ראיון עם ליסה רולדר – מייסדת תנועת הדיקור הסיני הקהילתי בארצות הברית

ליסה רולדר הסבה את הקליניקה הפרטית שלה ב- 2002 לקליניקה לדיקור סיני קהילתי. כפי שתקראו בהמשך, ליסה מעידה על עצמה שלא ידעה אז מה היא בדיוק עושה. עם 12 מטופלים, היא עברה דרך ארוכה של ניסוי וטעייה עד שעיצבה מודל עסקי שהשפיע על מאות מטפלים בארה"ב ומחוצה לה (והיד עוד נטויה).

בשנת 2007 החליטו מנהלי האתר Acupuncture Today שהמאמרים הפופולריים שליסה פרסמה בו והפורום התוסס שנפתח בעקבותיו הם אולי מעט אנטי-ממסדיים מדי עבורם, והחליטו לסיים את ההתקשרות עמה. הדבר הוביל להקמתה של הרשת האינטרנטית: Community Acupuncture Network ולתחילתה של המהפיכה ברפואה הסינית במערב.

כיום, הקליניקה שלה ושל בעלה, סקיפ, שבפורטלנד אורגון, מעסיקה עוד 4 מטפלים ועובדים נוספים ומהווה כיום את הקליניקה שהיא כנראה הגדולה ביותר בארה"ב, עם למעלה מ- 400 טיפולים בשבוע. המטופלים משלמים כפי יכולתם בין 15$ ל- 40$ לטיפול, וכל מטפל רואה כ- 6 מטופלים בשעה.

אתם מוזמנים לקרוא את הראיון שקיימתי איתה לאחרונה באמצעות האימייל:

ליסה, מתי היה המפגש הראשון שלך עם הרפואה הסינית?

אחרי שסיימתי את הקולג', רציתי ללכת לבת-ספר לרפואה. לקחתי שנת חופש כדי להתנדב במשרה מלאה בארגון שתמך בחולי איידס. זה היה בשנת 1989, לפני שהיו תרופות יעילות נגד איידס, אז אנשים ניסו כל מיני אלטרנטיבות, בכללן דיקור סיני. אחת המטרות שלי בהתנדבות הייתה לוודא שאני מסוגלת להיות בחברת אנשים חולים, לפני שאני מתחייבת להיות רופאה. גיליתי שאני בסדר גמור בחברת אנשים חולים, אבל גם שאני ממש לא אוהבת בתי-חולים. לאנשים רבים שהכרתי הייתה התנסות חיובית מאד עם דיקור סיני, אז החלטתי ללמוד דיקור סיני במקום רפואה.

מתי הבנת לראשונה שאת צריכה לשנות את האופן שבו את מטפלת?

זה די היה תהליך איטי; השקעתי זמן רב, 7 שנים בערך, בניסיון לטפל בצורה הקונבנציונלית, לפני שזה נהיה לי ברור שזה לעולם לא: 1) יאפשר לי לטפל באנשים שאני רוצה לטפל בהם 2) יאפשר לי להתפרנס. טיפלתי בהרבה אנשים שונים, רבים מהם שכנים שלי, שלא יכלו לעמוד במחירים שגביתי באופן רשמי. היו לי כל מיני "סידורים מיוחדים", כל מיני אנשים ששילמו לי $5 או $10 או $20, בו בזמן שהמשכתי לטעון שאני גובה $60. זה היה מגוחך. וחלק מהאנשים האלה ממש נזקקו לדיקור סיני והפיקו ממנו תועלת רבה, והם בכנות שילמו לי את הגבול של מה שיכלו לעמוד בו, גם אם זה היה רק $5. חלק מהם היו מאד, מאד חולים עם בעיות רפואיות שלא הגיבו לרפואה המערבית. בסופו של דבר התבהר לי שאני צריכה מודל עסקי שישקף את המציאות שלי ואת המציאות של השכנים שלי. לגבות פחות היה הדבר הנכון לעשות; זה רק אמר שהייתי צריכה לראות הרבה יותר אנשים.

האם המעבר למודל של הדיקור הקהילתי היה קשה באיזהו אופן?

רק במובן זה שלא באמת ידעתי מה שאני עושה. זה לא היה "המודל של הדיקור הקהילתי" בזמנו. זה היה בעיקר ניסיונות לאלתר הרבה, במטרה למצוא דרך לנהל את העסק שלי בצורה הגיונית. מלבד זה, זו הייתה הקלה עצומה. שמחתי שיכולתי להציג בהתלהבות את הדיקור הסיני בפני כל מי שהכרתי, כשחשתי שהם יכולים להרשות אותו לעצמם.

נראה שהקליניקה שלכם – Workingclass Acupuncture – מציעה למטופלים חוויה רפואית שונה – יותר קלילה וחמימה, פחות "מקצוענית-רפואית". את חושבת שזהו פן הכרחי של מודל הדיקור הקהילתי?

כן, אני חושבת כך. אני חושבת שיש הרבה בעיות שמתחת לפני השטח עם הדרך שבה מטפלים מנסים להגדיר את עצמם כ"מקצוענים". חלק מהבעיות האלה קשור באפליה על רקע מעמדי (classism), והדרכים שבהן היא מחלישה את כוחם של המטופלים; וחלק מהבעיות קשור לאופן שבו מטפלים מנסים להפוך את הדיקור הסיני לדומה יותר לרפואה מערבית, שזה רע לכולם: למטופלים, למטפלים, ולדיקור הסיני עצמו. מודל הדיקור הקהילתי לא מנסה להפוך את הדיקור למקצוע מכובד של המעמד הבינוני-הגבוה; הוא מנסה להפוך אותו לזמין לכל מי שזקוק לו. שזה מתלווה ליכולת של מטפלים להתפרנס בכבוד מעיסוק בדיקור סיני. רב המטפלים מתארים הרגשה של שחרור עצום מעצם העובדה שהם לא חייבים יותר להעמיד פני רופאים; זה הופך את הקשרים עם המטופלים להרבה יותר קלים, הרבה יותר טבעיים, הרבה יותר מתגמלים. כולם, הן מטפלים והן מטופלים, יכולים להירגע. אני חושבת שהחמימות ההדדית שמתאפשרת במודל הזה היא סיבה עיקרית לכך שכל כך הרבה מטפלים שעוסקים בדיקור קהילתי חשים מאושרים. זה הרבה יותר כיף ככה.

מטפלים מסוימים טוענים שאין כל רע בלגבות $200 בעבור טיפול, כל עוד יש מי שמוכן לשלם סכום כזה. מה הייתי אומרת על כך?

חוץ ממשהו שאי אפשר להדפיס? ובכן, "אין כל רע בלגבות $200 בעבור טיפול, כל עוד יש מי שמוכן לשלם סכום כזה" מניח שלגבות מחירים שגורמים לדיקור הסיני להיות בלתי נגיש לרב האוכלוסייה לא פוגע באף אחד, כאשר ברור שזה כן פוגע. זה פוגע באנשים שזקוקים לדיקור ושאינם יכולים להרשות אותו לעצמם, וזה פוגע בשם הטוב של הרפואה הזו ע"י הפיכתה לאיזה לוקסוס בלתי-רלוונטי. הרעיון שאין מימד מוסרי למה שאתה יכול לגבות בעבור טיפול רפואי הוא אבסורד. זה כמו לשאול: למה שלא אהיה אנוכי ותאב בצע, כל עוד זה מתאפשר לי?

ישנם מטפלים שמעונינים להציע דיקור קהילתי בחלק מימות השבוע, ולהמשיך בטיפולים אישיים ביתר הימים. האם את חושבת שהם יכולים להצליח בדרך הזאת?

אני בספק. קשה להגיע לכמות גדולה באמת של מטופלים כאשר מה שאתה מציע הוא בסופו של דבר מבנה תמחור מבלבל. מדוע שאותו שירות יעלה כל-כך יותר? לעומת זאת, הרבה אנשים נחושים לעשות את זה ככה, ואני התייאשתי מלנסות להניא אותם מכך. האמת היא שאין דבר שאתה יכול להשיג במסגרת פרטית שאתה לא יכול להשיג במסגרת הקהילתית, חוץ מלדבר יותר מדי. יש אנשים שפשוט לא מוכנים לוותר על לדבר יותר מדי.

האם את חושבת שהדיקור הקהילתי יכול להתאים לבוגרים חדשים?

אני חושבת שזה הדבר הכי טוב עבור בוגרים חדשים. זה מקנה להם ניסיון קליני רב במהירות, שזה מאד חשוב. זה נותן להם גישה לטווח רחב יותר של מטופלים, כך שתהיה להם הזדמנות להיות מדקרים. אחד הדברים הכי גרועים במודל הקונבנציונלי הוא הכניסה למעגל קסמים מכשיל עבור מטפלים חדשים: הם גובים יותר מדי, כך שמטופלים לא יכולים להגיע בתדירות הרצויה, כך שהמטופלים לא מקבלים תוצאות טובות, כך שהם לא חוזרים לטיפול, כך שמטפלים חדשים מאבדים ביטחון בעצמם ובדיקור הסיני, כך שהם לא מושכים מטופלים חדשים, כך שהם מאבדים יותר ביטחון, וכך הלאה. המודל הקהילתי פועל באופן הפוך: אם המטפל החדש יכול לראות מטופלים בתדירות גבוהה, ללא קשר אם הטיפולים שלו מושלמים או לא, הוא ישיג תוצאות קליניקות טובות מהדיקור. ואז מטופלים חוזרים, ומפנים מטופלים אחרים, והמטפל החדש רוכש יותר ביטחון, ומושך יותר מטופלים, ומפתח מיומנויות קליניות טובות יותר ויותר, וכ'ו וכו'.

איזו עיצה תוכלי לתת למטפלים שרוצים להתחיל לטפל בדיקור הקהילתי?

הצטרפו ל – Community Acupuncture Networkוקראו הכל! וחיברו לעוד מטפלים מקומיים שחושבים כמוכם. חשוב לקבל תמיכה. אה, וקראו את הספר החדש שלנו: "Acupuncture is like Noodles”.

מהו הצעד הבא במהפכת הדיקור הקהילתי?

אתה יודע, אני לא ממש יודעת. כולנו די ממציאים את כל זה תוך כדי תנועה – נצטרך פשוט לראות מה יקרה…

תודה רבה!

תודה לך, רואי.