אג'אהן צ'ה, נזיר-יער תאילנדי במסורת של הבודהיזם התהרוואדי, שהיה מורה דהאמה יוצא דופן, אמר שחמש דקות ללא מודעות הן חמש דקות של אי שפיות. המודעות שאליה התכוון היא מודעות למציאות כפי שהיא באמת, לא כפי שהיא נתפסת מבעד לעדשות המעוותות של ההשקפות, העמדות, הפחדים, ההעדפות, הזכרונות והתקוות שלנו. למציאות כפי שהיא באמת, אם נסיר את המשקפיים האידיוסינקרטיות, הייחודיות שלנו, ישנם שלושה מאפיינים: חלופיות (anicca), סבל (dukkha), והיעדר עצמיות (anatta).
מאפיין המציאות הראשון הוא anicca, שפירושה הוא חלופיות, ארעיות. אניצ'ה מציינת את ההשתנות הבלתי פוסקת של המציאות. לא נוכל להצביע על מרכיב אחד שנוצר בעולם ונשאר קבוע ואינו משתנה, מאחר וכל מה שהתהווה טבעו הוא להשתנות ובסופו של דבר להעלם. פרח מלבלב ונובל, אדם נולד ומת. זה ברור לכולנו. אבל האמת של אניצ'ה אומרת יותר מזה: מי שאני עכשיו לא זהה למי שהייתי לפני חמש שנים וגם לא לפני חמש דקות. הגוף משתנה וההכרה משתנה. הכל משתנה במהירות עצומה, למרות שיש לנו אשליה של קביעות. לאף אחד מאיתנו אין באמת מושג מה תהיה המחשבה הבאה שלו, מה יהיו הצלילים שישמע בעוד דקה ואיך הם ישפיעו על הכרתו, כמה עייפות או רעננות תהיה בו בסוף המפגש הזה. אם נתבונן ברמה העדינה של הדברים, האנשים שיצאו מהחדר הזה יהיו אחרים מאלה שנכנסו אליו. נכון, הם יהיו עדיין דומים, אך די שונים.
חשוב להבין את זה. אשליית הקביעות, תפיסת הארעי כקבוע, היא אחת מארבע עיוותי ההכרה (vipalasa) , המעוורים אותנו מלראות את המציאות כהווייתה. בהקשר זה אזכיר רק את Bion, שאמר שאם אנחנו מזהים את המטופל הנכנס אלינו לחדר, אנחנו כנראה פוגשים את האדם הלא נכון. מי שהגיע עכשיו הוא מישהו אחר מזה שעזב את חדר הטיפולים שלנו לפני שבוע.
המטרה של הצגת המאפיין של חלופיות כאחד ממאפייני המציאות איננה פילוסופית אלא התנסותית ומעשית, ובאה לשפוך אור על מאפיין המציאות השני, dukkha. אמנם המלה דוקהה מתורגמת משפת פאלי (השפה שבה נכתב הקאנון הבודהיסטי העתיק) לעברית כסבל, אבל הכוונה היא לכל רמה של סבל ברמות הדקות ביותר, חוסר- נחת או אי- שביעות-רצון העולה בנו במפגש עם המציאות. ההיווכחות הישירה בדוקהה הנה קריטית אם אנחנו מבקשים להפסיק דוקהה, להפסיק חוסר-נחת. כדי שאדם ימלט מהכלא עליו קודם כל להכיר בעובדה שהוא נמצא בבית כלא. אני חושב שבראיה פסיכואנליטית לא קשה לקבל את הטענה הזו.
ברור לנו שכאשר לא נעים לנו – אנחנו חווים דוקהה, אבל בדבריו של הבודהה ישנה טענה רדיקאלית הרבה יותר: גם כאשר נעים לנו, בסיטואציות המהנות ביותר, גרעין הסבל קיים, כי הסיטואציה תשתנה והעונג יחלוף. אם אנחנו לא מבינים אניצ'ה ומנסים להיאחז ברגעי העונג והאושר- הסבל שלנו הוא בלתי נמנע. כל זה אינו אומר שאנחנו לא יכולים להנות, ושבודהיזם הוא פסימי בגישתו! למעשה, בעיית הסבל אינה נובעת מן ההנאה אלא מן ההאחזות בה, מן הרצון לשמר משהו שאיננו ניתן לשימור ומן הרצון להרבות את מה שאנו תופסים כמהנה. המציאות, ואנחנו כחלק מאותה מציאות, משתנה כל הזמן, ואין לנו אפשרות לשנות זאת. ככל שנתאמץ לשמר או לקבע את מעמדנו, את בריאותנו, את יופיינו, כמה שלא נשקיע בטיפולי אנטי-אייג'ינג, ככל שנתאמץ בהשגת הנאה רבה יותר, בטחון רב יותר, כבוד רב יותר, כסף רב יותר, פחות מחלה, פחות כשלון, פחות כאב, פחות שיער שיבה, פחות קמטים – התוצאה תהיה תסכול, צער וסבל. איננו יכולים לעצור דבר מלהשתנות. האחזות במה שאנחנו תופסים כרצוי גוררת בעקבותיה סבל. כשאיננו ערים למאפיין של חלופיות אנחנו לא רואים את גרעין הסבל הטמון ברגע האושר עצמו. ראיית מה שהוא סבל כאושר זו הויפלסה השניה, העיוות התפיסתי השני.
מאפיין המציאות השלישי נקרא anatta, והוא מתורגם בדרך כלל כ"היעדר עצמיות".
הבודהה הצביע על העובדה שאין דבר בעולם התופעות שיש לו מהות משל עצמו, ללא תלות בתנאים. אין דבר הנוצר ומתקיים אך ורק מכוחות עצמו. כל תופעה נוצרת מתוך סיבות ותנאים מסוימים, וכשסיבות ותנאים אלה משתנים ונעלמים, גם התופעה משתנה ונעלמת. כלומר, בתופעה הפסיכופיזית הזו שאני קורא לה "איתמר" אין שום מהות "איתמרית" קבועה. מצב הגוף הזה ומצב ההכרה הזו, שאני קורא להם "אני", תלויים לחלוטין באינסוף גורמים, המשתנים כל הזמן ומשנים "אותי" כל הזמן. ההכרה מטבעה היא צלולה ובלתי אישית. כל מה שאנחנו תופסים כאישי או ייחודי ומה שאנו מכנים "אני" או "אישיות" אינו אלא תוצאה של תנאים ונסיבות ותוצאה של התנסויות חוזרות ונשנות בהם. "אני" איננו יותר מסך כל הנטיות של האחזות בהעדפות ובדחיות שהתפתחו אצלנו ויצרו "אופי". זה לא שאני טוען שאין כאן "איתמר"! איתמר כתופעה היא תופעה קיימת שלא יכולה להיות מוכחשת, אבל רק כאמת יחסית, ולא כאמת מוחלטת. כן, "אני" הנני תופעה ייחודית, בעל ניסיון חיים ייחודי, גוף ייחודי והכרה ייחודית, ויחד עם זאת זו תופעה ריקה ממהות קבועה ונצחית העומדת בפני עצמה. אני נוצר מרגע לרגע מתוך אינספור התנאים שמסביבי.
מאפיין המציאות של אנאתה, של היעדר "אני" בעל מהות משל עצמו, קל יותר, יחסית, להבנה אינטלקטואלית, אבל קשה ביותר לתפיסה ישירה, אינטואיטיבית. ברמה החווייתית, ברור לי שזה "אני". ברמה המוחלטת – ברור שזו תופעה תלוית-תנאים ולכן "ריקה" ממהות קבועה ובלתי משתנה משל עצמה. הבנת נקודה זו הנה מהותית ביותר להבנת הפסיכולוגיה הבודהיסטית, שאינה רואה את האדם כמהות קבועה, אלא כתהליך פסיכופיזי המתהווה באופן בלתי פוסק מתוך התנאים והנסיבות. לאhuman being אלא human becoming , המתהווה מרגע לרגע. נזיר הזן טיך נהאת האן כינה את רשת יחסיה גומלין האינסופית המתקיימת בעולם בשם inter-being.
הפסיכולוגיה הבודהיסטית מצביעה על רשת יחסי הגומלין בין הכל להכל, ועל היותם של הגבולות המגדירים אותנו מוסכמה בלבד, ולא אמת מוחלטת. יחד עם זאת, חשוב להדגיש שהיא איננה מתכחשת לייחודיותו של כל תהליך כזה של התהוות אנושית פרטית, וזה בא לידי ביטוי בחוק הקרמה: כל אדם יורש את תוצאות פעולותיו ותוצאות פעולותיו הן שלו בלבד.
לא לתפוס את המציאות כמות שהיא פירושו לא להיות מודע, כלומר, לראות את מה שארעי כקבוע, את מה שטמון בו גרעין של סבל כאושר בר-קיימא, ואת מה שהוא חסר מהות משל עצמו כבעל מהות קבועה ובלתי משתנה משל עצמו. הטרמינולוגיה הבודהיסטית מגדירה מצבים מעין אלה כבורות, עיוורון, אבק בעיניים. כל התרגול במדיטציה ובחיי יום-יום בדרך זו מכוון לסילוק כל מה שמונע מאיתנו לראות את הדברים כהווייתם, וגורם לנו לפעול מתוך עיוותים תפיסתיים, המהווים מצידם תנאים להתהוות בלתי פוסקת של סבל. מודעות לטבעה של המציאות מתחילה עם תשומת לב לתחושות "נעים", "לא נעים" ו"ניטרלי", שסביבן ההכרה מתחילה לגבש התנהגויות, דעות, רעיונות והרגלים שבהם אנחנו נאחזים וכתוצאה מכך – סובלים.
"עמותת בהאוונא לפיתוח חיים מדיטטיביים" הוקמה על ידי מחברי המאמר מתוך מחשבה כי ישראל הינה המקום האוטימלי ללימוד וליישום הגישה הבודהיסטית. במקום מתקיימת פעילות שוטפת של מדיטציה, הוראה, עיון ותרגול של הדרך הבודהיסטית.
לפרטים נוספים על העמותה לחצו צרו קשר עם מחברי הכתבה.
מחברים:
ד"ר איתמר בשן
פסיכולוג קליני ומדריך בפסיכותרפיה
ד"ר תור גונן
חוקרת ומרצה לחינוך
bhavana@bhavanahouse.org
תודה רבה על התזכורת 🙂