כשסיימתי ללמוד ונסעתי לסין, לא ידעתי לכמה זמן אסע, לא ידעתי בדיוק מה אעשה שם, כיצד אתפרנס, היכן אגור, אבל ידעתי שיש לי הרבה מה לגלות וידעתי שיהיה בסדר.
במשך 4 שנים למדתי את דרך החשיבה הסינית, סיגלתי לעצמי הרגלים סינים, שיננתי שמות צמחים ונקודות בסינית… זה הזמן, חשבתי, לגלות ולהרגיש מהיכן הכול מגיע ואיך נראים הדברים משם שאי אפשר לראות מכאן.
עכשיו אני כאן, במדינת המרכז (zhong guo), מרכז העולם לפי המפות המקומיות, המדינה שאם לא תלמד לדבר בשפתה, לא תדע מה היא באמת אומרת כי ייקח עוד זמן רב עד שהיא תדע לדבר בשפתך.
אנשים רבים בדרך יודעים להגיד- "hello, what's your name, I'm fine thank "you and you? , אך בניסיון לחקור עמוק יותר מה מתגלגל בתוך דעתם, המבטים הופכים סתומים, העיניים פוזלות לצדדים, והישועה מופיעה בחזרה מהירה לשפת האם. את זה אני בטוח אבין והם ירגישו שוב בטוחים בעצמם. אצלי קורה בדיוק אותו הדבר, אבל הפוך.
מכאן קו המחשבה ברור. אם אני רוצה להבין באמת מה קורה כאן ואיך, עליי ללמוד את השפה (אמיתות אוניברסליות ידוברו בשיחות אחרות).
אז שכרתי דירה עם מזגן וסדין חשמלי, מצאתי עבודה זמנית בתור מורה לאנגלית וזמרת רחוב, נרשמתי לבית ספר לסינית, הארכתי את הויזה, מצאתי את הבר השכונתי החביב עליי, קניתי אורז, צ'ופסטיקס וכוס תה, וכל שנשאר לעשות זה למצוא רופא מקומי בעל ניסיון, לשבת איתו במרפאתו, להתבונן וללמוד.
ואז פגשתי את ד"ר Liao.
המרפאה שלו נמצאת על הרחוב. שולחן הרופא הוא הראשון בכניסה. רוח הקור נכנסת באופן חופשי ללא הגנה (אני לא מורידה את המעיל). מטפסים 3 מדרגות ומגיעים אל מיטות הטיפולים שם סטודנטים של הרופא עושים טווינא וכוסות רוח.
החדר ליד הוא בית המרקחת.
הרבה מרפאות מקומיות יושבות כך על הרחוב. בכולן מגירות על מגירות של צמחי מרפא. אפשר לשוטט בעיר, להשתכר מהריחות. בכל שוק אפשר למצוא Dang Gui, Huang Qi, Chai Hu, Ma Huang וכל אדם ברחוב יודע להגיד למה הם טובים.
לא צריך לקבוע תור, פשוט מגיעים. המטופל הראשון מתיישב ליד הרופא. שאר המטופלים עומדים ומסתכלים או יושבים לידו. אין דלתות, אין חלונות סגורים אין פרטיות. יש הרבה אנשים חולים וצריך לטפל בכולם.
הטיפול אורך 5 דקות. לפעמים הוא כותב את הצמחים עוד לפני שהוא בודק לשון ודופק. הוא מסתכל עליהם יודע הכל.
אני מתבוננת במטופלים. אני עוד לא מכירה את הצבעים. הסגול שלנו זה האדום שלהם, הגוון הטבעי הוא צהבהב…
אני מחליטה, לפחות בפעם הראשונה, רק להיות בשקט ולספוג. עליי עוד ללמוד את הקולות והריחות, את המחלות המקומיות. אני מרותקת.
אמרתי לשבת בשקט ולספוג? הכל קורה כל כך מהר. איך שנכנס מטופל אני מזדרזת לרשום התרשמות כללית, קמטים, צבעים, שיער דליל, קול חלש… לפני שהמתורגמנית תתחיל לירות לעברי סימפטומים וצמחים.
תוך דקה ורבע הדף מלא בצמחים ומינונים והמטופל בדרך לטיפול טווינא. אם יהיה זמן נסביר אח"כ. תמיד יש זמן אח"כ.
אופן הטיפול שונה מהרפואה הסינית במערב. רוב הזמן הוא לוקח דופק רק ביד אחת. עליי לעשות עבודה כפולה ולהישאר פתוחה. הרבה רופאים צוחקים עליי כשאני מזכירה את אסכולת חמשת האלמנטים או הגזעים והענפים. הם אומרים, הרפואה הסינית מאד ברורה, צריך להסתכל על המטופל ולדעת לראות. לדייק באבחנה ולדעת את הצמחים והנקודות. כל השאר זה שטויות. אתם מחפשים דברים שאינם.
בהפוגות בין המטופלים, ד"ר Liao מסביר על אבחנות גוף ועל צמחים, בדיוק כשהוא רוצה לדבר על Gui Zhi Tang נכנסת מטופלת עם מכות קור וכאב בגפיים עליונות. הוא אומר ש-Gui Zhi Tang קלאסית אבל Dang Gui Si Ni San יותר טובה.
כבר מדגדג לי בקצות האצבעות לחזור ולטפל אבל נראה לי שהשרפרף שלי ליד ד"ר Liao יישאר מחומם עוד קצת.
ההתרגשות שלי גדלה, והטמפרטורות יורדות….
"השמש השוקעת טובלת מאחורי ההרים
הנהר הצהוב ממהר אל הים
למבט טוב יותר על הדברים שם בחוץ
נצטרך לטפס עוד גרם מדרגות אחד"
(wang zhihuan)
המחברת:
דנה חייקין
צ'נגדו, סין
danana.c@gmail.com
