יום הכיפורים מעורר את תודעתנו; יום הכיפורים נמצא בתוך תקופת הסתיו שבכללה מביאה איתה את דימוי השלכת הנושרת על הארץ, עלים המאבדים מצבעם עקב הצטמצמות נוזלי החיים על תוך עובי העץ וכך כמו אותו מאמין הנמצא בחיבור ובחרטה, חטאי הראווה נושרים מעליהם כב"תשליך".
כמו המתפלל המתבודד כך המתכות הנמצאות במעמקי האדמה, אותם יסודות כבדים ואצילים המרוכזים בעצמיותם ומנותקי תגובה משאר החומרים סביבם. המתכת התת -קרקעית היא הטוהר המוחלט, הבידוד המושלם ב"מעמקי" מגדל השן. בראש הצריח כמו מגדלור של התכווננות, במצב של מיקוד מחשבתי מלא, נמצא הנזיר אשר מתוך הניתוק המוחלט והבידוד, יכול להכיל את מלוא התבל ולהבדיל אותה לרבבות חלקיה, לתור בעיני רוחו אחר הטוב שבעולם ולברור אותו החוצה, לקיים עליו חיים ולאשר את ביאתה של השנה הבאה. המתכת משויכת לסתיו הוא הממקד הגדול והבורר הטבעי, ההכנה אל החורף הקשה, אל הקור המשבית. הסתיו מביא איתו זיכרונות החורף הקודם, ברוחות הקרירות המביאות קץ לחומם הנעים והמפנק של הקיץ ושלהיו. יום הכיפור מרחיק אותנו מתאוותנות הקיץ העליזה ונטולת הזמן ומציב אותנו, לאחר תקופת הרגיעה האדמתית, בפתחה של שנה חדשה, בתחילתו של גלגל חדש, מול אימתני הזמן הבלתי מרפה- זמן כפרה, זמן התנקות וצום. צידו האחד של אלמנט המתכת מתרוקן וצידו השני מתמלא בנשמה יתרה. זוהי הבדלה בין קץ לבין לראשית, כמו מסלולי המרידיאנים של אברי המתכת הגובלים את צידה של היד בין יין לבין יאנג, כמו המעי הגס הבורר בין הנשאר לנפלט, כמו הריאות המכניסות חיים ופולטות פסולת, כך יום הכיפורים- אילו חטאים אגרור עימי, אילו הרגלים מיותרים, אשמות, ריבים. היכן אני ואיפה גאוותי בחורף הממשמש ובא.
הסתיו מגיע וממטריו הראשונים נוגעים בעור, אותו העור בו אני מתכנס וכל צורתי החיצונית מוגדרת בגבולותיו. העור המשויך למתכת ואותו נאסר עלי ללבוש ביום הכיפורים- עלי להתנתק מהנאות העולם הזה, עלי להישאר רק אני בעורי שלי ולהכין את נפשי אל העולם הבא, אל השנה הבאה, אל ההתחלה המתחדשת בדמות אובדן החיצוניות. בימי המקדש, ביום הכיפורים (המכפר על חטא עגל הזהב) הכהן הגדול היה עושה את מלאכות המקדש בלבוש לבן – לא עוד בגדי פאר שזורים זהב כמו בשאר ימי השנה אלא לבן ביום זה בלבד, היה נכנס אל קודש הקודשים, אל הדביר ושם היה מקטיר קטורת וזובח זבחים וכל זאת בלבוש פשוט, כדי להזכיר לו את פשטותו את ענוותו מול גודל הקדושה. נותר לו הכהן בקודש רק הוא, מלאכת חייו ונשימתו- עולה ויורדת ומזכיר לו את עצם חייו. אותה נשימה הנותנת לו חיים ומאלצת את גופו לא להרפות, מניעה אותו לשאוף, לחיות ולהתקדם- יש חיים בחוץ מעבר לקטורת המסחררת, מעבר לעוצמת הרוח וגודל המעמד.
מרידיאני המעי הגס והריאות המסתיימים באגודל ובאצבע המורה יחד הם המבצעים בשתי אצבעות את פעולת הליקוט והבחירה הדקדקנית, כתרנגול (חיית המתכת) המנקר בדיוק רב ובעוצמה ללא היסוס ומבדיל בין חושך לאור, בשעת היקיצה המשויכת גם היא למתכת. האצבע המורה – הבוחרת, המלמדת, והאגודל העוצמתי המייחד את גזע האדם כוחם נטוע ביכולת ההפרדה המתכתית ותנועתם באנרגית העץ הפנימית של איברים אלו.
כוח הברירה והבחירה המתכתי הוא המבדיל אותנו מן הבהמה ומטיל עלינו עול מצוות- מכיוון שתודעתנו רחבה ויש לנו היכולת לפעול ולהחליט באופן פעיל ומדויק, אזי האחריות מוטלת עלינו. מצב של שיגעון הוא אובדן אותה המתכת, כניעה ליצר וליצריות ופריצת כל הגבולות והמחסומים- העץ משתלט, מלבה את אש הלב וזורק לרוח את כל כבלי העולם הזה. כך גם הכעס, אשר אינו מנותב נכונה, דרך מערך הרגשות פורץ לבסוף את גבולות סיר הלחץ, עולה מעלה ומתפרץ – התשובה לכעס ולשיגעון אינה המתכת הנוקשה, אינה המצוות הקפדניות אלא המתכת הגמישה, המרוככת בחום הלב האוהב, המצוות הנעשות מתוך שמחה ואהבת הבורא ויציריו.
כך המתכת (כמו בסימנית) אינה רק מאגר חומרי בלב האדמה, אלא מקור חיים, הנחצב מצור נפשו של אדם. לאחר ההתבודדות, ההתבוננות בנשימה, חשבון נפש מטהר – חורף של מאבק פנימי- פורץ החוצה זרם פעילות אדיר המכוון מטרה, בנוי על טוהר החומר וניקיון הנפש.
בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה.
המחבר:
איתי א. גל
מטפל ברפואה סינית קלאסית
galitay@gmail.com
