ספרה החדש של ליסה רולדר וצוות העובדים של Workingclass Acupuncture שבפורטלנד יצא לפני שבועות לא רבים. לדעתי מדובר בספר חובה לכל המטפלים ברפואה סינית. נכון, אני לא אובייקטיבי, וכן- אני מעריץ מושבע. אבל הספר הזה פשוט אינו דומה לשום ספר אחר על רפואה סינית. הוא מצליח להפיח רוח חדשה בכל צורת החשיבה שלנו על הרפואה הסינית בפרט ועל מקצוע הרפואה בכלל. למעשה, הספר מיועד לא רק למטפלים אלא גם למטופלים ולכל מי שבריאות הציבור מעניינת אותו, אם בתור עובד של המערכת ואם כאדם פשוט שנזקק לשירותיה. אפשר להסכים לנכתב בספר ואפשר להתנגד לו, אבל להישאר אדישים- קשה מאד.
לליסה רולדר, מייסדת תנועת הרפואה הסינית הקהילתית בארצות הברית, יכולת נדירה לזקק נושאים מורכבים ולהציגם בצורה צלולה ואמיצה, תוך שימוש בשפה פשוטה וקולחת. לדוגמא, ההשוואה שהיא עושה בין דיקור סיני לנודל'ס.
מקור ההשוואה מצוי ב"ספרון האדום למטפלים" שהיא כתבה בשנת 2005. שם היא מספרת של מסעדות Pho שפזורות בכל רחבי פורטלנד, אורגון, בהן מגישים מרק נודל'ס עשיר ומזין ב- 5 דולר. מסעדות אלה חביבות במיוחד על המעמד העובד, אולם ניתן למצוא בהן שלל לקוחות ממעמדות שונים – פשוט כי המרק הזה הוא כ"כ מזין, בריא, טעים וזול.
החזון של תנועת הרפואה הסינית הקהילתית הוא שמרפאות לדיקור סיני יהיו דומות יותר למסעדות Pho – שיהיו נגישות לציבור הרחב בכל פינה, שיציעו בהן חוויה מבריאה ומזינה, ושיעניקו פרנסה ראויה לבעליהן.
ישנן דרכים רבות להגיש נודל'ס- החל ממסעדות תמחוי, דרך מסעדותPho ועד למסעדות גורמה שמגישות מנות נודל'ס מתוחכמות לאניני הטעם שיכולים לשלם הון בעבורן. אחת השאלות המוצגות בתחילת הספר היא: מה היה קורה אילו משבר רעב נוראי היה פוקד את העיר שבה אתה חי, ורק לך ולקבוצה מצומצמת של אנשים היו החומרים והידע הנדרשים להכין נודל'ס. האם היית חש חובה להכין מנות רבות כדי להזין את הקהילה שלך? ואם כן, כיצד היית בוחר להגיש אותן- כארוחת גורמה במסעדה יוקרתית עבור מטי המעט שלהם מספיק כסף, או כמאכל זמין ומזין, כמו במסעדות ה- Pho?
ההשוואה לרפואה הסינית מעלה שאלות נוקבות. אמנם הדוגמא היא מוקצנת, ומי שאינו מקבל דיקור סיני לא מצוי בסכנת חיים מיידית, אך עדיין נשאלת השאלה – האם אנו באמת מרגישים ומאמינים שהאנושות זקוקה לדיקור סיני? האם מיליוני האנשים שאיכות חייהם תלויה בלקיחת תרופות, שמוציאים הון על טיפולים פסיכולוגיים, שנושאים עמם כאבים כגזירת גורל, שיכולים למנוע שבץ מתקרב – האם הם יכולים להרוויח מכלי טיפולי מדהים ונטול תופעות לוואי שעלות השימוש בו היא כמה שקלים בודדים? האם אנו המטפלים חשים אחריות כלשהי, בתור אלה שלמדו להשתמש בכלי הזה? אם כן, כיצד אנו בוחרים "להגיש" להם את התרופה הזו?
חלקו הראשון של הספר מתאר את מהפיכת הרפואה הסינית הקהילתית כתיאור פעולתה של מסעדה עסוקה:
"המטבח"– המתכונים שמשתמשים בקליניקה של workingclass acupuncture, קרי- פרוטוקולים עיקריים לטיפול במרבית בעיות הבריאות והגישה לתאוריות. חלק זה מעניין במיוחד שכן המידע מבוסס על ניסיונה של קליניקה שבה מתבצעים כ- 400 טיפולים בשבוע – שווה לשמוע ממנה מה עובד ומה לא.
"חדר האוכל"– כיצד נראה אזור הטיפול, ומהן השיטות שפותחו כדי שהקליניקה תפעל ביעילות. חלק זה מתאר כיצד מתנהלת קליניקה בה כל מטפל רואה כ- 6 מטופלים בשעה.
חלקו האחרון של הספר מדבר על המהפיכה של הרפואה הסינית הקהילתית בהקשר למשבר בו מצויה מערכת הבריאות בארה"ב.
אחת הטענות בספר היא שכדי שהדיקור הסיני יוכל לעזור למיליוני אנשים ברחבי אמריקה ולחסוך מאות מיליוני דולרים למערכת הבריאות, דרושה תחילה מהפיכה מחשבתית של הממסד הרפואי הסיני עצמו.
החזון המוצג מתבסס על המציאות של טיפולי NADA, בהן 70 שעות לימוד בלבד יכולות להעניק כלים לכל מטפל להעניק טיפולים אפקטיביים לא רק בתחום הגמילה מסמים ואלכוהול, אלא גם בכל הקשור להפחתתstress וכאבים בכלל.
המודל של NADA מלמד שטיפולים בדיקור סיני יכולים להתקיים בקנה מידה גדול ולאוכלוסייה רחבה. ע"פ החזון המוצג בספר, הכשרה מהירה יותר של מטפלים בדיקור סיני (למשל, שנה וחצי במקום 4 שנות לימוד בהן לומדים גם צמחים וטווינה), הייתה מאפשרת הפחתה ניכרת של שכר הלימוד, וסיכוי לאנשים עם פחות אמצעים ללמוד את המקצוע ולפתוח קליניקות בתוך הקהילות שמהן באו ועמן הם מזדהים. בנוסף, הכשרה מהירה של אחיות בתי-חולים, עובדי סיעוד וכל מי שמוסמך לתת זריקה או אינפוזיה, בטיפולים בסיסיים בדיקור יכולה להעמיק ולהרחיב את תפוצת הרפואה הסינית בתוך מערכת הבריאות ולהגביר את ההיכרות של האוכלוסייה כולה עם נפלאותיה.
אבל הממסד הרפואי הסיני בארה"ב, לטענת ליסה רולדר, הצליח לשכנע הרבה אנשים שמדקרים סיניים צריכים להיות יותר מ"סתם טכנאים", והוא פועל להגן על הטריטוריה שלו כך שרק מי שלמד 4 שנים ומקבל רשיון יוסמך לתת טיפולים. האם השיקול הוא באמת "טובת הציבור"? או שמא מאחורי מהלך זה עומדת דאגה לבצר את מעמדם של המטפלים ולהשוות אותו לבעלי מקצוע אחרים, כדי שיוכלו לדרוש מחברות הביטוח פיצוי כספי גבוה בעבור שירותיהם? על הטענה בדבר הפיכת המדקרים לסוג של "טכנאים" עונה ליסה:
This is a good example of classism in action, because the truth is that a well trained technician is of much more use to society than an overeducated theorist who rarely or never applies what he learned – particularly when what we are talking about is the ability to relieve suffering. A whole lot of us would be proud to be called acupuncture technicians, if it meant we were of use to our communities.
מעניין מאד להשוות את המתואר כאן למצב בישראל, שבה דווקא אין עדיין מטפלים ברשיון, אולם הדיקור לא מוגבל רק למי שסיים 4 שנות לימוד ונמצא בשימוש ע"י רופאים, כירופרקטים ומטפלים אחרים. מצד שני, כמובן, הדיקור אינו מוגבל לאף אחד, וזהו מצב פרוץ לחלוטין. האם חוק הדיקור המוצע ישכיל למצוא את שביל הזהב?
לסיכום – ספר מרתק ומהנה ביותר, שפותח את המחשבה ונותן פרספקטיבות חדשות גם לאלו שאינם מעונינים ליישם את מודל הרפואה הסינית הקהילתית בעצמם.
לטור של רואי בנושא רפואה סינית קהילתית לחצו כאן.
המחבר:
רואי גרין פ"ח Dipl.Ac
מטפל ברפואה סינית
roytomx@gmail.com
