משמעות השם
פירוש שמה של אומנות הלחימה שינג-אי צ'ואן (Xing-Yi Quan) הוא: שינג (Xing) פירושו "צורה" או "דמות". אי (Yi) פירושו "כוונה" או "רעיון". צו'אן (Quan) פירושו "אגרוף", ובמובן מופשט יותר – שיטת לחימה. מרבית סגנונות הלחימה הסינים מתהדרים בסיומת צ'ואן (כגון טאי-צ'י צ'ואן). המשמעות הכוללת היא "שיטת הלחימה של הצורה והכוונה". השם מעיד על מצב תודעתו של המתרגל, המצוי בתיאום עם תנועות גופו. במקור נקראה השיטה שינג-אי ליו חה צו'אן – Xin Yi Liu He Quan – שיטת הלחימה של שש ההרמוניות של הצורה והכוונה". הבנת המושג "שש ההרמוניות" מבהירה את אותו מצב תודעתי מיוחד של המתרגל. רובדי אימון הקשורים בה נחלקים לשלוש הרמוניות פנימיות ושלוש חיצוניות.
שלוש ההרמוניות הפנימיות: מבחינה פנימית מדובר בלב (כמייצג התשוקה או הנפש) המצוי בהרמוניה עם הכוונה [1], הכוונה המצויה בהרמוניה עם הצ'י [2] והצ'י המצוי בהרמוניה עם הכוח
[3]. הלב מוליך את הכוונה, המצויה בהרמוניה עם הצ'י, המצוי בהרמוניה עם הכוח.
שלוש ההרמוניות החיצוניות: מבחינה חיצונית מדובר בתואם של איברי הגוף החיצוניים, כאשר איברי הגוף התחתון הם יין (Yin) ואיברי הגוף העליון הם יאנג (Yang). הכתפיים מצויות בהרמוניה עם המותניים [1]; המרפקים עם הברכיים [2]; והידיים עם הרגליים [3]. גם ברפואה הסינית מתייחס המטפל לדמיון אנרגטי זה, וביכולתו לטפל בברך פגועה, למשל, על ידי טיפול במרפק, או באגן פגוע, דרך טיפול בחגורת הכתפיים.
כדי להבין יותר את מהות השיטה, אב?י מוריה, מורה שינג-אי בכיר, מצטט את מורו חונג אי-ש-יאנג (Hong Yi-Xiang) מטייוואן, שאמר: "התלמיד מגיע ללא צורה וללא כוונה. הוא רוכש את הצורה, אחר כך את הכוונה, אחר כך מאחד אותן, ולבסוף הופך שוב לחסר צורה וכוונה, אך ממקום אחר, כמובן".
מקור השיטה
שינג-אי שייכת לקבוצה הידועה כקונג-פו (גונג-פו היא ההגייה הנכונה, אך המוכרת פחות).
היווצרות השיטה, כמו סגנונות נוספים, מיוחסת באופן מסורתי (ובלתי מוכח) לגנרל י?א?ה פ-יי (Yue Fei), מצביא מפורסם משושלת סונג הדרומית, מהמאה ה-11. במאה ה-16, בזמן שושלת מינג, מתועד לראשונה אבי השיטה – ג?'ילו-נגפ-נג (Ji Long-Feng), המוכר גם כ?ג'י ג'י-קה (Ji Ji-Ke) – שהתפרסם במיומנותו "האלוהית" בשימוש בחנית.
שינג-אי היא אחת משלוש שיטות (יחד עם טאי-צ'י ובה-גואה) המכונות ניי-ג?'י?ה (Nei Jia) -"המשפחה הפנימית", כלומר מה שמכונה במחוזותינו אומנויות לחימה פנימיות או רכות.
מוריה מדגיש כי ההבדל בין אומנות לחימה רכה/פנימית לקשה/חיצונית הוא טעון, ולמען האמת שגוי מיסודו: המקור הקדום ביותר לאסכולה פנימית וחיצונית מופיע בכתובת על מצבה (הספד) לואנג ג-'נגנ?אן, שנכתב בידי ההיסטוריון ופטריוט שושלת מינג, חוא?נג-דזונג-אי (Huang Zong-Xi): "שאו-לין מוכר בעולם כולו בשל סגנון הלחימה שלו, אך הדגש הוא להכות או לחבוט ביריב… קיים בית ספר העושה שימוש בדממה (חוסר תנועה) כנגד תנועה…". לאחר מכן חל שיתוף פעולה מעניין בין מספר אומני לחימה כדי להעלות את מיומנות ההוראה שלהם ולפתוח דלת לתלמידיהם למידע רחב יותר. הם הסכימו ביניהם ששלוש השיטות יהוו משפחה אחת למעשה, ותלמידיהם יוכלו לעבור בחופשיות אחד אצל השני. ב-?1932 קם המרכז להוראת אומנויות לחימה בנאן-ג'ינג (Nan-Jing), שהיתה אז בירת סין. המכון קבע ששינג-אי, בה-גואה וטאי?צ'י יכונו וו-דאנג (Wu-Dang, על שם הר המקודש לדאואיסטים), וכל שאר השיטות יכונו שאולין (Shao-Lin, על שם המקדש המפורסם). קביעה זו יצרה מרמור ותחושת איפה ואיפה, שלדעת מוריה אינם מוצדקים, מכיוון שכל אומנויות הלחימה מכילות אותם מרכיבי תרגול, רק עם דגשים שונים. לדבריו, קיימים מספר הבדלים בין שיטות פנימיות לחיצוניות:
תפיסת הגוף: שיטות חיצוניות מאמנות חלקי גוף נפרדים, כשכל חלק גוף נתפס כנשק שיש לחשל. שיטות פנימיות פועלות לפי המונח "כל הגוף נע כיחידה אחת".
אימון הכוונה: מונח מאוד נרחב שכולל גם צורות של אימון מדיטטיבי ועוד. אפשר לומר באופן מובהק שהשיטות הפנימיות שמות דגש רב על זה בשנות האימון הראשונות.
בשיטות החיצוניות זה מגיע מאוחר יותר.
אסטרטגיית הקרב: כמה כוח להפיק בכל חבטה. הרעיון של קרב בתנועה מנצחת אחת הוא לא תמיד הרעיון המרכזי. בשיטות הפנימיות משתמשים בכ-70 אחוזים מהכוח לחבטה עצמה, כשיתרת הכוח מהווה את הפוטנציאל לשינוי ולתנועה הבאה.
מאפיינים וייחודיות
"למרות הקשר ההדוק לקוסמולוגיה הסינית, השינג-אי היא שיטה פרקטית מאוד, הנחשבת לאחת השיטות היעילות מבין אלה שהגיעו מצפון סין", מצהיר מוריה. מאפייניה הבולטים הם אחדות הגוף והזיקה לקוסמולוגיה הסינית.
אחדות הגוף: "כל הגוף נע כיחידה אחת". זהו תרגול שתחילתו מדיטציה בעמידה למשך כשעה, המעניק, לדברי מוריה, מבנה ממורכז (או מרכז במבנה), מודעות לנשימה ומצב תודעה של כאן ועכשיו. תרגול זה מאפשר מעבר לתרגול צעדים ותנועת רגליים, וכבר בשלבים מוקדמים של התרגול אפשר לחוש את "כל הגוף נע כיחידה אחת". התנועות בשיטה, הישירות יחסית לבה-גואה ולטאי-צ'י, משלבות בהמשך תנועות מעגליות מעודנות, ושימוש בזוויות תקיפה מדויקות ביותר.
זיקה לקוסמולוגיה הסינית: המתבטאת בלימוד המעשי עצמו. שני המודלים הבולטים בקוסמולוגיה הסינית נמצאים בתבניות התנועה ("קאטה" ביפנית). המודל הראשון הוא המודל של ג'ו-?שי (Ju-Xi), הוגה הדעות המרכזי בזרם הניאו-קונפוציניזם (שלא כמשתמע מהשם. הניאו-קונפוציוניזם איחד עקרונות קונפוציוניסטים, דאואיסטים ובודהיסטים), וכך נוצר המודל הפופולארי ביותר בקוסמולוגיה הסינית: מודל הבריאה, מהריק הגדול ועד לעשרת אלפי הדברים.
המודל השני הוא מודל חמשת האלמנטים (Wu-Xing), המהווה את לב השיטה. מדובר בחמש דרכים להפקת כוח. בשינג-אי קיימות חמש תבניות תנועה התואמות לחמשת האלמנטים, ובנוסף שתי תבניות מחברות (העוסקות ביחסי היצירה והבקרה המרכיבים את תיאורית חמשת האלמנטים. אם, לפי תיאוריה זו, אלמנט המתכת מבקע את אלמנט העץ, כפי שגרזן מסוגל לגדוע גזע, תבנית התנועה המבקעת כוללת שני מתרגלים, כשבן זוג א' תוקף בהיבט העץ ובן זוג ב' תוקף כנגדו עם היבט מתכת, וכו'.
כל אחת מחמשת תבניות התנועה מתארת סוג של כוח ופעולה מסוימים. מתחילים באלמנט המתכת והתבנית קרויה פ?י-צו'א?ן (Pi-Quan) – האגרוף המבקע. וקטור הביקוע מגיע מלמעלה למטה "כמתכת המבקעת את העץ"; תבנית התנועה הבאה השייכת לאלמנט המים מכונה דזואן-צו'א?ן (Zuan-Quan) – האגרוף הקודח. הווקטור הוא מלמטה למעלה "כגל המגיע לשיאו ומשתבר"; תבנית העץ קרויה ב?נג-צ'וא?ן (Beng-Quan) – האגרוף המרסק. הווקטור שלו הוא קדימה ואחורה – "כחץ הנורה למטרה ועובר אותה"; תבנית האש קרויה פ?או-צ'וא?ן (Pao-Quan) – האגרוף המנפץ. הווקטור הוא מבפנים החוצה "ככדור הנורה מלוע התותח"; תבנית האדמה מכונה חנג-צ'וא?ן (Heng-Quan) – האגרוף הצולב. הווקטור הוא מבחוץ פנימה, "עגול וחלק כש?י?ש". בכל תחילת תבנית ישנה סדרת תנועות קצרה המציינת האחדה של שני המודלים.
הפן הרוחני והפילוסופי
האימון הבסיסי ביותר הוא העמידה המכונה סאן טי שה (San Ti Shi). פירוש השם הוא "שלושת הגופים" – התנוחה נסמכת על עיקרון קוסמולוגי נוסף המכונה סאן צ'אי שה (San Chai Shi) ועוסק במיקומו של האדם בין שמיים וארץ. מוריה מבהיר שהדגש הוא על בין, לא שולט בשמיים ובארץ, אלא מהווה חלק מהיקום. התלמיד נדרש בשנים הראשונות (למשך כשנתיים-שלוש לפחות), להשקיע בתרגול מפרך מאוד של העמידה הזו. נדרשות לשם כך תעצומות נפש. התנוחה מסבה כאבים בשכמות ובברכיים. קשה להיות ללא תנועה, ללא גירוי חיצוני, קשה להיות עם עצמך. זה גורם לתנגודת, אנטגוניזם, מה שמוריה מכנה "כשל רגשי" – מצב אוטומטי של רגש: "אוי לא, שוב עמידות?", או "קדימה, אני מסוגל לעשות את זה!", כך הופך התרגול למאמץ של כוח הרצון, מאמץ שגוי ומקבע.
עם התרגול המתמיד מתקבלת תחושת רווחה בתוך המבנה – "חיוך שקט" – הנאה מתוך התרגול הקשה. אם בתרגול הקשה ניתן למצוא רפיון וחיוך, אפשר לקחת את זה גם לחיים. התבוננות והכרת המצב הרגשי שבו אנו מצויים, כדי שנשנה אותו.
באופן כללי, מציין מוריה, מפגש הרוח באומנויות הלחימה הוא בעייתי. השיטה פחות חשובה, היא אפילו שמה תווית ובכך מהווה מכשול מסוים, מכיוון שהיא מונעת מפגש אפילו בתוך עולם אומנויות הלחימה. מה שחשוב הוא העשייה, ולא השם. בעיה נוספת בדינאמיקה שבין מורה לתלמידיו היא העובדה שרגשות רבים עולים בתרגול – פחד, עלבון, גאווה ועוד – ואינם זוכים לתשומת לב בחלק גדול מהמקרים. יש לשנות זאת, טוען מוריה, ומסכם: "מה שאומנות הלחימה מביאה איתה הוא הפוטנציאל לשינוי".
תרומה לבריאות הגוף והנפש
"למרות שעולם אומנויות הלחימה הופך לאלים מאוד, עם דגש על פרקטיות ויעילות אולטימטיבית, הוא מהווה במקורו דרך לשלום ולריפוי", מדגיש מוריה. "במקור, חוסר הידיעה חשוב מהידיעה עצמה, הפוטנציאל האינסופי חשוב יותר מטכניקת לחימה כזו או אחרת". מוריה מצהיר על עצמו שהוא אומן לחימה טוב בדיוק מכיוון שמעולם לא בחן את שיטתו הלכה למעשה. "זו אומנות שלא משתמשים בה", הוא אומר, שלא כמו פסנתרן המתאמן כדי להופיע, למשל. "זה לא צריך לתסכל", הוא מוסיף, "כי מי יכול להציג את השלום אם לא זה שמכיר את המלחמה".
למי זה מתאים?
"באופן כללי, השינג-אי מתאים לכל אחד, אולם בצורתה המסורתית, יתקשו להתמיד בה ילדים ובני נוער, מכיוון שהיא דורשת הרבה סבלנות, כמו במדיטציית העמידה למשל", מסביר מוריה. הוא מלמד כמה תלמידים בני 14-16, אבל הם היוצאים מהכלל המעידים על הכלל. מכיוון שלא מדובר בשיטה אקרובטית ביסודה, היא עשויה להתאים למבוגרים יותר, כשממוצע הגילאים של העוסקים בשיטה נע בין 20-40, עם חריגות ספורות לכאן ולכאן.
הכישור היחידי שמצריכה השיטה הוא הסבלנות. כמעט בשום אספקט של האימון לא ניכרות תוצאות מיידיות, והשיטה מתאימה לאנשים המחפשים משהו לטווח ארוך.
מוריה מסביר כי הכלים הניתנים הם בתחום התנועה, הלחימה, המודעות והבריאות, וכי הכישורים שהשיטה מעניקה נחלקים לשלושה: מיומנות גופנית, מיומנות פנימית ושמירה וטיפוח הבריאות.
מיומנות גופנית: וואי-גונג (Wai-Gong) – מדובר באספקטים כמו קואורדינציה, גמישות וחוסן פיזי, מתוך עיסוק גולמי בצורות שונות של חבטות, הטלות וכו'.
מיומנות פנימית: ניי-גונג (Nei-Gong) – מושג הקרוב לצ?'י-גונג (צ'י-קונג). תרגילי יסוד שחוזרים על עצמם שוב ושוב באופן כזה שקבוצות השרירים, הרצועות והגידים מגיעים לתפקוד שנקרא "כוח גוף טבעי", מיומנות נרכשת המזכירה לגוף כיצד לעבוד באופן טבעי.
שמירה על הבריאות וחיזוק: צ?'י-גונג (Qi-Gong) – תחומי הצ'י-גונג בשינג-אי נחלקים למדיטציה בישיבה, עמידה, הליכה וסדרות צ'י-גונג שונות.
השימוש בכלי נשק
"היסטורית, האב המתועד הראשון של השיטה, ג'י לונג-פונג לא זכה לכינוי 'החנית האלוהית' סתם כך", מסביר מוריה. "אחת הסברות היא שכל תנועות השיטה מקורן בתנועות השימוש בחנית. למעשה, אחת התנוחות הבולטות בתבניות חמשת האלמנטים – זו של אלמנט העץ – מדמה אדם האוחז בחנית ומבצע דקירה וסבסוב. כמו כן ישנו גם אימון חנית לחמשת האלמנטים, כאשר לעיתים החנית מוגזמת באופן מובהק – אורכה פי שניים מהרגיל ונועד לאימון כוח ופה-ג'ינג (Fa-Jing, אנרגיה מתפרצת, או כוח מתועל)".
מאז ימיו של ג'י לונג-פונג ועד היום אין משנה סדורה לאימון כלי נשק. באומרו זאת, מסתמך מוריה על שיחות עם מורי שינג-אי רבים ברחבי העולם ועל קריאת חומרים רלוונטיים בשפות רבות. הוא מעריך שרבות מתבניות התנועה הן חדשות יחסית.
במאה ה-19 היו מספר דמויות בולטות שנודעו במיומנותן בשימוש בכלי נשק, כשהבולטת מכולן הייתה לי צון-אי (Li Cun-Yi) שנודע בכינויו "לי, החרב הבודדת" (Dan Dao Li), שפרסם מספר כתובים אודות עקרונות השימוש בחרב הרחבה (Dao).
במלחמת העולם השנייה נעשה שימוש בהכשרת קצינים בבית הספר לצוערים בנאן-ג'ינג, דרך תרגול ביד ריקה ובכלי נשק, מספר מוריה. בין המורים המפורסמים שלימדו שם היו סון לו?-?אנג (Sun Lu-Tang), וואנג שיאנג-ג'אי (Wang Xiang-Zhai, מייסד סגנון אי-צ'ואן, שהתפצל מהשינג-אי) וחו?א?נג ב?ו-נ?יאן (Huang Bo-Nian). הרעיון שעמד בבסיס הלימוד היה קודם כל התנועות הפשוטות והישירות של שינג-אי, ושיטת אימון שזכתה מאוחר יותר לשם "תיאורית החליפה", שלפיה ניתן להחליף ולהשתמש בכלי נשק שונים לפי עקרונות דומים. כל כלי הנשק מהווים שלוחה של הגוף, אך לכל אחד מהם מאפיינים ייחודיים. החנית, למשל, יכולה לבצע תנועות חיתוך ונעיצה לטווח מאוד רחוק. הסכין, הקל והנוח יותר, יכול לחתוך ולהינעץ גם הוא, אך מטווח קרוב יותר ובעוצמה מועטה יותר. בסופו של דבר יישמה האקדמיה לצוערים את כל שיטות האימון של כלי הנשק המסורתיים בשימוש ברובה מכודן (ששימש את החיילים או הצוערים) ובחרב פרשים מערבית שנאחזה ביד אחת או שתיים (ושימשה את הקצינים).
לשאלה מדוע בחר השלטון הסיני להשתמש באומנות לחימה מסורתית להכשרת הצבא, יש שלוש תשובות מלומדות: סין הייתה נחותה מבחינת איכות כלי הנשק שלה ולא ויתרה על לימוד אומנויות לחימה מסורתיות כאופציה נוספת; דרך לימוד סגנונות מסורתיים הסינים העמידו משהו שהוא גדול יותר אפילו מהבושידו היפני, מהקוד המוסרי של הלוחם היפני; ומרבית תנועות השינג-אי נעות לפנים בצורה מאוד מכוונת. כמעט אין תנועות נסיגה אחורה. "גם כשאני נסוג אני תוקף". זה מאוד התאים לאופי של לימוד/חינוך צבאי. ישנם מורי שינג-אי המעניקים כיום דגש מועט מאוד על לימוד כלי הנשק. אחרים מלמדים באופן מעמיק שימוש במגוון כלי נשק מצומצם, שחלקם ייחודיים לשיטה, כגון מחטי שינג-אי (דקר דמוי מחט תפירה ענקית).
מצב השיטה בארץ ובעולם
השיטה לא נפוצה במיוחד באירופה ובארצות הברית. טייוואן היא אחד המקומות הבודדים שבהם מספר לא רב של מורים עדיין מלמד את השיטה בצורתה המלאה. בסין השיטה פופולארית, אך בעיקר בגרסתה המודרנית, המהווה חלק מה?וו-שו (Wu-Shu) המודרני (במשמעותו כספורט). מוריה הוא בין היחידים בארץ המלמדים את השינג-אי כשיטה מלאה, ובבתי ספר שונים בארץ שיטה זו נלמדת באופן חלקי בלבד.
סיפור אישי
מוריה: "התחלתי כצופה נלהב של אומנויות לחימה בגיל מאוד צעיר (10-11), אבל לא כמתאמן. לקחתי אוטובוס לראות שיעורי שוטוקאן של אדמונד בוזאגלו, למשל. התחלתי להתאמן רק אחרי הצבא אצל מורה ישראלי בשם יצחק מזרחי, שלמד קונג-פו בארגנטינה, אצלו למדתי מספר שנים שאו-לין לאו?ח? (Shao-Lin Lao Hu, טיגריס שאו-לין). בתקופה זו נהגתי לצפות, בערוץ הטלוויזיה הירדני, בסדרה של ה-BBC שנקראה 'The Way Of The Warrior' ותיעדה אומנויות לחימה מסביב לעולם. אחד הפרקים הוקדש למורה חונג אי-שיאנג (Hong Yi-Xiang) מטייוואן. כך, בהליך מאוד קצר, בחרתי במורה ובשיטה. הוא פשוט הרשים אותי במידה כזו שהחלטתי ללמוד אצלו.
"ואז נתקלתי בתמונה שלו בספר תיירות על טייוואן, ודרך ההוצאה לאור קיבלתי את כתובת המשפחה, וכתבתי להם מכתב. המכתב נענה כך: 'רבים הגיעו לבית ספרנו על מנת לתפוס את זוהרן של אומנויות הלחימה הסיניות הפנימיות… אבל עזבו בטרם הספיקו לתפוס את המהות… בית הספר אינו פתוח כרגע…הלימוד נעשה במסגרת משפחתית… איננו מחפשים תלמידים חדשים…' אבל בסוף הייתה איזו רמיזה מצד כותב המכתב (הבן הבכור): 'אבי אולי לא יוכל לשקול את קבלתך ללא התחייבות ארוכת טווח…' כלומר, אל תבוא – אבל יש מצב. היה שביב של תקווה. החלטתי פשוט להגיע לשם, וכך עשיתי.
"הגעתי אליהם בראש השנה הסיני של 1986, ולאחר שיחה עם המורה ובניו הצטרפתי באמת לכיתת הלימוד הקטנה והמשפחתית. המורה היה גם רופא מסורתי – הקומה הראשונה שימשה כקליניקה ואזור מגורים, והקומה השנייה הייתה אולם האימונים הקטן והמיוזע (מאוד). היינו 6-8תלמידים והחלל היה צר.
"המורה נפטר ב-1993. שהיתי במחיצתו שלוש שנים ברציפות וערכתי גיחות נוספות וקצרות בהמשך. עיכלתי תחת חסותו כמויות חומר שחווים בדרך כלל במשך 10-20 שנה, אומנם באופן לא מלוטש. האימונים היומיומיים ומרובי השעות תרמו גם הם את חלקם. אחד הגורמים המסייעים ביותר היה הצפייה במורה לוקח עיקרון או תנועה, מנתח ומפרק אותם. כיום, תלמידים אינם נוטים להעריך את ההתבוננות במורה, ושוגים כשהם חשים שצפייה בו מדגים על תלמיד אחר היא בזבוז זמן.
"למרות שהכיתה בטייוואן נחשבה לקרבית מאוד, 80 אחוזים מהאימון התבסס על תנועה ולא לחימה, עם הרבה תרגול חוזר של התבניות ושל תנועות הבסיס, יחד עם מדיטציה בעמידה לפרקי זמן ארוכים.
"חזרתי מטייוואן בסוף שנות ה-80 והתחלתי ללמד מייד. הרגשתי בזמנו מאוד להוט ובשל לכך. כשהתחלתי להתאמן בארץ, עוד לפני טייוואן, כבר ראיתי את עצמי כמורה לעתיד, כאדם הלומד כדי להיות מורה לאומנויות לחימה ולא רק כדי לתרגל את השיטה. כבר בטייוואן סידרתי לי את החומר כך שאוכל ללמד אותו, בלי שהיה לי תלמיד אחד.
"כיום אני מלמד כ-30 איש בתל אביב, וכבר מספר שנים מרכז את הקורס להכשרת מורים לאומנויות לחימה סיניות במכון וינגייט".
המאמר נוצר בשיתוף עם אבי מוריה.
המחבר:
אורי אלישר
מטפל ברפואה סינית ובשיאצו
מנהל מגמת שיאצו במכללת מדיסין
orikan@bezeqint.net
המאמר פורסם לראשונה במגזין "דרך האושר"
