כמטפלים ברפואה סינית אנו נתקלים לא אחת בסכנה שלא להיות מספיק מודעים לעולמות השונים שאנו ומטופלינו חיים בהם. הדבר הזה יכול להוביל רבים מאיתנו לנפילה (לעתים בלתי-מודעת) למשחק כוחות שפוגע בתהליך הטיפולי.
מישהו ראה שלשום את הפרק של הסדרה "מסודרים"? (אל תדאגו, לא שיניתי נושא….)
בפרק הזה, תומר לוי (אסי כהן) וברלד (מאור כהן) נתקעים בכפר פלסטיני בשטחים, ומתארחים בעל כורחם אצל משפחה פלסטינית ממוצעת (כלומר, ענייה מאד). הם הגיעו לכפר מלכתחילה בניסיון להשיב את מכונית הספורט שנגנבה לתומר (למי שלא מכיר את הסדרה – תומר, ברלד ושני חבריהם הם מולטי-מיליונרים חדשים שעשו את הונם ב"אקזיט" של חברת הסטארט-אפ שהקימו).
אהבתי את הפרק הזה במיוחד, מפני שהוא השכיל לא רק להראות בצורה יפה את העולמות השונים שאנשים בארץ הזו חיים בהם, אלא עד כמה הבועה שחי בה החלק ה"שבע" מייצרת חוסר מודעות מגוחך לעולמו של האחר.
כך למשל, כשתומר וברלד רואים ביחד עם המשפחה פרק של כוכב נולד – הגירסה הערבית – תומר מציע לקנות למשפחה את הדיסק של שלומי סרנגה. בעל הבית, סאלח, שואל את תומר מה יעשה עם דיסק, שכן אין לו שום דרך לשמוע אותו, ותומר מסתכל סביב, מבין שאין מערכת סטריאו בסלון ואומר שזה לא נורא, אפשר לנגן את זה במחשב. כשסאלח מסביר שאין גם מחשב, תומר תוהה: "אז איך אתם מקבלים מיילים?".
אחר כך תומר מתנצל בפני בעל הבית הנפגע שיצא להירגע בחוץ, ומנסה להציע לו "עזרה" לצאת מהמצב הכלכלי הקשה. "מה חסר לכם פה בכפר?" הוא שואל, ומציע לבעל הבית לפתוח מסעדה. כשבעל הבית מסביר שאין לאנשים כסף לאוכל, וגם לו אין כסף לפתוח מקום, תומר תוהה איך יתכן שאין לו כסף בצד או איזו תכנית חסכון, או עזרה מההורים. סאלח עונה לו שאמא שלו לא עובדת ואבא שלו נפטר באינתיפאדה.
וזה הזכיר לי רפואה סינית קהילתית.
טוב, כל דבר מזכיר לי רפואה סינית קהילתית, מה אני אעשה…
העניין הוא כזה: לפעמים אנחנו כל-כך רגילים לעולם שלנו ולמושגים שלנו שאנחנו שוכחים לרגע את עולם המטופלים, שם בחוץ. אני לא מדבר על חשיבה במושגים של צ'י, יין ויאנג. אני מדבר על דברים כמו "אורח חיים מאוזן", "אכילה בריאה", "שינה מספקת" וכו'.
לא פעם אנו מניחים מראש שרב האוכלוסייה מבינה באופן טבעי שלאכול ארוחה כבדה ב- 21:00 בערב זה דבר לא טוב, או שסלטים קרים לא עושים טוב לעיכול. לפעמים אנחנו מייעצים למטופלת לקנות לחם מלא, ושוכחים שבמשפחתה יש 6 נפשות, ושזה עולה פי 3 מלחם רגיל. או אומרים למנהל במפעל הייטק שהוא צריך לעבוד פחות קשה ולהירגע.
מה המשותף לדוגמאות האלה? במבט ראשון, נראה שהבעיה בכל העצות האלה היא הייעוץ של דברים שהם זרים לעולמם של המטופלים, או יקרים מדי, או בלתי-רלוונטיים לכורח המציאות של חייהם.
במבט שני, יש כאן בעיה אחרת.
לא פעם אנו משחקים את תפקיד "המבינים הגדולים" שצריכים "להעשיר את מטופלינו" במידע יקר שישפר את חייהם. "עצות בדבר אורח חיים" אנו מכנים את זה, כמו שתומר "ייעץ" לסאלח איך לצאת מהעוני. הייעוץ שנתן תומר אמנם ביטא ניתוק מגוחך מהמציאות, אבל שיקף בעיה גדולה יותר: חוסר מפגש "בגובה העיניים". הדבר נבע מהבורות של תומר, שהיא תוצאה של החשיפה המוגבלת שלו למקורות מידע מהימנים – כמו החדשות בטלוויזיה (כפי שראינו בסוף הפרק).
מהם "מקורות המידע" שלנו? לאחר 4 שנים במכללה לרפואה סינית, לימודי המשך, סמינרים – לאחר שחיינו ונשמנו רפואה סינית כל-כך הרבה זמן – האם לא פיתחנו מבלי לשים לב "בורות" מסוימת כלפי עולמם של מטופלינו? האם אנו לא חיים קצת בבועה שיצרנו, שגורמת לנו לאבד את השוויון הבסיסי שאמור להיות תנאי למפגש אותנטי בין בני אדם?
יש שיאמרו שלשוויון כזה אין מקום במסגרת טיפולית. אני מאמין שצריך לפגוש את המטופלים בגובה העיניים. לא פעם נפלתי למלכודת הזו בעצמי, אבל אני משתדל שהדבר העיקרי שאציע למטופלים שלי לא יבוא ממקום של "עליונות". אני לא אומר שאנשים לא רוצים לדעת על האפשרות ששינוי כמה הרגלים מזיקים יכול לעזור להם. יש להם זכות לדעת, אבל אנחנו צריכים להיות מאד עדינים עם העניין הזה, ולהימנע ממשחק הכוח שגלום כאן: אני המקצוען עם הידע היקר והאזוטרי ואתה המטופל שילמד ממני איך להשתפר….
אז מה כן? אני הייתי רוצה לבוא ממקום אחר: להציע להם מקום מפלט למצוא בו מרפא, ובעיקר לשדר להם שיש לי מקום בתוך הלב לקבל אותם כפי שהם. שאכפת לי מרווחתם. זה השירות הכי טוב שאפשר להציע למטופלים.
חלק מהמטופלים לא יתחברו לעולם לעיצות שלנו. חלק אחר, ממש לא זקוקים לשמוע גם ממני שהם צריכים לרזות, צריכים לנוח, צריכים להירגע. כי האמת היא שרב האנשים יודעים טוב מאד מה הם צריכים, הם רק צריכים לקבל את הכוחות כדי לבצע את השינוי. ואנחנו יכולים להיות שם בשבילם, ולהציע להם מקום שבו ימצאו את הכוחות האלה.
ברשימת המחויבויות שאנשים מעמיסים על עצמם – אנחנו יכולים להיות אלה שמציעים להם את הדבר הפשוט ביותר, הקל ביותר והיעיל ביותר – להגיע לטיפולים. פשוט, להגיע. זה החבל שאנו זורקים להם. את הטיפוס עדיף שיעשו בעצמם.
מעניין. לא חשבתי על זה, וחייבת להודות שאתה ממש צודק, וזו מלכודת שאכן מאוד פשוט ליפול אליה.
כמו שאמרה לי פעם מטפלת גדולה שהיתה לי הזכות להיות אסיסטנטית שלה על מטופל שהגיע כולו באש ועצבים: "גם אותו נקבל באהבה".
אתה צודק בחלק גדול מהמקרים, אך יש מטופלים שבאים בשביל לקבל עצה ופחות בשביל טיפול, יש את אלו הבאים כי הם יודעים שהם זקוקים לשינוי ומחפשים מישהו שיתן להם דחיפה קטנה.
תפקידינו כמטפלים לזהות את סוג המטופלים ולדעת איך לגשת אליהם ובכל מקרה, תמיד לדבר בגובה העיניים.
סטס,
אני לא יודע בדיוק למה אתה מתכוון שתפקידנו לזהות את סוג המטופלים…. מניסיוני רב האנשים קובעים טיפול בדיקור כי הם שמעו שזה עוזר לכך וכך. פעמים רבות, אגב, הם מגלים בעצמם, בין הטיפולים, שהגישה שלהם ואורח חייהם יכולים להשתנות. במקרה הזה אני באמת מאושר שהטיפול מצליח, כי השינוי בא מבפנים ולא ממשהו שאני "דחפתי להם לגרון"…
בלזהות את סוג המטופלים אני מתכוון שיש אנשים שונים, יש כאלו שלא ניעץ להם שום דבר, כיוון שכבר מתחילת הטיפול רואים שהם לא מוכנים לזה ולא יצליחו גם אם ינסו, לאלו יגיע השינוי במהלך הטיפולים (כמו שאמרת) יש את אלו שמראש חושבים שיודעים יותר מהמטופל, גם להם האסימון יפול בשלב כלשהו ויש את אלו שרוצם שינוי, יודעים שהם צריכים לאכול אחרת, שצריכים לדאוג לאורגונומיה שלהם במקום העבודה וכו' אך לא יודעים כיצד ושואלים, למטופלים כאלו לדוגמא יש מקום לעצה, כמובן במגבלות היכולת והנכונות שלהם (ואלינו להבין את היכולת והמוגבלות, ולראות מול מי אנו עומדים) וכמובן שאם יערך שינוי כלשהו, אליו להיות איטי מספיק בכדי שהמטופל לא יחזור במהירה להרגיליו הקודמים ויצליח לספוג את השינוי.
עוד סיבה להגיד למטופל לשנות דבר מה זה הבעיה עצמה, לדוגמא מטופל שבא לטפל במיגרנות, אך שותה כל יום יין אדום והמון קפה, בלי שינוי בצריכת מוצרים אלו יתכן שלעולם לא נצליח לטפל בצורה טובה, כאן השינוי הוא חלק מהטיפול.
יש תמיד לדאוג שהשינוי בחיי המטופל לא יגיע מזה "שדחפת לו לגרון" בצורה זו השינוי לא יחזיק מעמד, כמו שאמרת תמיד צריך שהשינוי יגיע מבפנים, אך אנו כמטפלים, תפקידינו לכוון את המטופל לשינוי זה, משפט פה ומשפט שם, המלצה למאמר, כאשר המטופל מאלה את הנושא, והרי ברוב הטיפולים הנושא עולה.
אני חושבת שהדרך להתמודד עם זה היא לא בהכרח המנעות. יש לנו ידע מועיל על אורח חיים בריא והשאלה העיקרית היא איך מעבירים אותו למטופלים ולמטופלות שלנו. אני חושבת שכשאנחנו מציעים משהו כמו לעשות שינויים בתזונה או לקחת צמחי מרפא או לעשות ספורט אנחנו צריכים לשדר שזאת הצעה ולא חובה, לשאול אם זה מתאים ולהתאים את עתמנו לתשובה ולא ללחוץ או להלחיץ ולהגיד תמיד שגם שינוי קטן הוא עדיף מכלום (למשל לעשות הליכה פעם בשבוע ולא 3 או להפחית את כמות הסוכר ולא להפסיק לאכול אותו). לא לתת תחושה שבלי זה הטיפול מיותר ולא להפחיד. לזכור לשמור את הכוח בידיים של המטופל.
בסביבה של הרבה מאיתנו יש הצפת מידע מטורפת וכל יומיים אנשים קוראים על עוד משהו שאסור לאכול או משהו שהוא מאוד מאוד בריא ולפעמים אנשים דווקא רוצים שמישהו יעשה להם קצת סדר ויעזור להם להחליט מה לעשות כדי לקדם את הבריאות שלהם. אני הרבה פעמים אומרת שהדרך הכי טובה לדעת היא להתנסות. אם מישהו שמע שמוצרי חלב זה לא טוב – שינסה להמנע מהם לתקופה של כמה שבועות וירגיש מה זה עושה לו. זה נותן לאנשים כלי חשוב לאבחנה, מחזיר את האחריות והכוח לבריאותם לידיים שלהם ומפנה את תשומת ליבם קצת פנימה.
היי,
תודה על הפוסט. באמת מבחינת חלק מהמטופלים, מטפלים הרבה פעמים "חיים בסרט".
מאוד מסכימה עם גילה לגבי ההתנסויות. אני רוצה להוסיף, שלנו כמטפלים יש את היכולת להציג למטופל איזושהי אידיליה. אחרי שהוא הבין מה האידיאל, אפשר לנסות ביחד לתרגם אותו למשהו שישתלב בחייו היומיומיים. בעיני, יש חשיבות גדולה לכך שהאדם יבין מהי השאיפה – לאן בדיוק מועדות פניו. ואז כמו כל מסע ארוך אפשר להתחיל בצעד אחד קטן.
היי גילה,
אני מסכים עם כל מה שכתבת. אגב, אני לא הצעתי המנעות, אלא… קודם כל מודעות של עצמנו לעניין הזה. בעקבות המודעות שלנו נוכל לעשות את זה בצורה טובה יותר, כמו למשל איך שאת הצעת.
היי ענבל,
תודה על התגובה. ברוכה הבאה..!
רואי