הסרט הדוקומנטרי "זורם כנהר גדול" זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי של השנה בפסטיבל הסרטים בחיפה בסוכות 2005.
הסרט מספר על יחיאל ניר מלחי, העוסק באומנויות לחימה, יחסיו עם הדת ומלחמתו העיקשת במחלת הסרטן.
למה אנחנו מזכירים את זה פה?
כי סיפורו של מלחי מעורר השראה והשפעתו על העוסקים באומנויות לחימה בארץ גדולה- הוא היה ממקימי המרכז לטאי צ'י בישראל, ומעביר שם עד היום סדנאות מדי פעם. זו הזדמנות להכיר אותו קצת יותר מקרוב ולתת פה צוהר לעולם הטאי צ'י, מכיוון טיפה אחר.
מצורפות כמה שאלות ותשובות כפי שתועדו בפורום אומנויות לחימה בפורטל תפוז, לשם דוגמא:
TalReshef שואל:
אני רואה מהתיאור הנ"ל שלמדת והתמחית בכמה וכמה תחומי ידע שדורשים שילוב של תרגולת גופנית עם מצב מנטאלי והכשרה רוחנית. המקומות המפתחים את התורות הללו במזרח אסיה בונים בדרך כלל מוסדות בהם יכולים התלמידים לחיות את המצב הפנימי הזה באופן יומיומי, וכאשר התלמיד מגיע לדרגות מתקדמות ועוזב את אותו מרכז אשרם מנזר הוא נושא איתו מטען שמלווה אותו ושיכול לעמוד מול לחצי סביבה שאינה כזו כפי שתיארתי.
האם לדעתך אדם יכול לעבור את שלבי ההתפתחות הללו כאשר הוא לומד את התורות הללו במסגרת מערבית למשל בישראל בה הוא חי את היממה עם חדשות מקול ישראל, עבודה, משפחה, אוטובוס, חברים, ביטוח לאומי וכו'?
תשובה:
יש במאקרו שתי צורות להתמחות באמנות לחימה.
האחת היא לחיות שנים ליד מורה וללמוד במרוכז, והשנייה היא להביא את השיטה אל תוך סדר היום הקיים, ולהשתדל ליישם אותה ואת עקרונותיה בחיי היומיום.
שיטה א' קשה מאוד, תובענית מאוד פיזית ונפשית, ומתאימה למספר מועט של אנשים.
נהוג להגיד ששיטה כזו מתאימה למי שכוח הרצון שלו מספיק חזק בשביל להחזיק בידו ברזל מלובן מכוח ההחלטה או הרצון.
התיאוריה אומרת שמי שילך לשיטה א' ואין לו כוח הרצון הנ"ל, יישבר ויינזק פיזית או נפשית או שניהם.
שיטה ב' מתאימה לרוב האנשים, ודרך לימוד נכון המלווה בתרגול נכון, ובבוא הזמן בהדרכה נכונה (כלומר התלמיד הולך ללמד כחלק מהלימוד שלו), כל זה כמובן מלווה ביישום השיטה ועקרונותיה בחיי היומיום, אין ספק שאפשר להגיע לרמה לא פחות טובה מאשר בשיטה א'.
אלישיר שואל:
אפשר לקבוע שהחשיבה המתימטית, החשיבה שנמצאת בבסיס התפתחות העולם והטכנולוגיה, היא חשיבה ישרה. 1 + 1 = 2, ומה שמדיד הוא מה שבטוח שקיים.
כל המכשירים הטכנולוגיים, מבוססים על הישר.
החשיבה שנמצאת בפילוסופיה ה'סינית', היא חשיבת קווים עגולים.
העולם אינו ישר זוויתי, והחשיבה האנליטית היא חלק קטן מיכולותיו של האדם.
אי אפשר תמיד למצוא הסבר שבאמת יכיל את המוסבר. המחשבה לא תמיד מכילה את המעשה.
במסגרת העיסוק בטאי צ'י, כלומר בעשייה ממשית שעובדת הרבה דרך בינת האדם ולא רק דרך חכמתו מחד, אבל מאידך היא כבר שווקה להמונים ואפשר גם בעזרת הפיזיקה לנתח אותה בצורה כלשהי, איך הקונפליקט הזה, ישר או עגול, בא לידי ישוב, לידי דעת ומכלול?
במה תרמה היהדות לדעת שכזו, להשקפה שמכילה את הישר ואת העגול בהרמוניה?
תשובה:
כמו כולם, אני מסכים עם דרך החשיבה הניוטונית, שניתן ע"י מתמטיקה לתאר את העולם. עם זאת, כמובן שקיימות שיטות מחשבה מדעיות, שאינן בהכרח "חשיבה בקו ישר", כמו תורת הסוגים הלוגים, תורת היחסות הכללית, קוואנטים, ועוד הרבה. דרך החשיבה וההבנה המדעית רוצה להסביר את המציאות בעזרת כמה שפחות כללים. החשיבה וההבנה של הפילוסופיה הסינית לא מקמצת בכללים מצד אחד, מצד שני איננה מחפשת הבנה מדעית אלא הבנה הנהגתית, כלומר איך מונהג העולם. ממילא תדע איזו דרך לבחור, על-מנת להתנהג במה שפחות מאמץ. במלים אחרות, הבנה כזו של שיטות ההנהגה בעולם תאפשר לנו לנהוג בהתאם, על מנת ללכת בדרך (טאו) שתאפשר לנו להגיע למטרתנו במינימום מאמץ. פילוסופיה זו מגדירה את עצמה כ"הרשת ללא טווה", כלומר הבנת ההנהגה או החוקים הטבועים במהות הרשת, כלומר העולם, ללא קשר לטווה, שהוא המנהיג (הבורא). לפי הבנתי, אי אפשר להגיד שהחשיבה המדעית או הסינית מתייחסים לקווים או למעגלים. יש התייחסות לכלל הדברים, כל שיטה בדרכה.
הטאי-צ'י צ'ואן, כאמנות לחימה, מסביר או מתאר את עצמו ע"י מעגלים, אבל כדי להבין זאת צריך להתאמן, וכמובן שחלק גדול מהתרגול מתבצע דווקא בקווים ישרים. ממילא אין קונפליקט.
ללא קשר ישיר למה שנאמר עד כאן, היהדות, להבנתי, מסבירה את העולם בדרכה, בדרך הממצה והכוללת ביותר האפשרית, הכל בכפוף לכללים שהבורא טבע בעולם ובאדם, הכל בכפוף ל"הוראות השימוש" שהבורא נתן לנו על מנת להגביר את ההבנה בכללים אלה.
דרור דרור שואל:
1. (לפעמים אני יוצא משיעור בתחושה של החמצה, שלא הייתי מרוכז מספיק בשביל לקלוט את כל מה שניתן באותו שיעור). איך תלמיד יכול "לרוקן את הכוס" שלו? האם יש משהו שאפשר לעשות, לפני שיעור או לא לפני שיעור, או שההקפדה על הכללים והאימון בבית מספיקים?
2. אם אדם חשב בעבר שיש לו בעיה מסוימת, ואחר כך טוען שאין לו את אותה בעיה, ואנחנו לא מצליחים להבין אם זו דרך ההתמודדות שלו עם הבעיה הזו, או שהבעיה נפתרה, או שהיא מעולם לא הייתה קיימת… האם עלינו לזנוח את הנושא, או לנסות בכל זאת לנסות לעזור כמיטב הבנתינו?
תשובה:
1. סיפור: בתקופה שהייתי מתקן אופנועים ישנים (בתור תחביב של ילדים), היה לפעמים יוצא שלפי כל הנתונים זה צריך לעבוד, אבל בפועל זה לא מניע. במצב כזה, הייתי רותם את האופנוע לכלי רכב, וגורר. כך, בסופו של דבר הוא היה מניע.
המטאפורה: אין דבר העומד בפני הרצף.
רצף באימון גורם בסופו של דבר לכל התוצאות "להניע".
2. א', עם השאלה הזו הפסיכולוגים מתלבטים. ב', אני מניח שמאחורי השאלה הכללית קיימת שאלה פרטית, ואם כן, יהיה צורך לחזור ולשאול אותה באופן פרטי. ג', כתשובה כללית, לכאורה אין שום צורך לעסוק בבעיה שאינה קיימת. יש להמשיך הלאה בעקבות הרצף שיוצר בניה.
דוד כפרי שואל:
1. בראיונות אתך, אתה מדבר הרבה על עבודה על המידות. תוכל להסביר על מה מדובר, למי שאינו דתי?
2. בתרגול אמנות לחימה, יש צורך להתמודד עם קושי פיזי, כאב, פחד, חוסר-סבלנות ועוד; ויש גם צורך להתמודד עם האנשים שאדם פוגש בלימודים, המורה, החברים ללימוד, והתלמידים. האם אין בלימוד זה עבודה על המידות?
3. למה בכלל כדאי לעבוד על המידות, למי שאינו רואה עצמו דתי?
תשובה:
1. הקטה היא מסגרת פיזית, שבה יש להתכופף למסגרת נתונה. יש לעשות דברים כמו שהורו לך ולא כמו שאתה חושב; דבר זה מוביל למקום נתון אליו כיוונה הקטה. יש צורך גם בקטה נפשית: מסגרת נתונה לאישיות (לא לגוף), כמו טוב-רע, אסור-מותר, נימוסים, הנהגות מסויימות… שיובילו את האישיות לכיוון מסוים. קטה היא תבנית, מסגרת- כלי שנותן צורה. גם האישיות, כמו הגוף, יכולה לקבל צורה. אין צורך להיות דתי בשביל להתמודד עם האישיות על-מנת לבנות אותה.
2. כן, יש בלימוד כזה משום עבודה על המידות, בתנאי שהמידות ידועות- כלומר לא אתה ממציא לעצמך מהן מידות, אלא מכופף את עצמך לתוך מסגרת מידות (קטה) נתונה: לא להתעצל, לא לשקר…
3. לדתי וגם לשאינו דתי יש אישיות, ויש טעם וצורך לבנות אותה, לחזק אותה, לגדל אותה. לשאוף תמיד להיות היום יותר מאתמול, מחר יותר מהיום, גם באישיות, ולא רק בטכניקות.
********
תודה לדוד כפרי על הקישור לאירוח בפורום. לקריאת יתר השאלות והתשובות לחצו כאן.
לקריאה על הסרט לחצו כאן.
לפורום אומנויות לחימה בתפוז לחצו כאן.
