בחלק א', האגרת הקודמת, הזכרנו את התרגומים שנעשו על ידי שני נזירים, קומאראג'יווה וסנג צ'או, שתרמו רבות להטמעת והתמרת הבודהיזם בחשיבה הסינית המקורית. בחלק זה של המאמר נמשיך ונסקור את ההתפתחות וכן נטעם מרזי החשיבה המשולבת שאותה נלמד לאמץ לשם התפתחותינו האישית והטיפולית.
קומאראג'יווה, הודי קוצ'יני, היה ילד פלא, הפך לנזיר בגיל שבע וזכה למוניטין כמלומד מבריק בהודו. שמו הלך לפניו ובשנת 384 שלח מלך משושלת צ'יו הקדומה גנרל להביאו לסין. הוא נשאר עם הגנרל במשך 17 שנה. בשנת 401 שלח מלך אחר משושלת צ'ין המאוחרת צבא ללוותו לבירה צ'אנג אן. קומאראג'יווה קיבל את תואר המורה הלאומי והרצאותיו היומיומיות נערכו בהשתתפות קהל של יותר מאלף נזירים.
תלמידו, סנג צ'או, נולד למשפחה ענייה שאותה נאלץ לפרנס ע"י תיקון ספרים והעתקתם, וכך לימד עצמו ונחשף ליצירותיהם של לאו טצה וז'ואנג צה. במהלך עבודתו התלהב ממשנתו של קומאראג'יווה המבוססת על הכתבים הבודהיסטים, המיר את דתו לבודהיזם והפך לנזיר. ב-398 כשהיה בן 15 בלבד, יצא למסע לחפש את קומאראג'יווה ומאוחר יותר הגיע לצ'אנג אן. במשך הזמן בנוסף לעזרה שנתן למורה שלו החל גם הוא לכתוב ורעיונותיו גישרו בהדרגה על הפער בין טאואיזם לבודהיזם, והוא שילב תפיסות טאואיסטיות וקונפוציוניסטיות רבות לתוך פילוסופיה חדשה סינית בודהיסטית. המצב הבודהיסטי שסנג צ'או ראה בו אידיאל נעשה דומה להפליא לחזונו של ז'ואנג צה על ההתאחדות עם היקום והקיום ההרמוני עם כל הדברים.
סנג צ'או טען שהמושגים של תנועה ונייחות רומזים לזמן. אולם הזמן אינו מציאותי, משום שההווה אינו יכול להימצא באותו זמן בעבר ושלא בעבר. אם הוא בעבר, הרי שכבר אינו בהווה, ואם אינו בעבר, מה גורם לקיומו בהווה? מכיוון שאין כל עבר בהווה ושום הווה בעבר, הזמן אינו אמיתי. אותו נימוק תקף גם לגבי העבר והעתיד.
לאחר שקבע כי הזמן בלתי אפשרי, טען כי גם התנועה היא אשליה, משום שהיא תלויה בזמן; מכאן, הדבר היחיד שקבוע ומתמשך במשך האין סוף הוא הגמול. על פי הדוקטרינה הבודהיסטית של הקארמה, מעשים טובים מביאים לגמול הולם, אשר משפיע לטובה על העתיד.
סנג צ'או נפטר בגיל 31 בלבד בשנת 414, כשנה לאחר פטירתו של רבו קומאראג'יווה.
אחרי מותם של קומאראג'ווה וסנג צ'או, המשיכו חסידיהם וכן ששת המנהיגים הרוחניים הבודהיסטיים שבאו אחר כך לקחת את המיטב מן הבודהיזם ההודי על מנת לעודד את התפתחות הבודהיזם הסיני. מבין השישה, בודהידארמה ( 534-460) בא לסין מהודו בשנת 520 ונחשב לפטריארך הזן-בודהיסטי הראשון. הוא הורה שכל המודעות קשורה לטבע הבודהה וש"טבע, שכל, בודהה, משעול וזן" קשורים בקשר בל יינתק. הואי ננג, הפטריארך השישי והאחרון, הקים את האסכולה להארה פתאומית, והדגיש כי כל אחד מאיכר ועד קיסר יכול להגיע למצב זה.
הואי ננג נולד בקנטון והתייתם בגיל שלוש. הוא היה עני ואנאלפבית, והשתכר ממכירת עצים להסקה. יום אחד, כשסידר גזרי עץ בבקתתו שמע בחוץ מטיף המעביר את תורתו של בודהה, הוקסם ויצא לחפש את מנזרו של המטיף שהיה הפטריארך החמישי, הונג רן. הונג רן ראיין אותו ושלחו לעבוד בחדר בו ניפו את האורז במנזרו הבודהיסטי בצפון.
יום אחד, כעבור כשמונה חודשים זימן הפטריארך את כול תלמידיו והכריז כי ברצונו לבחור יורש. התלמידים נתבקשו לכתוב שיר, והשיר אשר ייטיב להבין את דין הבודהה עתיד להביא לכותבו את מינוי היורש ולהתמנות לפטריארך השישי, ולקבל את גלימתו הישנה של הבודהה.
הנזיר הראשי של המנזר שן קסיו כתב את השורות הבאות על הקיר החיצוני של מגורי הפטריארך:
הגוף חכם כמו עץ
השכל מבריק כמראה
שעה אחר שעה אנו מנקים וממרטים
כדי שאבק לא ינוח ויעמם את האור.
הפטריארך לא היה מרוצה.
הווי ננג חיבר והכתיב לחברו את השיר הבא:
אין עץ חכם כל כך
ואין מראה מבריקה
מאחר שטבע הבודהה הוא צלול וטהור
היכן יוכל האבק לנוח?
כשקרא זאת הפטריארך ידע מיד כי הווי ננג הגיע לדרגת טבע הבודהה וכי הוא יורשו.
הנזירים הבודהיסטים בסין היו מגיעים להארה באמצעות חוויות הידועות בשם "גונג אן" או בשם הנפוץ יותר היום "קואן" ביפנית: גואנג פירושו "ציבורי"; אן פירושו "מקרה". מילולית, "קואן" הוא מונח משפטי המתייחס לפסיקה תקדימית. רבי הזן שאלו את המונח לתיאור מצב שבו נוצר מבוי סתום זמני, משום שאי אפשר לפתור אותו בעזרת מערך ההתייחסות הרגיל. התלמיד המחפש פיתרון חייב להחליף את מערך ההתייחסות שלו ולהגדירו מחדש, וכך הוא מעמיק את התובנה וההבנה לגבי האמת. לעיתים קרובות מתמצה הקואן בשאלה ובתשובה חידתית:
תלמיד מחפש לו מורה זן על מנת להגיע להארה.
המורה מזמין אותו לשתות ספל תה. התה מגיע,
המורה מושיט לתלמיד בנימוס ספל תה.
הוא מוסיף למזוג עוד ועוד תה לתוך הספל.
הספל כבר מלא, אולם המורה מוסיף למזוג למרות שהתה
נשפך מן הספל אל השולחן והרצפה.
"רבי"! קורא התלמיד. "הספל מלא!"
"בדיוק," עונה המורה " איך אוכל להדריך אותך בטרם רוקנת את מחשבתך?"
בקרב למדנים בודהיסטים מוסכם כי הזן עוסק בעיקר במודעות עצמית. תכליתו לשנות את ראיית האדם לגבי עצמו והיקום.
סיפור זני מחיי היום יום המתאר את הרעיון:
יום אחד לקח אותי מורי לבית תה סיני לשתות תה ולאכול דים סם. המקום, מקום בסיסי מיושן בעל שולחנות עץ מרובעים שרפרפים מאווררם מיושנים וחלונות עץ. ישבנו ואכלנו כיסונים, איטריות ומרק סויה טעים במיוחד מעורב בירקות. לקראת סוף הארוחה בעודי בה ללגום את כף המרק האחרונה שמתי לב כי בתחתית הקערה נח לו פגר מקק, בחילה וגועל הציפו אותי יחד עם עווית של הקאה בפני. מרגע זה המחשבה ששתיתי את המרק הפכה לבלתי נסבלת, הפנתי מבטי למורי ולהפתעתי הוא המשיך ללגום מן המרק בשלווה כף אחרי כף. יש לי בחילה, אמרתי, והוספתי ברוגז: " איך אתה ממשיך? לא ראית את המקק? תקבל הרעלת קיבה".
אמר מורי: "ברור שראיתי, אבל המרק לוהט והמקק התבשל בו זמן מה. לפני רגע היללת את המרק על טעמו המעולה, דבר לא השתנה. למה שלא אמשיך לאכול ממנו?". אבל הכול השתנה עניתי, קודם לא ידענו אודות המקק במרק ועכשיו אנחנו יודעים. מורי הניח את הכף ואמר: " לפני שראית את המקק, אהבת את המרק, ברגע שנודע לך שיש בו מקק, הגעיל אותך המרק. אבל המרק לא השתנה. רק הראייה שלך השתנתה. הידיעה אודות נוכחות המקק שינתה את גישתך בצורה קיצונית. נוכחות המקק לא שינתה את העובדה כי המרק חם וטעים מאוד. ראית מקק מת ופתאום חשבת שהורעלת, מנין לך שאין זה מרכיב מיוחד שהטבח הוסיף למרק בכדי לתת לו את טעמו המדהים? המרק הוא מה שהוא וטעמו הוא מה שהוא בעקבות התמהיל של הדברים מהם הוא מורכב. הבט על שלמות הפרחים שעל השולחן, הפילוסוף הבודהיסטי וונג פאי כתב: " הטבע לעולם אינו טועה. הדברים פועלים תמיד בהתאם לעקרונותיהם. אף על פי שהם מורכבים, לעולם אינם בתוהו ובוהו. גם שהם רבים, אינם מסובכים". כשאנו מבחינים בסדר ובארגון המופלא של הטבע, אנו יודעים כי אין בו דבר אקראי. אתה יכול לומר כי זהו נס שלא הורעלנו ו…., נס יכול לקרות רק כאשר יש חריגה מחוקי הטבע. לפי הבודהיזם, הדבר אינו אפשרי, משום שהטאו הנו אמיתי וניצחי.
"זכור: כדי לזכות בהארה, השינוי חייב לבוא מתוכך."
אנו במערב עוסקים בתהליך עוין של השתלטות על היקום, מדברים על כיבוש הטבע ועל מלחמת החיים. כאשר האחים רייט בנו את המטוס והצליחו לטוס, דיווחו העיתונים כי הם "ניצחו בקרב נגד כוח הכבידה". השקפת הזן היא שאי אפשר להפריד אנשים מסביבתם. אנחנו והסביבה חד הם. המטוס של רייט לא ביטל את כוח הכבידה, הם פשוט למדו להסתגל ל"לי" (עיקרון) של הכבידה. כשאנו מזהמים את הסביבה אנו מזהמים את עצמנו והורסים את עצמנו. המודעות האקולוגית הנה חלק מחוויית הזן. כל אורגניזם הוא חלק מן היקום, והיקום מורכב מכולנו.
תפיסת האל במזרח שונה מזו שבמערב. במערב רואים את האל כיוצר היקום שיש לו שליטה על הכול ועל כולם. על מנת לשנות את גורלנו או להיטיב עם עצמנו עלינו להתפלל והוא יכול להיענות או שלא. בראיית הזן, הטאו הינו הגורם לכל הישויות: היקום קיים בצורה שמאורגנת על פי שלושה עקרונות אשר במקור לקוחים ממושגים בטאואיזם ובקונפוציוניזם: לי, זי ראן ווו וויי.
"לי", פירושו "עקרון" או "חוק טבע". היות שהטאו הוא הגורם לכול ההוויות, הרי שהטאו הוא המארגן את הדברים כסדרם. "לי" מתבטא ביופי שאנו רואים סביבנו (בגרגר החול, בפתית השלג, בפרחי הבר בנחלים והנהרות). הייחודיות של "לי" קשה לניסוח, אך אנו מזהים אותו מייד בראותנו אותו. "לי" מתבטא גם בהיגיון של המתמטיקה, בסימטריה של הנוקליאוטידים במחרוזת הדנ"א.
"זי ראן" תורגם כ"טבע". פירושו גם "ספונטניות" או "לפעול כפי שמתבקש באופן טבעי".
"זי", פירושו "העצמי", "ראן" פירושו "הנכון". פרשנות הזן ל"זי ראן" היא: "לנהוג על פי הלי המובנה בטאו: הניחו לכול לעשות את מה שמתאים לו".
"וו וויי", פירושו: "לא לעשות שום פעולה בלתי טבעית", "להגיע לפעולה דרך אי פעולה", "אי התערבות", או התנהלות הדברים במסלולם הספונטאני: "טאו אינו נוקט פעולה, אך דבר אינו נותר לא מבוצע".
לסיכום הייתי רוצה לכתוב את הדברים הבאים:
הבודהיזם אינו דת במובן המערבי של המילה. זן בודהיזם עוסק בחיים וברכישת הארה עצמית באמצעות החיים. התפתחותו של הזן בודהיזם קשורה קשר הדוק לפילוסופיה של לאו זי ושל ז'ואנג צה. בארבע השורות האחרונות בפרק 25 בספר הטאו טה צ'ינג בתרגומו של ארתור וילם כתוב:
האדם נוהג על פי הסדר שנקבע על ידי הארץ,
הארץ נוהגת על פי הסדר שנקבע על ידי השמיים,
השמיים מתנהגים על פי הסדר שנקבע על ידי הטאו,
הטאו עושה את מה שמתבקש באופן טבעי (זי ראן).
בהיותינו צעירים אנו מטילים ספק בדברים אלו, ככל שאנו מתבגרים אנו נוטים להסכים איתם.
*תמונה: Mattia Faloretti
המחבר:
רוני ספיר
מטפל ברפואה סינית קלאסית
roni@east-west.co.il
