ביום שלישי ה-13 למאי 2008 נערך כנס איגוד מטפלי השיאצו הישראלי הראשון, בשעה טובה.
לאולם הקונגרסים של מלון בזל בת"א הצטופפו למעלה מ-100 איש. ההרשמה לאיגוד נכנסה להילוך גבוה מתמיד ונראה היה שסוף סוף הרעיון הזה, של להתאגד, משתרש במציאות. יכולה וצריכה להישאל השאלה – למה חיכינו עד עכשיו. האם יש באנשי השיאצו איזה איפיון של איש לקליניקתו?
באופן אישי עליי להודות שאף שהאולם היה גדוש והקהל ער ונלהב, עדיין נותרו מאות רבות של אנשי שיאצו שבחרו עדיין להצטעף בבדידותם.
רויטל הלל ולירן שרמן, מארגנות הכנס – ובינינו, מארגנות האיגוד עצמו – פתחו בסקירת תכני הערב עצמו, שהיה אכן גדוש ומרתק.
רון פייס, האבא של השיאצו בישראל ומורי הוותיק, פתח. ראשית כל הוא דיבר על עברו ביפן, ועל סיפורו האישי (פציעה כג'ודוקא שהובילה אותו לטיפולים אצל ד"ר מאנאקה, ויחסי מטפל-מטופל שהפכו עם הזמן ליחסי מורה-תלמיד). לאחר מכן פרש רון פייס את המארג המורכב של מחשבות ורגשות – מצדם של מטפל ומטופל גם יחד – המציפים את המרחב הטיפולי, והאינטרקציה שלהם עם המגע עצמו.
ההרצאה הבאה הייתה שלי, ובה דנתי במהותו של כאב נפשי – וכאב בכלל – דרך הפריזמה של הרפואה הסינית ושל החשיבה הבודהיסטית. הצגתי גם את יתרונותיו של השיאצו בטיפול בסבל נפשי באמצעות כלים מודרניים יותר: העובדה שהוא מעודד את הפרשתם של הורמוני-רווחה כמו אוקסיטוצין, סרוטונין, דופמין וכו'; העובדה שהוא מדכא הורמוני-סטרס כמו אדרנלין וקורטיזול; העובדה שהוא מספק את 'הצורך התינוקי במגע' (ציפייה מולדת של התינוק לזכות בשפע של מגע גופני, שאם אינה מתממשת נפגעים סיכוייו לגדול לבוגר בריא ושלם עם עצמו) – מודל שהטביעה ג'ין לידלוף בספרה השנוי במחלוקת עקרון הרצף.
את ההצגה גנב ללא ספק ד"ר ניר עמיר שדיבר מעט בשבחי הסטגנציה (כן כן..) ותיאר בדרך מלאת הומור את המודל של הרפואה הנחותה (זו המתמודדת עם הסימפטומים), הממוצעת (זו המתייחסת גם עם שורשי המחלה) והעליונה (זו המטפלת על מנת לשמר את הבריאות). לשמחתי האישית הרחיב ניר עמיר בנושא חשיבותה של התודעה בתהליך הריפוי, ושילוב דמיון מודרך בטיפולי השיאצו.
סיבות אישיות הובילו אותי אל מחוץ לכנס דווקא כשעדית האוריגן נטלה פיקוד וקינחה את הכנס בפן מעשי של שיאצו, סייקי סוהו וסוטאי. אני בטוח שהיה נהדר.
בין לבין הועלו גם הבהרות לגבי גוף העבודה של האיגוד.
אנו צפויים בקרוב לקראת בחירות יו"ר וחברים. שאלות רבות נשאלו ונראה שהאתגר המצוי לפנינו ידרוש אכן מאמץ ועניין מצד כל הנוגעים בדבר. יחד עם זאת – עצם המפגש של תלמידים, מורים ואנשי שיאצו, מיזוג דעות וסגנונות – מבורך ונדרש כשלעצמו.
העובדה שלאומנות ריפוי מפוארת כמו השיאצו יקום סוף סוף גוף מאחד, מייצג ומקדם, כבדת משקל כמעט כמו העובדה שגוף כזה לא קם לנו עד היום..
לאתר איגוד השיאצו הישראלי לחצו כאן.
המחבר:
אורי אלישר
ראש מגמת שיאצו במכללת מדיסין
מטפל ומורה לשיאצו לרפואה סינית
orielishar@gmail.com
