הרפואה הסינית הקהילתית מבשרת מהפיכה בתחום הרפואה בכלל, והרפואה הסינית בפרט.
השאלה היא – למה בכלל דרושה מהפכה?
בשנת 2006 דווח על כ- 116,000 טיפולים שנעשו ברפואה משלימה, מתוכם כ- 23,200 ברפואה סינית (ע"פ סקר של BDI). אם נניח שכל מטופל מקבל בערך 4 טיפולים בחודש, הרי שמדובר בכ- 5,800 מטופלים, שהם עשירית האחוז ממספר המטופלים הפוטנציאליים באוכלוסייה. גם אם נכפיל את המספר, שכן הרבה טיפולים אינם מדווחים, המצב לא מעודד הרבה יותר. בארה"ב דווח על כך שבין 50% ל – 80% מבוגרי הרפואה הסינית עוזבים את המקצוע בתוך חמש שנים. בישראל אין נתונים, אבל אני בטוח שהתמונה דומה.
לאור נתונים אלה, נשאלות שתי שאלות: א. איפה המטופלים? ב. איפה המטפלים? התשובה, לדעתי, היא שהמטופלים והמטפלים כאחד עדיין "תקועים במחסום".
המטופלים
מחסום "קפיצת האמונה":
אני חושב שאנחנו, המטפלים, קצת חיים בעולם משל עצמנו. בכלל, עולם הרפואה חי בעולם משל עצמו.
בואו נחשוב שנייה איזו "קפיצת אמונה" (leap of faith) צריכים מטופלים לעשות בדרכם אלינו. במקרה שלנו, אפילו קפיצה כפולה.
קפיצה ראשונה היא בעצם ההסכמה להגיע לטיפול רפואי. רב האנשים פונים לטיפול כשכבר אי אפשר לסבול יותר. אז הם נכנעים, מפקידים את עצמם בידי הרופא שיודע טוב יותר מהם מה לא בסדר, שמדבר במונחים זרים ונותן לעשות בדיקות מוזרות. הם שמים מבטחם במשהו שהם שומעים כל הזמן שהוא עוזר (תרופה, ניתוח). הם נכנסים לטריטוריה זרה. עכשיו אנחנו, המטפלים הסיניים, מציעים להם קפיצת אמונה כפולה – לא רק להיכנס לעולם הרפואי שבו הם בורים גמורים, אלא לעולם רפואי סיני, עם מונחים ובדיקות שצריך מיומנות גבוהה בכלל להסביר אותם במונחים פשוטים! ואנחנו עוד מנסים שזה יהיה "רפואי" ו"מקצועי" – חדר קטן, שולחן וכיסאות, תעודות על הקיר, התבוננות בצילומי רנטגן, קריאת בדיקות דם, תישאול ארוך ו….. בסוף תוקעים סיכות!
לא פלא שהקהל הרחב לא מגיע אלינו. אנחנו עולם זר בתוך עולם זר. אנחנו מדברים בשפה שלא מבינים, ואפילו לא מודעים עד כמה היא לא מובנת. אנחנו מנסים למכור משהו לא מערבי בלבוש מערבי.. ואנחנו עוד מצפים שמטופלים יבואו לסדרה של טיפולים, ל"רפואה מונעת". אנחנו חושבים שהמטופלים יבואו מרצונם אל עולמנו, במקום שאנחנו נבוא לעולמם.
רפואה סינית קהילתית מנסה להתגבר על המחסום הכפול הזה. ראשית, ה"לוק" הרפואי לא קיים. הקליניקה של workingclass acupuncture באורגון נראית יותר כמו סלון גדול, עם קבוצות של כורסאות. לקליניקה באים אנשים מהשכונה שבה מתגוררים המטפלים. התשלום הנמוך של בין 15 ל – 40 דולר מאפשר לאנשים להגיע לטיפולים רבים כדי להירפא, ולטיפולי תחזוקה כדי למנוע. הדיבור הוא מועט, הרבה מהאבחנה מבוססת על הדופק והטיפולים הם פשוטים. בכלל, המטופלים נהנים שלא עושים יותר מדי עניין סביבם. יש בעיה – מטפלים בה, לא נוברים ב"קישקע". המעבר שהמטופלים צריכים לעשות מהעולם שלהם לעולם הטיפולי חלק יותר – זה פחות כמו ללכת לרופא, ויותר כמו שיעור יוגה. אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם – מטפלים בכל, גם בבעיות עמוקות ורציניות.
אני יודע שלחלק מהמטפלים זה לא מתאים. אני למשל, קצת התבאסתי בהתחלה שאין לי כ"כ אפשרות ליישם את כל הכלים שרכשתי כמו מוקסה, שיאצו, גוואשה וכו'. אבל אני חושב שזו הקרבה משתלמת. אם אני רוצה לעזור לכמה שיותר אנשים, אין ברירה אלא לפשט את הכל. והפשטות של המחטים היא די עוצמתית, בינינו…
אני גם תוהה עד כמה אפשר לטפל בהמון אנשים עם כל הכלים שלנו, כולל מגע, בלי להישחק לחלוטין. הרי רב המורים שלימדו אותנו את הדברים האלה אינם מטפלים במשרה מלאה בעצמם – ומי שכן מטפל הרבה נעזר באסיסטנטים (תחשבו על המסר שזה נוטע בבוגר הצעיר – שהצלחתו תגיע רק כשיהיה "תותח" עם אסיסטנטים נאמנים).
מחסום העלות:
טיפול בדיקור סיני אצל מטפל פרטי נע בין 120 ₪ אצל מטפלים מתחילים ועד ל- 450 ₪ אצל הוותיקים. הממוצע הוא כנראה סביב ה- 200 ₪. בהנחה שצריך להשלים סדרה של טיפולים כדי להגיע לתוצאות, הרי שרב רובה של האוכלוסייה לא יכולה להרשות לעצמה את זה.
ברפואה סינית קהילתית, לעומת זאת, אפשר להרוויח בין 200 ל- 300 ₪ לשעה, אם מטפלים ב 4 עד 6 מטופלים בשעה הזו. בין אם מדובר במדרג מחירים של בין 40 ל- 70 ₪ ובין אם מדובר במחיר קבוע של 50 ₪, מדובר בהורדת מחסום משמעותי. קהל רחב יכול להתחיל להגיע. ולא רק אמהות חד הוריות, סטודנטים, גננות, עובדי מפעלים. גם אנשים שמרוויחים יפה, אבל שההתחייבויות הכלכליות שלהם (משכנתא, גני ילדים, הלוואות…) לא מאפשרות להם להפנות משאבים לרפואה משלימה.
מחסום העלות מבטיח לעד שהרפואה הסינית תמשיך להגיע לאותם אנשים שכבר מכירים אותה. כאלה שיש להם משאבים לרפואה משלימה וטיפוח איכות חייהם. האיש הפשוט – שכואב לו, ורק מעוניין שהכאב יסתלק (ולא מעניין אותו אם התרופה היא "טבעית" או לא), לא יזכה להכיר אותה לעולם.
המטפלים
המחסום בין המטופלים לבינינו הוא דו-כיווני: גם לנו קשה להגיע לקהל הרחב. זאת, מפני שהתרגלנו לחשוב בדרך מסוימת. התרגלנו לחשוב שחייבים לשבת שעה עם מטופל. התרגלנו לחשוב שצריך תשאול ארוך ומקיף, שהמטופל זקוק לאוזן קשבת (יש מטופלים שבעיקר זקוקים לאוזן קשבת, אבל אין זה הכרח של המקצוע שלנו). התרגלנו לחשוב שאנחנו חייבים להיות מטפלים מעולים, שקומבינציות הנקודות האידיאלית שלנו תכה בשורש הבעיה. התרגלנו לחשוב שמטופלים חייבים להקצות משאבים נכבדים לבעייתם, אחרת הם לא רציניים. התרגלנו לחשוב שחייבים לשווק לאלו שיש להם את המשאבים האלה, אחרת לא נתפרנס.
הרפואה הסינית הקהילתית אומרת מה שאומרים ספרי הבישול לאישה המרוקאית: "קודם כל, תרגעי!". את לא חייבת להיות מטפלת מעולה, מספיק שתהיי בסדר גמור. אתה לא חייב להיות לחוץ להגיע ל"טיפול המושלם". לא חייבים תשאול כל כך ארוך, ולא חייבים לשווק למעמד העליון (אלא-אם-כן אתה ממש אוהב את זה ומזדהה עם זה).
מה צריך? טיפולים בתדירות גבוהה ולאורך זמן. להיות שם בשביל המטופל, אבל גם לדעת "לזוז הצידה". לבטוח בעבודת המחטים, בצ'י. הצ'י כאן מקבל חיזוק ממספר המטופלים ששוכבים בחדר – זה נהיה "צ'י קבוצתי".
הורדת המחסומים הפנימיים האלה תאפשר לנו להגיע למטופלים. והם שם – הם פשוט זקוקים להזמנה באמת קורצת.
ולסיום מילה על קופות החולים
תחילה מילה טובה: הרבה יותר טוב מארה"ב. סופסוף מחירים יותר סבירים, סופסוף הגעה לאוכלוסייה גדולה יותר. הבעיה עם קופות החולים אינה רק שלא כולם יכולים לעמוד בעלות שמתקרבת ל- 100 ש"ח לטיפול (כולל ביטוח), למרות שזו בעיה, אלא לטעמי יש שתי בעיות ענקיות נוספות:
ב. ה"לוק" הרפואי הוא לדעתי מחסום ולא יתרון. החלוק הלבן, הסטריליות….החדר הקטן עם המיטה…. לא רק שמרתיעה רבים, אלא מנציחה את המחסום שנוצר בין עולם הרפואה לעולם שבחוץ. המטפל אינו חלק מקהילתו, אלא רופא מקצועי. יש כאלה שהדבר קוסם להם – מטפלים ומטופלים כאחד. לי יותר קוסמת הקהילתיות והעממיות.
ואני מאמין שאותן קהילתיות ועממיות – כמסורת הרפואה הסינית לאורך השנים – הן המפתח לביסוס הרפואה הזו בקרב ההמונים.
מעולה !!!
הגדרת את העניין ביתר דיוק.