הלכה למעשה

מאז ספטמבר 2008 אני מטפל בשיטת הרפואה הסינית הקהילתית.

האמת היא שזה יותר "דיקור סיני קהילתי", כיוון שאני ממעט להשתמש בצמחים או בטכניקה אחרת מלבד דיקור. אבל נראה לי ש"רפואה סינית קהילתית" פשוט נשמע טוב יותר. מה גם שניתן עקרונית לשלב טיפול בצמחים במודל הזה.

אני זוכר את השיעור הראשון ברפואה סינית בשנה א'. השנה היתה 2001, ואני לא האמנתי ששוב אני לומד משהו, אחרי 3 שנים באוניברסיטה (פילוסופיה וב.א. כללי). המורה אמרה שברפואה הסינית – צריך פשוט לקפוץ למים ולהתחיל לשחות. ואז פשוט התחלנו ללמוד על הנקודות, והמשכנו משם.

ככה הרגשתי כשהתחלתי לטפל ברפואה סינית קהילתית.

קפצתי למים, מתוך אמונה שאני פשוט אתחיל לשחות, ויהיה בסדר. הייתה הכנה מקדימה – שנתיים של קריאת כל מה שכתוב בנושא באתר של ה- community acupuncture network של ארה"ב (זה לא חייב היה להיות שנתיים, פשוט התמזמזתי עם הזמן), לימוד שיטתו של ד"ר טאן, לימוד לקיחת דופק של Jingei (לא הכרחי אך מסייע לעיתים). אבל להתחיל ולעשות את זה – זו קפיצה למים.

לא ידעתי אם השיטה בכלל מתאימה לי. אז החלטתי לעשות לעצמי "פיילוט". הלכתי למרכז הקהילתי בקריית יובל שבירושלים, והם הסכימו לנסות את זה. מבחינתי זו הייתה בדיקה עם מינימום סיכון והקרבה (לעומת פתיחת קליניקה), וכן נהניתי מעצם החסות של המנהל הקהילתי – זה יותר קל למשוך אנשים ככה מאשר לאיזה מטפל אלמוני.

ההשקעה הראשונית: 800 ש"ח עבור 4 כיסאות (חיקוי שלLafuma ) אלכוג'ל לידיים (למעבר בין מטופלים), 4 סלסלאות לחפצים אישיים שממוקמות ליד הכיסאות, 4 כלי פלסטיק קטנים לפסולת פלסטיק של מחטים, 4 מגבות ראש, 4 שמיכות וציוד דיקור.

המתנ"ס גובה את התשלום – 50 ש"ח. התלבטתי אם לעשות את זה כמו בחו"ל – מדרג מחירים שהמטופל קובע, כמו למשל בין 40 ל- 70 ש"ח. נדמה לי שעל הישראלים העסק הזה לא יעבוד, אבל אולי אני טועה. (אסף פלדמן ואבישי ימין מתל-אביב כן עושים מדרג כזה – אשמח אם יאירו את עינינו בעניין).

לאחר פרסום במתנ"ס, התחלתי לקבוע מטופלים בכל 15 דקות.

בהתחלה לא באו לי 4 אנשים בשעה, וטוב שכך. פה שניים, שם אחד, פה 3 בשעה וחצי, שם שבועיים עם מטופלת אחת נאמנה בת 80. אבל בהמשך זה התחיל – וזב הרגיש כמו כאוס.

מטופלים התחילו להגיע בכל רבע שעה – אלא שאחד מאחר בשש דקות, והשני מקדים בחמש. שניים באו ביחד. נאבקתי לשמור את הראש מעל למים.

אח"כ זה נהיה יותר קל. למטופלים חדשים אני שומר מקום של חצי שעה. מטופלים "ותיקים" כל רבע שעה. ברגע שיש תכנית טיפולית, אני משתדל להיצמד אליה. למדתי שכשאני מתייחס יותר מדי לדברים חדשים בדיווח המטופל, ההצלחה יורדת. כשאני מתעקש להמשיך בתכנית המקורית- התוצאות נראות. אז אני משתדל לדקור פחות או יותר את אותן נקודות במשך 5 טיפולים ואז לבדוק מה מצבנו. מטופלת נוכחית שלי, ראתה איזשהו שיפור ב"סנדרום רנו" שלה אחרי הטיפול ה-6, כשהחלטתי לנסות כיוון חדש. אני בספק אם היא הייתה נשארת איתי, לולא שילמה 50 ש"ח לטיפול ולולא הייתה באה מספיק פעמים כדי ליצור איתי איזשהו קשר של אמון.

אני לא יודע איך זה עם אחרים, אבל אצלי אני חש שהביטחון שלי גובר ככל שאני "זז הצידה" מהטיפול. ככל שאני פחות שם את עצמי כמטפל במרכז, ונותן למחטים לעבוד. טיפולים פשוטים, דיבור מועט, לא לשבור את הראש ולא להמציא את הגלגל. לזוז הצידה, ורק להיות שם, לשים את המחטים וללכת. לפעמים אני לא יודע בדיוק מה אני עושה בטיפול הראשון. אז אני בא הביתה וחוקר. בטיפול השני יש לי יותר מושג.

אני אוהב שאישה שעובדת בניקיון בתים באה לכמה טיפולים ולא שמה לב שלא כאב לה הגב במהלך כל השבוע. אני אוהב שמטפלת חד הורית מוצאת שלווה וחידוש כוחות בשעה שיש לה עם עצמה פעם בשבוע. שתיכוניסטית התמידה והגיעה פעמיים בשבוע, ושבחור בן 23 שומר על הגב שלו ובא מזה כמה חודשים לתחזוק עצמי. כן, היו כאלה שניסו ולא שבו – זה תמיד יהיה, אסור לקחת ללב. המטופלת הנאמנה ביותר שלי היא אחת שהמליצה עלי רבות, למרות שדווקא איתה הטיפול עדיין לא כ"כ מצליח – אבל יש לנו אתגר משותף, ובנינו קשר. לא כזה שיורד לפרטי חייה האינטימיים, אבל כזה שנבנה כשנפגשים הרבה.

רפואה סינית קהילתית אומרת שאני מטפל באנשים מהסביבה שלי, מהשכונה ומהשכונות הקרובות. לחלקם יותר כסף ממני, לחלקם פחות. חלקם דתיים, חלקם חילונים. יש ערב רב של אנשים, אבל כזה שאופייני לקריית יובל והסביבה. אני לא משווק לעשירון העליון כי אני לא מזדהה איתם, לא חש צורך לטפל בהם (אם יבואו אלי אקבלם בברכה) ולא מאמין בלמכור משהו שאני עצמי לא הייתי יכול לקנות.

אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקבלו טיפול, יחושו בהבדל וידברו על זה. ככל שידברו על זה יותר, כולנו נרויח. ההכרה במקצוע שלנו – תצמח מלמטה. מהעם.

צילום: miare