולדר אומרת לא אחת, אנחנו רק בתחילת הדרך.
מזל טוב על הרחבת המשפחה !!!
תודה רבה!
היכן יש קליניקות שכאלה ?כוונתי לאזור המרכז .
אשמח להגיע ולהתרשם.
קליניקות קהילתיות תוכלי למצוא בירושלים, תל-אביב וחולון.
חפשי ב- google.
בהצלחה! 🙂