פיאן צ'יאו- Pien Chi'ao:
בסביבות 500 לפנה"ס
פיאן צ'יאו (ביאן שווה)- הקדום ברופאי התקופה ההיסטורית (חי בסביבות 500 לפנה"ס)- התפרסם כמאבחן מעולה שהצטיין בנטילת דפקים ובטיפול בדיקור. הוא נחשב למחברו של ה-BIAN QUE NEIJING (ספר המופת הפנימי של ביאן שווה). רופאי שושלת חאן טענו כי למדו את מחקריו, שאבדו מאז.
תמונה
טסאנג קונג- Tsang-kung/Cang Gong:
בסביבות 200 לפנה"ס
טסאנג קונג חי בסביבות 200 לפנה"ס, בראשית ימי שושלת חאן המוקדמים. הוא מפורסם בשמירת תיעודים קליניים וסיפורי מקרה, נתונים שאפשרו לו לפתח את רעיון הפרוגנוזה המבוססת על ניסיון העבר. אומנות זו לחלוטין ושוקמה רק במהלך המאה העשרים.
תמונה
חואה טו- Hua To:
110-207 אחרי הספירה
חואה טו היה ראשון הכירורגים הסינים המפורסמים. הוא פיתח את השימוש באלחוש (הרדמה), וקידם את הידע הסיני המוגבל בנושא האנטומיה. למרבה הצער לא קמו לו ממשיכים בתחום הכירורגי (עד שהוכר לסינים מחדש ע"י המערב), כיוון שלא כתב ספרים ולא העמיד תלמידים שינחילו את הידע. כשהשתמש בדיקור ובצמחי מרפא נקט בשיטות פשוטות, כשהוא בוחר במספר מצומצם של נקודות אקופונקטורה, ובפורמולות המורכבות מצמחים ספורים בלבד. הוא התאמן בצ'י קונג ולימד את "משחק חמשת החיות", תרגול המיושם גם כיום. שמו כמרפא מצליח הפך לשמם המסחרי של מוצרי רפואה סינית, כגון מחטי חואה טו.
תמונה
ז'אנג ז'ונג ג'ינג ZHANG ZHONG JING:
219-150 אחרי הספירה
ז'אנג ז'ונג ג'ינג הוא המפורסם ביותר מבין המרפאים הקדומים בצמחי מרפא. הוא נודע בזכות ספרו, שחולק מאוחר יותר לשני כרכים: שאנג חאן לון ו-ג'ין גואי יאו לואה. הכרך הקרוי שאנג חאן לון הפך למקור הבסיסי לכל מרשמי הצמחים המסורתיים. לא זו בלבד שהוא מכיל למעלה ממאה פורמולות יעילות (שברבות מהן משתמשים כיום), אלא יש בו מסגרת רעיונית שהובילה לכתיבתם של מאות ספרים המנתחים, מפרשים ומתקנים אותו. הכרך השני ידוע בעיקר בזכות כמה מהפורמולות, כגון התרופה הגינקולוגית דאנג ווי שאו יאו סאן, הניתנת כיום לאי פוריות, הפרעות במהלך ההריון, מניעת הפלות וחולשה שלאחר הלידה. מחקרו עשוי היה לאבוד, אלמלא מאמציו של וואנג שו הו.
תמונה
וואנג שו-הו- Wang Shu-Ho:
270-180 אחרי הספירה
וואנג שו-הו ידוע בזכות שתי תרומות עיקריות. בסביבות 200 אחרי הספירה, שיקם המטפל את מאגר פורמולות צמחי המרפא הגדול הראשון, שאן חאן לון, שנכתב ע"י ז'אנג ז'ונג ג'ינג, בצרפו זה לזה את תיעודיו המקוטעים ובעריכתם בסדר הגיוני. הוא קיבץ את הידע באבחנת דופק בספר מאי צ'ינג.שני הספרים שמרו על מעמדם כיצירות מופת, והם רועננו ונערכו מחדש במהלך שושלת סונג. שני הספרים תורגמו לאנגלית. וואנג נודע גם במומחיותו בטיפול תזונתי. הוא התרה בפני תזונה לקויה, אכילת יתר, שתייה מופרזת, והסכנות הטמונות במזון מטוגן.
תמונה
חואנג פו- Huang Fu:
282-214 אחרי הספירה
חואנג פו חי כדי לחזות בקיצה של שושלת חאן המאוחרת. הוא מפורסם בזכות כישוריו בטיפול בדיקור; הוא כתב את ז'נג'יו ג'יאיי ג'ינג (ספר מופת מערכתי למוקסה ודיקור), שהיה החיבור הראשון שדן בנושא זה באופן בלעדי.
תמונה
גה חונג- Ge Hong:
341-281 אחרי הספירה
גה חונג היה האלכימאי המפורסם ביותר בסין. הוא האמין בכל לבו שניתן להתמיר כל דבר, אם נוקטים בהליך הנכון. במיוחד ניסה להפוך בן תמותה לישות בת אלמוות. הוא היה צופה זהיר של הטבע; בהקשר לרפואה הוא סיפק תיאורים מפורטים של מחלות חמורות (כגון אבעבועות שחורות ושחפת) ופירט פורמולות להתמודדות עם תרחישים רפואיים חמורים בספרו השימושי שהכיל מרשמים לשעת חירום. סו סימיאו היה אחד ממעריציו.
תמונה
טאו חונג-צ'ינג- T'ao Hung-Ching:
536-452 אחרי הספירה
טאו חונג-צ'ינג היה מלומד דגול שהקדיש את מירב מאמציו לחקר הצמחים. תרומתו העיקרית לרפואה הסינית הייתה שיקומו וארגונו מחדש של הספר שנג נונג בנצאו ג'ינג (שנכתב בסביבות 100 אחרי הספירה). הוא קיבץ רשומות מקוטעות, ערך אותן, ואז הכפיל את מספר הצמחים (בהוסיפו 365 עשבים בני זמנו. בנוסף, הוא חילק את הצמחים לשלוש קבוצות: עליונה {מאריכה חיים אם ניטלת לפרק זמן ממושך}, אמצעית {בה ניתן להשתמש לטיפול במחלות ולשמירת בריאות} ותחתונה {שכללה צמחים בהם מותר להשתמש לפרק זמן קצר בלבד כדי לרפא מחלה או סימפטום}). הוא גם יצר חלוקה בת שבעה סעיפים של 'צמחים', בהתאם למקור ממנו הוכנו, לדוגמא עשבים, בעלי חיים, סלעים, ירקות וכו'.
תמונה
צ'או יואן-פאנג- Ch'ao Yuan-fang:
630-550 אחרי הספירה
צ'או יואן-פאנג היה רופא הקיסר במהלך שושלת סואי, והיה אחראי על איסוף ה- ז'ו-בינג יואן-חואו זונג-לון (חיבור כללי בנוגע לאטיולוגיה ולתסמיני מחלות), שהוערך במשך מאות שנים כאמצעי לחלוקת מחלות ולהגדרתן.
תמונה
סון סימיאו- Sun Simiao:
682-581 אחרי הספירה
סו סימיאו היה ילד פלא. הוא שלט בקלאסיקות הסיניות בגיל 20 ואז הפך מומחה נודע לרפואה. רעיונותיו ואסופת מרשמיו שנכתבו בספרים היו שווים זהב וכללו פורמולות יקרות ערך למצבי חירום. הוא סייע בפיתוחה של רפואה תזונתית; לדוגמא, הוא המליץ על צריכת אצות-ים לאנשי ההרים שסבלו מגויטר (זפקת) ועל צריכת כבד שור או כבש לאנשים שסבלו מעיוורון לילה. בנוסף, עסק סו סימיאו באלכימיה טאואיסטית ותר אחרי רפואות-מגרשות-שדים שכללו לחשים, פורמולות צמחים ותכשירי רפואה אלכימיים רעילים.
תמונה
ג'יאן ז'ן- Jian Zhen:
763-683 אחרי הספירה
ג'יאן ז'ן היה נזיר בודהיסטי יוצא דופן, שלמד רפואה. הוא הוזמן ליפן והביא אליה את הרפואה הסינית, שם פרחה במהירות. הוא נודע בזכות נדיבותו ועבודתו הקשה.
תמונה
וואנג טאו- Wang Tao:
772- 702 אחרי הספירה
וואנג טאו מפורסם בזכות ספרו וואי-טאי מי-יאו(סודותיו הרפואיים של פקיד רשמי) שיצא לאור בשנת 752. הוא סיפק תיאור מקיף של בעיות רפואיות, בכסותו למעלה מ-1,000 קטגוריות ובדיוניו בלמעלה מ-6,000 מרשמי צמחים.
תמונה
צ'יאן יי- QIAN YI:
בסביבות 1113-1032 אחרי הספירה
צ'יאן יי התמחה בטיפול בילדים וכתב את הספר המפורסם שיאו-אר יאו-ז'נג ז'י-ג'ואה (המפתח לריפוי מחלות ילדים). בספר זה מוצגת הפורמולה המפורסמת לי-ווי די-חואנג וואן שהפכה למרשם הנפוץ ביותר לטיפול בחוסר ין, הניתן בעיקר לקשישים למרות שבמקור יועדה הפורמולה למטרות פדיאטריות.
תמונה
ליו וואן-סו- Liu Wan-su:
1200-1120 אחרי הספירה
ליו וואן-סו הבחין בתכיפותם של חום קדחתי וזיהומים במחלות חמורות, וקידם את רעיון השימוש בצמחי מרפא מצננים למצבים אלה. היה זה צעד כנגד רבים מקודמיו, שהתמקדו בשימוש בצמחים מחממים. עבודתו השפיעה רבות על המושג המאוחר יותר 'ו?ו?ן ב??ינ?ג', או 'מחלה קדחתית-מגפתית', מושג שהתייחס אל (והקדים את) המונח המערבי 'מחלה מידבקת'. בנוסף, נטל על עצמו לימוד מפורט של ה-ניי צ'ינג סו וון, ופירש אטיולוגיה של מחלות בהתאם לחקר הכתב הנודע.
תמונה
צ'אנג טסו-חו- CHANG TZU-HO:
1228-1156 אחרי הספירה
צ'אנג טסו-חו ידוע כמפתח "האסכולה ההתקפית" של הרפואה הסינית, המדגישה שימוש בצמחים מייזעים, גורמי הקאה ומשלשלים, במטרה לתקוף מחולל המחלה ולהניס אותו אל מחוץ לגוף. למעשה, מדובר היה בהחייאת טכניקות משושלת חאן הקדומה, שהתבססו על גירוש שדים.
תמונה
לי דונג-יואן- Li Dong Yuan:
1252-1180 אחרי הספירה
לי דונג-יואן, הידוע גם בשם לי גאו, נודע הודות להנחת היסוד שלו, הגורסת כי רוב המחלות מקורן בפגיעה במערכת הטחול/קיבה, הנובעת מגרגרנות ומשתייה מופרזת, מעבודה רבה מדי ומשבעת הרגשות. ספרו המפורסם פי ווי לון(חיבור אודות הטחול והקיבה) מציג כמה מהפורמולות הנפוצות ביותר, כמו תשלובת ג'ינסנג ואסטרגולוס (בו ז'ונג יי צ'י טאנג).
ז'ו דאן-שי- Zhu Dan-Xi:
1358-1280 אחרי הספירה
ז'ו דאן-שי, הידוע גם בשם ז'ו ז'נגחנג, האמין כי אנשים לוקים במחלות כרוניות עקב התמכרות יתר לתענוגות, המחלישה את תמצית ה-י?ן. לכן המליץ על התנהגות מתונה, כגון הינזרות ממשקאות חריפים, ושימוש בפורמולות מחזקות,בעיקר כאלה המחזקות את הכבד והכליות.
תמונה
לי שי זן- Li Shi-Zen:
1593-1518 אחרי הספירה
לי שי זן נחשב לגדול חוקרי הטבע בסין. הוא התעניין במיוחד במיון הנאות של מרכיבי הטבע. תרומתו העיקרית לרפואה הייתה פרויקט בן ארבעים שנה של בחינת המערך הנרחב של חכמת הצמחים, סינונו, וכתיבת המידע באופן שהיה, בעיניו, שיקוף אמין של המציאות. ספרו, בנצאו גאנג מו (1596), שימש כספר תרופות, אך היווה גם מחקר בזאולוגיה, בבוטניקה, בתורת המינרלים ובתורת המתכות. הספר הודפס מחדש שוב ושוב, וחמש מהוצאות הדפוס המקוריות נשתמרו עד עצם היום הזה. תרגום גס של ערכי הצמחים תורגם באנגליה ע"י שני רופאים בריטים (פורטר וסמית') שעבדו בסין בסוף המאה ה-19, למרות שעיקר התוכן פורסם באירופה מאז 1656. החוקר הבריטי ב. אי. רייד הוציא 20 שנים בתרגום ובקיצור גרסה שיצאה לאור ב-1932.
תמונה
רשימה זו פורסמה לראשונה באתר של אורי אלישר "כוונה". למעבר לאתר לחצו כאן
על המחבר:
אורי אלישר
מטפל ברפואה סינית ובשיאצו
מנהל מגמת שיאצו במכללת מדיסין
orikan@bezeqint.net
