מהו מפגש? מה קורה כאשר אנו פוגשים חבר, בן משפחה? מאילו חומרים המפגש הזה בנוי? אני בכוונה משתמש במילה "חומרים". אני מתכוון לחומר במובן של matter, איזה חומר דחוס בא לידי ביטוי במפגש? את מי אנו באמת פוגשים באירוע חברתי שכזה?
נאמר שאני נפגש עם חבר טוב שלי. האם אני באמת פוגש אותו או שמא אני פוגש את קואן מחיאת כף היד האחת? האם אני מדבר אם עצמי ועונה לעצמי או שאני מקשיב, אבל באמת מקשיב לבן שיחי: מבלי לחשוב, מבלי להביא לתוך השיחה את הדעה שגיבשתי עליו ואת כל רשמי העבר ובלי הביקורת והטרוניות שיש לי כלפיו?בקיצור- מבלי שאני אדבר עם הדימוי שיש לי על בן שיחי, שהוא למעשה הדימוי שיש לי על עצמי. כי הרי לא איפשרתי למפגש בכלל לקרות, כי הרי מראש אני רק נפגש עם דיעה מוצקה שכבר קיימת בי, מנהל איתה שיחה, ובתום חילופי הדברים אני חוזר עם עצמי לביתי.
מהו אם כן צליל מחיאת כף היד האחת? האם זהו צליל הרוח המניעה את ענפי הבמבוק? האם זהו 'צליל הצפרדע שפוגשת בירח כשהיא קופצת לבריכה'? האם זהו צליל חבטת מקלו של חכם הזן בתלמידו או שמא זה צליל עלה שלכת אחרון הנושר מעץ הדובדבן?
צליל כף היד האחת משאיר אותנו ללא צליל, בודדים. יש לנו רק כף יד אחת והיא לבדה אינה משמיעה שום צליל.
"אני המוח היחיד ביקום", אמר לי פעם ידיד טיבטי, "מלבד החושים שלי והרשמים שאני קולט מהם אין עוד דבר ביקום כולו". אני הכותב ,אם כן, ידידו, איני קיים אלא כבבואה, כדימוי במוחו שלו. כי הרי מוחי שלי קולט רשמים רק עבור עצמו ואין לו כל מושג, עניין או יכולת לקלוט גירוי ממוחו או מגופו של אחר.
אז מה למעשה קורה כשאני פוגש אדם?
בעידן זה אנו משקיעים כל כך הרבה זמן וכסף כדי לשמור על קשר, בעוד שכל הזמן הזה אנו למעשה עסוקים בלדבר עם עצמנו, אנו לא עוצרים לרגע כדי להקשיב. למעשה אנו עסוקים כל היום בשיח נרקיסיסטי עם עצמנו, בניתוח עצמנו, בסיפוק הרצונות התשוקות שלנו ובניסיונות פתטיים לכפות על המציאות את הדימויים שיש לנו על המציאות.
בשלב זה אני מצפה שהדברים האלו ממש יציקו לכם, שמי שקורא את הדברים יאמר לעצמו, זה ממש בלתי נסבל, האם אני באמת הצליל של מחיאת כף היד האחת? האם אני חי בניתוק
מוחלט מהזולת סביבי? האם אני ער לעובדה שיש זולת בכלל, או שמא אני פוגש מזה עשרות שנים רק את עצמי באלפי ריגושים, סנסציות, כי אני הרי המוח היחיד ביקום הזה?
האם אני מאמץ את גישתם של פילוסופים בבודהיזם ההודי – כגון וסובנדהו – בשאלת קיומם של מוחות אחרים. תמונת עולם אידיאליסטית זו מעלה שאלה בדבר קיומו של מוסר,
האם בכלל יכול להתקיים רצח בעולם של אידיאות או שמא גישה זו אינה מספקת אותי ואני מניח שלכבשים המתות בשדה יש רוצח שהוא לא רק דימוי בהכרה שלי, שהוא חי בשר ודם? אבל אני לא העזתי לפגוש בו כלל כי אני פשוט עסוק בניתוח נרקיסיסטי ומתמיד של עצמי… אבל רגע, מי זה הרוצח הזה, אני רוצה לדעת מי זה, מי זה, כי זה פשוט לא יתכן יותר שאני אמשיך לפגוש רק את עצמי, זה לא מעניין יותר, מחיאת כף היד האחת אינה נשמעת- לא משנה כמה תפטפט עם עצמה, היא לרגע לא יכולה לצאת אל העולם לפגוש בזולת, בכף היד השנייה.
משל הייתי על אי בודד, אי בו אני בודד אך כל הגירויים והצרכים שלי מסופקים.
אין זולתי איש ואני לא צריך לתקשר עם אף אחד. החדשות הטובות הן שכל צרכי מסופקים, כל תוכן ההכרה שלי אינו מרפה ואני יכול כך לעד להתעסק בעצמי ולנתח את תוכן ההכרה שלי, הטראומות שלי, הסיפוקים שלי, ממה אני לא מרוצה, מה אני משפר ומה אני משליך לפח. תוכן ההכרה שלי כל כך סבוך, כאוטי, אסוציאטיבי ואובססיבי, ויש לי עילה להמשיך כך לנצח, להמשיך כך לנצח ולעולם לא לפגוש במציאות, כמה נפלא.
החדשות הטראגיות הן כמובן שאני כבר על אי בודד ועוד יותר טראגי הוא שיש זולת. וכבר אני יוצא להרוג את הכלב הזה שנבח והפריע לי כל המדיטציה…
אם כן יש זולת וזו נקודה מאוד חשובה. הכרה זו עשויה לשחרר אותנו מהאלימות שבנו. כי אנחנו איננו, אבל הכלב הנובח הוא חלק בלתי נפרד מהעולם, והוא- בניגוד לתוכן ההכרה שלי- בהחלט קיים. החיים בחוץ לא יכולים להיות נפרדים מהמדיטציה שלי.
ההכרה כי יש רק זולת מכאיבה, כמה מפתיע, היקום מסביב לא נברא עבורי.
כיצד אם כן אני פוגש בכף היד השנייה?
כיצד ניתן לרסק את מעגל הלידות האין- סופי שמתקיים בתוך ריק אקזיסטנציאליסטי טוטאלי, השם אותי ב 'מרכז היקום' ומשאיר אותי למעשה בלעדיו, בבידוד מוחלט? כיצד אני מתמיר את התסכול מכך שמעולם לא נפגשתי עם אדם פגישה שהיא כולה חדשה, רעננה, נטולת עצמי?
נטולת עצמי, זהו צמד מילים סתום. אך אם קיים בנו דחף עצום לפגוש נאמר את בן הזוג שלנו, אם נגייס את כל כוח ההקשבה שלנו על ידי כך שנוותר על הדימוי שיש לנו על בן שיחנו ונקשיב לו בתום לב, נראה כי משהו חדש קורה: מפתיע, מרענן. מדוע מרענן? כי החידוש הוא בהקשבה. ההקשבה גוררת פתיחה של חלל הכרתי שאינו תלוי בתבניות המכאניות של המוח המותנה, תבניות תגובה ופעולה. אילו היה מלווה אותנו תסריטאי הוא היה ודאי משתעמם מהרפטטיביות, הן האנרגטית והן המילולית, של משחק התפקידים שיש לנו במפגשים חברתיים, לדוגמא עם ההורים שלנו.
אנו עשויים לגלות שעל מנת שנוכל להיפגש עם העולם עלינו לוותר על התוכן הכל כך עמוס של הכרתנו, והרי זה נורא, כי נדמה לנו שזה כל מה שקיים בעולם, ותוכן שכזה צריך להיות ודאי יקר מפז. האומנם?
אני יכול לשמוע רעיונות מאוד מפותחים על אבולוצית ספיראלות והתפתחות תודעתית-
חברתית- מדינית- גלובלית עד לאבולוציה הבלתי פוסקת של תודעתו המוארת של היקום המתפשט, אך רגע לפני שכל זה נפתח אני חייב להיות כן עם עצמי. אני חייב להתחיל
את הפתיחה לאין- סוף בזולת בשניים בזוגי, זוגי חדש בלתי-אישי.
בספר הדרך והסגולה של לאו דזה כתוב:
"החכם לעולם הוא חסר לב ובלב העם הוא רואה את ליבו
ביחסו אל העולם החכם זהיר וחושש
למען העולם הוא מערפל את ליבו
העם כולו תולים בו את אוזניהם וענייהם
ואילו הוא מחייך אליהם כתינוק"
בשיח שיש בו הקשבה כזו משהו חדש קורה. בשיח כזה אני סוף- סוף מתחיל להיחשף לחומר שממנו עשוי היקום.
המלצות על ספרים:
יומנו של קרישנמורטי מאת ז'ידו קרישנמורטי
המחבר:
הדר אגאי
מטפל בשיאצו וטווינה
hadar_agay@yahoo.com
