קראתי את המאמר רפואה סינית קהילתית- המהפכה השקטה מאת רואי גרין פ"ח בשקיקה.
ככל שקראתי, הגלגלים התחילו לנוע ועלו בי הערות והארות, וחשבתי שארשום הכל בתגובה מסודרת במאמר עצמו, אבל עם תום הקריאה הבנתי שראוי יותר לרשום רשומה מסודרת בנושא שהוא באמת חשוב וראוי.
כמה בעיות ביחד
רואי דיבר על מחירים גבוהים של הטיפולים, ועל השקעת כסף רב בלימודים מבחינת המטפלים.
אין ספק בלבי שאלו נקודות קשות והרבה פעמים גם קריטיות עבור מטפלים ומטופלים בארץ. אבל חשוב לציין שאלו אינן הבעיות היחידות הקיימות.
בנוסף, הדברים אינם חד צדדיים.
זה נכון שהמחירים שאנחנו גובים בקליניקה אינם שווים לכל נפש. כל מטפל ומחיריו הוא כמובן, אבל הממוצע, כפי שרואי ציין, רחוק מלהיות ממוצע אמיתי עבור האוכלוסיה שלנו. אבל צריך לזכור, שגם אלו שכן עומדים במחירים הללו הם אנשים שיש להם סיבות מגוונות לפרישה מטיפולים ברפואה סינית- חוסר מודעות לשיטה על יכולותיה וגבולותיה, רף ציפיות, שהוא בדרך כלל גבוה מאוד, לפתרון מהיר של הבעיה בגינה הגיעו לטיפול, חוסר יכולת להתחייב למספר טיפולים לא רק בשל מחיר אלא בשל מגבלות זמן, חוסר חיבור למטפל, חוסר אמונה… זה לא רק מחיר פר פגישה.
רואי כותב במאמר:
"מפריע לי מאד שכל-כך הרבה מטפלים השקיעו כל-כך הרבה כסף ללמוד רפואה סינית ולא מצליחים להחזיר את ההשקעה. שכל הזמן מציעים לנו עוד ועוד סמינרים וקורסים ואנחנו מתפתים לחשוב שזה מה שיביא לנו מטופלים לקליניקה. שאם רק נלמד עוד שיטה מתוחכמת, שנתעמק עוד, שניקח עוד סדנת שיווק אז נצליח (וברכות ליזמים הערניים שגילו איך להתעשר מהנישה החדשה שנקראת: "מטפלים אלטרנטיביים מתוסכלים" – באמת שיחקו אותה…). מפריע לי שכל-כך הרבה מטפלים פעילים מחפשים השלמת הכנסה בהוראה במכללות (לא אכפת לי אם הם נהנים מזה, מפריעה לי התופעה בכללותה). מפריע לי שהדוגמאות הבולטות למטפלים מצליחים הם אותם מטפלים "תותחים" שכל טיפול אצלם זה כמה מאות שקלים.
מפריע לי שהרפואה הסינית עוד לא "ירדה לעם".
אתחיל מהסוף- מה רע בעובדה שמטפלים עוסקים בכמה עבודות במקביל, ועוד בתחום הרפואה הסינית באופן ישיר?
אני באופן אישי חושבת שלהיות מטפל ומורה בעת ובעונה אחת היא דבר מבורך! הדבר מפרה זה את זה בצורה ברורה לחלוטין.
אני חושבת שיש בעיה עם הראייה הצרה שאומרת שרפואה סינית זה טיפול ובזה זה נגמר. ראייה זו מבטלת, למעשה, את העבודה של אליזבת רושה דה לה וואלה למשל, שמנתחת ומפרשת את הפילוסופיה הסינית כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתבים. והרי על בסיס הפילוסופיה הסינית קמה הרפואה הסינית.
מאוד קשה להפריד בין השתיים, והאמת היא שלא צריך. הן הולכות יד ביד, שזורות האחת בשניה בצורה שאין להפריד.
אוסיף ואומר שלדעתי, מטפל שדואג לעשות דברים נוספים ולא רק לטפל יוצא נשכר לא רק כלכלית אלא גם נפשית. יש אנשים שלא מתאים להם לעסוק רק באספקט אחד של הרפואה הסינית, קרי טיפול, ומוצאים שמחה גדולה בשילוב עבודתם הקלינית עם הוראה.
בעיניי אין רע בשילוב. לא כתוב ולא נאמר בשום מקום שבוגרים ברפואה סינית מחוייבים למצוא את שכרם אך ורק באמצעות עבודה קלינית.
"ברכות ליזמים הערניים"- יתכן ופסקה זו נכתבה כי רואי כבר היה בשוונג, אבל חשוב לי להבהיר- היזמים הערניים מבינים שיש פה בעיה ברורה- אחת מיני רבות:
מטפלים רבים אינם מניעים עצמם על מנת להרים קליניקה ועסק כלכלי. שלא לדבר על משגשג.
הקו של רפואה סינית קהילתית יכול להילקח צעד אחד קדימה, וכפי שרבים מחבריי לספסל הלימודים חשבו, היה עלינו בסופו של יום לעבוד בחינם.
כן, יש כאלו בקהילת הרפואה הסינית שחושבים שזה לא בסדר לגבות תשלום, להסתכל על הקליניקה שלנו כעל עסק כלכלי, להיות אנשים שיכולים ומסוגלים ורוצים לשווק את עצמנו. משום מה, יש קונוטציות מאוד שליליות למילים כגון "שיווק", ו"עסק כלכלי", או כל דבר שמתקשר לרעיונות הללו בהקשר של רפואה סינית.
למה המטפלים רואים את הדברים כך? אין לי מושג, אבל זו תופעה שקיימת שנים ברחבי העולם. גם ברטון קנט, שחיבר את האי-בוק Never Market Again מזהה את התופעה המוזרה הזו בארה"ב.
מטפלים רבים פורשים מסיבות שונות- המצב שתיארתי לעיל שמובן לכולם שאם זה המניע אין מצב שיהיה עסק כלכלי פורח, חוסר השקעה, אנשים לא מפרסמים עצמם, לא משווקים עצמם כי כאמור "שיווק" היא מילה שאינה תואמת את הרוח של הרפואה הסינית (לעומת זאת, ללמוד מקצוע ולא לעבוד בו וסתם לזרוק כסף במשך 4 שנים תואמת את הרפואה הסינית בצורה טובה יותר…?), כי רפואה סינית זה רק טיפול ושום דבר אחר לא (מחשבה צרה שסופה רק להכשיל את הבוגרים- שוב, לעניות דעתי)- ויש עוד סיבות נפלאות אחרות.
המשך לימודים לא נעשה מתוך מחשבה להעשיר את כיס המורים.
לימודי המשך נעשים מתוך מחשבה של המטפל על עצמו- כיצד הוא יתמקצע יותר, יהיה מטפל טוב יותר למטופליו.
אבא שלי תמיד היה אומר לי שצריך להיזהר שלא ללמוד כל הזמן במקום לעסוק בתחום.
אבא שלי היה איש חכם מאוד, ובתחומו- הוא היה מהנדס מים- היה איש מקצוע מהשורה הראשונה בארץ ובעולם, זאת גם בשל העבודה הרבה שעשה, אך לפני שהתחיל לעבוד וגם תוך כדי, הוא המשיך ללמוד, בין אם במסגרת כלשהי ובין אם באופן עצמאי.
גם אנחנו צריכים להתחיל לעבוד- אבל להמשיך ללמוד. פה זה חשוב לא פחות, אם לא יותר- אנחנו עוסקים בבני אדם, איך לא נעשה הכל כדי לתת להם את הטיפול הנכון והטוב ביותר?
הסיבה שאני מעלה את הדברים הללו היא כי חשוב להבין שאין רק בעיה אחת בתחום שלנו.
לא מדובר על בחירה של בעיה אחת, נניח אקדמיזציה, חוק הדיקור או טיפול. מדובר על מכלול של בעיות שהן כולן באות זו לצד זו. כולן חשובות, כל אחת בתורה מביאה עימה מכשולים.
לצד הבעיות הללו מתווספות גם את הבעיות שכל עסק עצמאי קטן מביא איתו- בעיות אובייקטיביות בלי שום קשר לתחום העיסוק.
רפואה סינית קהילתית מקורית
המודל שרואי מציע הוא מאוד פשוט, ומתבסס על המודל האמריקאי של Community Acupuncture.
כאמור, אישה אחת ישבה וחשבה איך לשנות את העולם, והקימה עם בעלה את מה שעכשיו תופס בארצות רבות בארה"ב- ונראה שגם כאן, בארץ, יש דיון ער שיוביל לפחות לעוד 2 קליניקות דומות.
אלו מכם המעוניינים במידע נוסף מוזמנים למצוא אותו באתר של ליסה רולדר בלחיצה כאן.
עוד על השיטה והרשת כולה, תוכלו למצוא בלחיצה כאן.
רפואה סינית קהילתית יצירתית
לא חייבים לעשות הכל על פי המודל האמריקאי של ליסה רולדר.
יש מטפלים המשלבים עקרונות כאלו ואחרים בקליניקה שלהם מבלי לקרוא לעצמם רפואה סינית קהילתית.
זה גם בסדר, לא?
בימיי כמטפלת בקליניקה הייתי גובה מחירים נמוכים משמעותית, כי אני מאמינה שלא יכול להיות מצב שמישהו לא יקבל טיפול בגלל בעיה כזו או אחרת בתקציב.
אני מכירה מטפלים גדולים ומוכרים, שגם לא גובים תשלום מאנשים שהם יודעים שאינם יכולים לעמוד בזה. והם עושים זאת בשמחה ובאהבה.
אני באופן אישי לא הייתי מרגישה נוח לקבל טיפול בדיקור עם עוד 5 אנשים באותו חדר. ואת זה אפשר לפתור על ידי עבודה עם מטופל אחד בחדר, ולעבור מחדר לחדר.
זה משהו שנעשה בארץ זה זמן רב, אבל אתם יודעים, יש אנשים בארץ שלא אוהבים את הרעיון הזה של מטפל שמדלג מחדר אחד לשני, הם מרגישים שעושים עליהם "קופה", גם אם המחיר נמוך.
יש גם אנשים שאינם מגיעים לטיפולים כאשר המחיר הוא נמוך מדי. מיד מתחילות המחשבות- למה זה כל כך נמוך? זה בטח לא שווה כלום.
סיכום
המאמר של רואי הוא חשוב בעיקר כיון שהוא מציג אפשרות לקיום קליניקה אחרת.
אני מאמינה שיש אסכולות נוספות ברפואה משלימה שיוכלו ליישם מודל זה, לא רק רפואה סינית.
לא לטעות- זה יהיה קשה, וצריך להיערך לזה ממש כמו שנערכים לכל קליניקה שהיא. יהיו בעיות- אותן בעיות שיש לכל קליניקה- שיווק, פרסום, בעיות כלכליות…
אבל לאור המיתון הצפוי לנו השנה, ולאור הרצון של שלנו לעשות דברים קצת אחרת, רפואה סינית קהילתית מציגה לנו אפשרויות רבות ליישום בקליניקה, בין אם יישום מלא של המודל כולו, ובין אם יישום חלקים ממנו.
עכשיו אתם
מחשבות? תהיות? איך אתם מיישמים חלקים מהרעיון בקליניקה שלכם?
נשמח לקרוא תגובותיכם.
יעל,
ראשית אני נורא שמח שכל הנושא הזה נפתח לדיון, ושמח גם על התגובות המעודדות שקיבלתי על המאמר.
חשוב לי אבל להבהיר כמה דברים בתגובה לרשומה שלך לעיל.
גם אני אתחיל מהסוף…… את כותבת: המאמר של רואי הוא חשוב בעיקר כיון שהוא מציג אפשרות לקיום קליניקה אחרת. אני חושב שהמאמר שלי חשוב (וגם מקסים ונהדר….) לא בגלל זה. כתבתי באחת התגובות למאמר לידידי, בועז קולודנר, שכדי להיכנס לדבר הזה, זה צריך "לבעור בעצמותיך". לא מדובר רק על מודל עסקי נוסף, או עוד דרך לקיים קליניקה, או למשוך אלינו הרבה מטופלים. צריך סוג של "כעס חיובי" על מצב העניינים. צריך מידה ניאותה של כעס על המצב שבו עולם הרפואה הסינית במערב לא מציע לנו דרך אמיתית לפעול למען מרבית האוכלוסייה שבתוכה אנו חיים ו"להוריד את החומות" בינינו, המטפלים, לסביבתנו הטבעית. אם המטפל שייך, כמובן, למעמד העשירון העליון ושאיפתו היא לטפל במעמד זה (מה שכרגע מלמדים אותנו לשאוף אליו) אז אין בעיה. אבל זה לא המצב האמיתי, לא בגלל שאנחנו כולנו שייכים למעמד הביניים, אלא בגלל שאני מאמין שלרובנו, כמרפאים, ישנה אמת-מוסר גבוהה לעזור להרבה יותר אנשים. כאן מוצג מודל שאולי יאפשר לנו ליישם את הצורך הטבעי הזה ולפתור את הסכסוך הפנימי שבנפשם של רבים מאתנו. לכן, לדעתי, זו לא סתם "קליניקה אחרת" אלא תפיסת עולם שלמה.
אם תרשי לי, יעל, קו הגנה קטן על המאמר שלי – אני בהחלט מרגיש עכשיו כמו הפוליטיקאי שאומר "דבריי יצאו מהקשרם!". אבל מה לעשות, יכול להיות שבסחף ההתלהבות שלי לא הצלחתי לקשר בין ה"מתקפה" שלי על דברים מסוימים לבין ההקשר שבהם עשיתי זאת:
1. אני בהחלט לא חושב שרפואה סינית זה קליניקה ותו-לא. אני דווקא מסכים שכדאי לעשות עוד דברים חוץ מזה, כמו ללמד במכללות וכו'. כתבתי את זה בהקשר לעובדה שלדעתי הרבה מטפלים מגיעים להיות אסיסטנטים ואח"כ מורים כי המציאות הנוכחית היא שהם לא מספיק עסוקים בקליניקה שלהם ושמחים על היכולת להשלים פרנסה (אני יודע שהם גם יוצאים נשכרים בעוד מובנים). אם נוכל לברר, איכשהו, לכמה מהמורים יש גם קליניקה משגשגת, אני חושב שנחכים בעניין הזה (תחושתי היא שלא לרבים). אני לא יודע – האם לאליזבת רושה יש קליניקה משגשגת..? ומה עם ד"ר טאן?
2. המשך לימודים – אני כמובן לא נגד המשך לימודים. חלק ממה שאני עושה עכשיו הוא בבחינת המשך לימודים עבורי. ההקשר היה שמטפלים רבים בתחילת דרכם מוצאים את עצמם דופקים את הראש בקיר ולא מבינים איך הקליניקה שלהם לא משגשגת, ובמקום לזהות את הגורמים לחוסר ההצלחה הם משקיעים את כספם וזמנם בעוד סמינרים וקורסים בתקווה שזה מה שיעזור. עמדתי ותקוותי היא שרפואה סינית קהילתית יכולה לעזור להרבה מטפלים לעמוד על הרגליים.
3. כן, באמת הייתי ב"שוונג" כשירדתי על ה"יזמים הערניים"…. אבל כיף להיות בשוונג, לא? אני מסכים איתך לגמרי – יש לרובנו רתיעה מרה מכל העניין של שיווק. אולי זה קשור לסכסוך הפנימי שציינתי לעיל? גם כאן אני מקווה שהמודל הקהילתי בו המטפל פועל מתוך קהילתו יקל על זה, אם כי עדיין ברור שהמאמצים לשווק בשלבי ההתחלה הם מאתגרים ביותר – אני חווה אותם כרגע על בשרי…. רק הרשי לי לומר שלדעתי הרעיון של לטפל בחינם אינו צעד קדימה של רעיון המודל הקהילתי, אלא נוכח המצב העגום כיום, צעד קדימה של המודל הרגיל….
יום טוב,
רואי
אני מסכימה עם הרעיון של רפואה סינית קהילתית, למרות שבאופן אישי הוא לא מתאים לי. אני מסכימה פחות עם הטון שבו נאמרו הדברים ולא מזדהה עם תחושת המרמור. ככלל אני לא חושבת שפתיחת מרפאה בסגנון חייבת להגיע עם תסכול וכעס, כמו שרואי כותב.
מובנת לי הטענה שהרפואה הסינית התפתחה כרפואה עממית, ושבסין נותנים טיפולים לכמה אנשים בחדר אחד. עם זאת, באופן אישי לא הייתי יכולה לטפל כך ולא הייתי מעוניינת להיות מטופלת בתנאים כאלה. אני מבינה שזה יכול להתאים לאנשים רבים, אבל לדעתי במערב הסטנדרטים שונים: אנחנו זקוקים ליותר פרטיות ואינטימיות, הסינים – פחות. כדי להמחיש את הרעיון אזכיר שבסין אין דלתות לשירותים, גם בשירותי הנשים, ושבמחלקת הגינקולוגיה יכולות הנשים הממתינות בתור להציץ לתוך קרביה של מטופלת ששוכבת באמצע בדיקה. אמנם אין להשוות הצצה לטיפול גינקולוגי לטיפול בדיקור שנעשה בגפיים בלבד, אבל זה אולי יעזור להמחיש את העובדה שפה זה לא סין, וכמו שבארץ לא נמחזר מחטים כך גם לא נדבר על בעיותיהם של מטופלים בפומבי. הקהל המערבי של הרפואה הסינית גם יותר מודע להקשרים שבין התסמינים הגופניים לנפשיים. אצלי בקליניקה אנשים נזכרים בטראומות ילדות ולא אחת יוצא שמטופל פורץ בבכי, דבר שלא יתאפשר בקליניקה לרפואה סינית קהילתית. עם זאת, כמו שכתבתי, אני לא נגד הרעיון, אלא פשוט חושבת שזה לא מתאים לכל אחד. ברור שרוב המטופלים לא פורץ בבכי באמצע טיפול ופשוט היה שמח למצוא מזור שווה לכל כיס לבעיותיו הבריאותיות.
רואי, הלכת מאוד רחוק בטענותיך כלפי העוסקים במקצוע. אני מבינה את תסכולך, אבל לא מזדהה עם מה שכתבת. מובן שהרפואה הסינית היא מקצוע. גם מקרב בוגרי לימודי המשפטים, רק 30 אחוזים עובדים כעורכי דין. אני גם לא רואה טעם בהאשמת מי שמצליח להתפרנס מהמקצוע, אם אלו ראשי ארגונים, מוכרי פוליסות ביטוח, מורים שפותחים קורסי המשך או מורים באופן כללי. נשמע שאתה יוצא נגד כל מי שמצליח להתפרנס ביושר, ומה הטעם בזה? גם אם רק רצית להוציא קיטור, אני קראתי כל מילה שכתבת, ולמרות שכתבת בחן, קשה לי להתעלם מההרגשה שזו גישה שלילית שקשה להתקדם איתה.
בכל אופן, בתור מי ששייכת לציבור המטפלים, אני לא מרגישה שאני נאבקת על קיומי. נאבקתי בעבר. לוקח זמן להגיע למקום שבו יש מוניטין וציבור לקוחות נאמן. צריך לעשות המון עבודה עצמית כל הזמן ולטפל בעצמנו. זה חלק מהמקצוע, אבל גם עורכי דין ורואי חשבון צריכים להתעדכן ולעבור השתלמויות, כמובן שגם רופאים מחוייבים להישאר מעודכנים ואפילו שיפוצניקים. ארגונים מקצועיים זה לא המצאה של הרפואה הסינית, יש כאלה בכל תחום וזה דבר חיובי. צריך להמשיך ללמוד כי יש מה ללמוד ותחום הרפואה הסינית הוא עשיר, עמוק ונפלא. אפשר לעזור בו כמעט לכל אדם. אני מקווה שאתה חש כך, ושתצליח בפרוייקט שהקמת.
אגב, אני גם לא חושבת שצריך להגיע 2-3 פעמים בשבוע במשך תקופה ממושכת על מנת להרגיש בשיפור, אבל אני מודעת לעובדה שיש טכניקות דיקור שנוהגות כך. פשוט חשבתי שכשמגיעים בתדירות כה גבוהה הטיפול אמור להיות ממושך פחות. בחישוב פשוט אני יכולה לומר שמטופל שמגיע אלי לסדרת טיפולים מגיע בין ארבע לשתים עשר פעמים, תלוי בחומרת הבעיה. כלומר, בין חודש לשלושה חודשים, פעם בשבוע. ועדיין אחוזי ההצלחה גבוהים. אני כעת לא מטפלת בארץ, אבל כשחייתי בארץ גביתי כמאתיים ש"ח לטיפול, מכאן שההוצאה היתה בין 800 ל-2400 ש"ח. היו לי מטופלים מכל שכבות האוכלוסיה. אני לא חושבת שאני מתנשאת, אבל אני כן חושבת שבמקרים רבים מדובר בסדר עדיפויות. חשוב פשוט להזכיר לאנשים שזו הוצאה שאמורה להיות חד פעמית, זה לא שהם ישלמו 800 ש"ח בחודש במשך כל חייהם. אם תשאל את רוב האנשים אם הם היו מוכנים לשלם 2000 ש"ח על מנת להיפטר מבעיות הגב הקשות שלהם, רובם יגיד שכן, אבל זה לא אומר שהוא יבוא לטיפול. השקעה בטיפול היא לא רק כספית, זה הרבה מאמץ והתמודדות עם שדים. לא כולם מוכנים לזה. בכל מקרה, כמו אצל אחרים, גם אצלי לעולם לא קרה שמטופל לא קיבל טיפול בגלל בעיות כספיות. ברור שיש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם סדרה של טיפולים, ויש דרכים לעשות הנחה מבלי לתת הרגשה שאנו עושים למישהו טובה.
אני רוצה גם להזכיר את העובדה שקופות החולים נותנות מענה לא רע לאנשים מעוטי יכולת. המחירים שהם גובים לא שונים מהמחיר שאתה גובה.
בקיצור, אחזור ואומר שזו יוזמה ברוכה. לא צריך לבקר את מה שקורה במקומות אחרים כדי להאיר אותה באור חיובי, היא עומדת בפני עצמה.
אגב רואי, מה פירוש פ"ח?
מיכל שלום,
תודה על תגובתך. אגב, פ"ח זה ראשי תיבות של "פיתוחי חותם" – משערים שזה קשור לאחד הפרשנים של הרמב"ם.
יש לי הרבה מה לענות על מה שכתבת.
תחילה לעניין הטון שבכתבה שלי ועל כל נושא ה"כעס". אני חושב שהכעס שלי הוא כעס חיובי ושגישתי איננה שלילית. יש לי ביקורת ואני עומד מאחוריה, לא רציתי רק "להוציא קיטור". יש לי תחושה שהעולם ה"רוחני" מתקשה פעמים רבות להתמודד עם כעס ומתייג אותו כשלילי בהכרח וזו טעות חמורה. אם אני לא טועה הרעיון שמאחורי "תקיעות צ'י הכבד" קשור מאד לכעס מודחק. כיוון שלהיכנס לחדר מרופד ולהרביץ לכרית עם ספוג ביד זה דבר ששמור לסדנאות רוחניות בדרך-כלל, רצוי שנדע לנתב את הכעס שלנו בעולם האמיתי בצורה מפרה ובונה, ואני חושב שאני עושה זאת.
אבל למה בכלל לכעוס? אז ככה:
קודם כל סיפור קטן – לפני כשלוש שנים לקחתי את גיסי ז"ל למטפל ברפואה סינית, שיצא לו שם של מומחה בטיפול בסרטן. גיסי היה אז כ-15 שנה לאחר שהבריא מסרטן הדם, עקב תרומת מוח עצם מאשתי שהייתה אז בת 12. אלא שאינטנסיביות הטיפולים שהוא עבר פגעה כנראה בריאותיו, והוא איבד אחוזים ניכרים מתפקודיהם. המטפל הנ"ל ערך תשאול מקיף ויסודי ואמר שהוא יכין עבורו תערובת צמחים. לזכותו ייאמר שהוא לא הבטיח הצלחה בטיפול. בסוף הטיפול הוא ביקש 400 ₪. אני לא אשכח את התדהמה בעיניים של גיסי, שהביט בי ולחש: "ארבע מאות…?!" אני רק הכנתי אותו לאפשרות של 200-300 ₪. חשבתי שאני ריאלי. המטפל שאל אם אין לו איזה ביטוח שמכסה את זה. לא היה לו. הוא שילם את הסכום, הכין פעם אחת את תערובת הצמחים בבית ונגעל ממנה קשות. אני הייתי אז עוד סטודנט. הוא כמובן לא המשיך עם הטיפול. הוא לא היה "מעוט יכולת", אלא "רגיל" – משכנתא, שני ילדים וכו'. מעניין מה היה קורה, אני תוהה, אילו יכל לקבל טיפול שבועי או דו שבועי ב- 50 ₪ בלבד? האם אכן היה ניזקק, שנה וחצי אח"כ, להשתלת אונות ריאה שתרמו לו אשתי ואחיה הקטן, ניתוח אותו לא שרד? לעולם לא אדע את התשובה. יכול להיות שהכעס הפרטי שלי קשור לחוויה הזו.
התגובה שלך בכללותה, מיכל, מכעיסה אותי (אני מקווה שתקבלי זאת ברוח טובה). למה? הנה כמה סיבות:
ראשית, כי מבחינתך הכל בסדר. לגבי תעסוקת מטפלים את אומרת שמי שישקיע ויעשה עבודה עצמית רבה, יצליח בסוף. כאמירה כוללת אני מסכים איתך, אבל העובדה שבין 50 ל-80 אחוזים מהבוגרים בארה"ב (ואני מניח שגם בארץ) עוזבים את המקצוע תוך 5 שנים לא נראה לך בעייתי מאד? אותי זה מכעיס, כי זה אומר שמשהו לא עובד כאן. כמו שיעל ציינה בתגובתה לכתבתי ובצדק, יש גורמים רבים לדבר הזה, יש הרבה חומות שמפרידות בין המטפל למטופלים הפוטנציאליים שלו, הרבה מהם חומות פנימיות שלו. אני הצבעתי על חומה שהיא לדעתי גבוהה מאד. חומה שהיא גם פנימית וגם חיצונית. את לא נאבקת יותר על קיומך? כל הכבוד. ברצינות, כל הכבוד. אני מוריד בפנייך את הכובע על הצלחתך. אך האם את אפילו קרובה לייצג את ציבור המטפלים? האם להאשים בעקיפין את כל מי שלא שורד את "המאבק" הזה בחוסר סבלנות או התמדה או בחוסר עבודה עצמית זה פתרון? לגבי עורכי דין, אגב, אולי רובם לא עוסקים במקצוע אבל נשארים בתחומים שקרובים לעולם הזה.
אני ממש לא יצאתי נגד מי שמתפרנס בכבוד, ואם זה השתמע כך אז אני מצטער. תיארתי רק מצב אבסורדי שבו יש מקצוע, רפואה סינית, שבו ציבור המטפלים (הגוף העיקרי מבחינת מהות ומספרים) ברובו לא מצליח להתפרנס, בעוד כל הגורמים שמסביבו כן מתפרנסים. ארגונים מקצועיים הם דבר חשוב ומבורך, ואני מקווה שלפחות בארץ האגודה שלנו תמשיך ותפעל למען המטפלים כפי שהיא עושה. הכעס של העוסקים ברפואה סינית קהילתית בארה"ב כלפי הארגונים האלה נובע מהעובדה שהם מקדמים אג'נדות שדוחקות עוד יותר את הרפואה הסינית כלפי אוכלוסיות גבוהות ומתעלמות מסוגיית פרנסת המטפלים ונגישות רב האוכלוסייה לטיפול. לא אחזור על דברי ליעל בעניין המשך לימודים – ברור שזה מבורך ואפילו הכרחי, אך לא כשזה מחליף עבודה קלינית מעשית.
לפני שאגיע לחלק של תגובתך שהכעיס אותי במיוחד, אציין נקודה שאולי לא שמת לב אליה: הקליניקות של רפואה סינית קהילתית בארה"ב קמות בזו אחר זו. מסתבר שהקליניקה בפורטלנד, אורגון, רואה כ-400 מטופלים אמריקאיים בשבוע, שלא כ"כ מפריעה להם חוסר האינטימיות. אלא אם כן יצא שכולם באופן פלאי הם מהגרים סיניים… בכתבה שלי לא דיברתי על אספקט חשוב של שיטת הטיפול וזהו "הצ'י הקבוצתי" – חוויה מיוחדת במינה שרק מי שנכח בחדר שבו מספר מטופלים עם מחטים בתוכם יושבים ביחד יוכל לחוות. חוויה של ריפוי משותף. בקליניקה שלי, לצערי, עוד לא חוויתי את זה כי המטופלים שלי בד"כ נהנים לדבר אחד עם השני (תכונה ישראלית?). אני מקווה שהם יוכלו לשתוק קצת יום אחד. או שלא. מה שמתאים להם מתאים לי. בעניין הזה אצטט אותך, כי את מגדירה את זה טוב ממני: "ברור שרוב המטופלים לא פורץ בבכי באמצע טיפול ופשוט היה שמח למצוא מזור שווה לכל כיס לבעיותיו הבריאותיות." אגב, הבעיות של המטופלים אינן נידונות בפומבי – התשאול הראשוני נערך בחדר נפרד וביתר הפגישות משתדלים מאד ללחוש.
בעניין הצלחת טיפול גם אם זה רק פעם בשבוע, אין לי אלא לקבל את דברייך ולראות בהם עוד עדות לסתירות הרבות ברפואה הזו שאו שנחיה עמן בשלום או שנתחרפן, פשוט כמשמעו.
עכשיו לעניין עלות הטיפולים:
את כותבת: "אם תשאל את רוב האנשים אם הם היו מוכנים לשלם 2000 ש”ח על מנת להיפטר מבעיות הגב הקשות שלהם, רובם יגיד שכן, אבל זה לא אומר שהוא יבוא לטיפול." אוקיי, יכול להיות. אבל האם אין בקביעה הזו הנחה מובלעת שיש ברשותם 2000 ₪ להשקיע בבריאותם? על זה את תגידי בטח – "סדרי עדיפויות". האם את מודעת לעובדה שיש הרבה אנשים שמעדיפים לסבול את כאב הגב שלהם או לקחת משככי כאבים מאשר להוציא 2000 ₪ על דיקור סיני? שפשוט התרגלו למצב שלהם? אני כבר לא מדבר על אלה שזה בכלל לא אפשרי מבחינתם – אנשים רבים ש- 2000 שקל זה המון, המון כסף. אני מדבר כבר על אלה שכן יצליחו לגרד את הסכום הזה. מי מהם רוצה לקחת את הסיכון שהכסף הזה לא יהיה השקעה לשווא? ברור שיש מקרים שכן. אבל שוב, אם נסתכל על התמונה הגדולה – בסופו של יום, מי שיכול לעמוד בזה הם אנשים שיכולים לעמוד בזה – המבוססים כלכלית. את כותבת: "…גם אצלי לעולם לא קרה שמטופל לא קיבל טיפול בגלל בעיות כספיות." את מתכוונת, בוודאי, למטופל שהגיע אלייך לטיפול, לא? ומה עם ציבור שלם שראה את המחירים שלך והחליט לוותר עלייך מראש, או אפילו לא הספיק לשמוע מהם המחירים אבל כבר ידע איך זה ברפואה משלימה?
באשר לקופות החולים והמענה שהם נותנים לאנשים "מעוטי יכולת". מבדיקה שערכתי, טיפול שם עולה באזור ה- 90-70 ₪, ורק לאחר ביטוח משלים, כלומר יותר באזור ה- 100 ₪. אני לוקח 50% מזה. זה "לא שונה מהמחיר שאתה גובה"?
אין לי ביקורת עלייך אם את חייה בשלום עם המחיר שאת גובה, ואני גם אצדיק את המחיר הזה (או משהו באזור) אם את רואה מטופל אחד בשעה. לא לכולם השיטה שהראיתי מתאימה. אני בטוח שאת עוזרת להרבה אנשים וזה חשוב. יבוא יום, אני מקווה, שיהיה בית חולים סיני במימון ממשלתי, שם כולם יוכלו לקבל טיפול ומטפלים יוכלו לעבוד. עד אז, ראוי להתעצבן על המצב ועוד יותר ראוי לבדוק מודל שיכול לתת מענה יפה.
עכשיו אני כועס על עצמי שיש לי כל-כך הרבה זמן לענות לך. אני הולך להדביק פליירים!
רואי
הי רואי,
איזה יופי של דיון. מאוד נהנתי לקרוא את תשובתך ולחשוב על מה שאכתוב לך בחזרה.
אגיב תחילה לעניין הכעס: בתור אלמנט עץ טיפוסי, אני מהראשונים שיוצאים להגנתו. אני חושבת שכעס זה רגש חיוני ומסכימה איתך שפעמים רבות הוא גורם לנו לפעול. פשוט לא הסכמתי לקבל את ההנחה שאנשים כמוני ומורים לרפואה סינית נתפסים בעיניך לשרלטנים. אני מבינה שזה לא בדיוק מה שהתכוונת, אבל זה מה שהשתמע מרוח הדברים.
צר לי לשמוע על סיפורו של גיסך. נשמע שהנושא זורם בעורקיך, וזה קצת הזכיר לי סיפור אישי שלי שקרה בתקופת היותי סטודנטית, סיפור שגם לי גרם לסימני שאלה רבים.
ועכשיו לנושא: קודם כל חשוב לי לומר שאני מכירה את סיפור המרפאות הסיניות הקהילתיות, וכתבתי על כך בזמנו כתבה מפרגנת ב"חיים אחרים", שבה ראיינתי את אבישי ימין שגם פתח קליניקה ברוח הדברים. אתה יכול לשאול אותו והוא יגיד לך שאני אדם מאוד נחמד ולא מתנשא בכלל, אני גם לא טיפוס ניו אייג'י טיפוסי והרגליים שלי נמצאות בדרך כלל על הקרקע. בכל אופן, כמו שכתבתי יותר מפעם אחת, אני בעד פרוייקטים כמו שלך ושל אבישי ואני מאוד מפרגנת, גם אם כתבתי שבאופן אישי קשה לי לראות את עצמי עובדת כך. מה לעשות, כנראה שהזדקנתי ואלו ההרגלים שלי ושל המטופלים שלי. לפעמים אני משתעשעת ברעיון לקבל כמה מטופלים בו זמנית, אבל אני חושבת שייקח לי זמן ללמוד איך לעבוד כך. אני בוחנת את האפשרות הזו מפעם לפעם כשמגיעים אלי מטופלים שמתקשים לשלם.
אומר לך למה לא נראה לי בעייתי מאוד שאחוזים כל כך גבוהים מבוגרי הרפואה הסינית לא עוסקים במקצוע, תוך נטילת סיכון מחושב שאני שוב אעצבן אותך (כל עוד לימדתני שכעס הוא דבר חיובי אני מבטיחה להמשיך לספק לך תמריצים…) אז ככה: יש כל כך הרבה מטפלים ברפואה הסינית וברפואה המשלימה באופן כללי, זה אפילו יותר מידי. אני זוכרת שכשסיפרתי לאנשים במה אני עוסקת, כמו שכנים וחברים של חברים, כולם אמרו "אה כן, גיסתי/הבן שלי/חברה שלי עוסקת בזה". וכך זה חיסל מראש כל הזדמנות לעניין מישהו במה שאני עושה. יש יותר מידי מטפלים ואין מספיק עבודה לכולם. חוץ מזה, יש הרבה בוגרים שמגלים שלא מתאים להם להיות מטפלים, שאין להם באמת סבלנות ושעולם הרפואה הסינית מרתק אותם, אבל לא כמטפלים. אז מתוך השמונים אחוזים שלא עובדים, בוא נצא מנקודת הנחה שחצי מהם יכולים ורוצים באמת להיות מטפלים.
בתגובה לדברים שרשמת, אני לא מתיימרת לייצג את ציבור המטפלים, אבל מה שאני כותבת מגיע מתוך מחשבה, נסיון והיכרות עם החומר. האמן לי שאיני מנותקת מעמיתי, להיפך. יש לי חברים רבים שעוסקים במקצוע, ותובנותי מגיעות גם מהחוויות האישיות שלהם. אני גם מעולם לא האשמתי את מי שלא מצליח להתקיים כמטפל בחוסר רצינות. אז בוא, בבקשה, נצא מתוך נקודת הנחה ששנינו אנשים רציניים שמכבדים איש את זולתו ואחד את השני, אני איני מתנשאת כפי שאתה לא קורא לאנשים כמוני נצלנים.
בעניין התשלום: אני חושבת שרוב האנשים בישראל יכולים לשלם 2000 ש"ח עבור בעיה בריאותית, אבל הם לא ממש רוצים. אנא אל תתעצבן כשאני כותבת שזה עניין של סדרי עדיפויות, אבל ראית לאחרונה חדשות? בתקופת החגים תמיד מדברים על כל האנשים שלא יכולים להרשות לעצמם ארוחת חג, ובו זמנית מדווחים על הנהירה הכבירה לחופשות בחו"ל ועל כך שלא נשארו מקומות בטיסות למקומות המבוקשים. אז מצד אחד יש אנשים נזקקים ומצד שני, רוב האוכלוסיה הישראלית יכולה להרשות לעצמה נופשים בחו"ל. מכאן המסקנה שלי שחוסר הרצון של אנשים לשלם עבור טיפול נובע מסדר עדיפויות, שגוי לדעתי. וזה לא שאני מצפה מאחרים לעשות דברים שאני לא עושה: גם כשמצבי הכלכלי היה בשפל, וגם היום כשאני חיה חיים ממוצעים לגמרי, הבריאות עומדת בראש סדר העדיפויות שלי וכשאני סובלת מבעיה אני עושה הכל על מנת להחלים. כמה אנשים שאתה מכיר עושים את הכל על מנת להחלים? אני לא מכירה הרבה כאלה.
כתבת: מי ירצה לשלם 2000 שקל ולקחת את הסיכון שההשקעה תהיה לשווא? פה זה עניין של השקפת עולם. בעיני טיפול הוא לא לשווא, גם אם אני לא מקבלת את התוצאות הרצויות. כל דבר שאנו עושים מקדם אותנו. בעיני טיפול הוא לא הימור. כמובן, לא צריך להגיע למצב של 2000 ש"ח כדי לראות שטיפול לא עובד. מספיק להגיע לשתיים-שלוש פגישות ואם רואים ששום דבר לא זז, מחליפים טיפול או מטפל. ואז ה"הימור" הרבה פחות כבד.
באשר לקופות החולים: כשאני טיפלתי בזמנו בקופת חולים לאומית, טיפול עלה 50-60 ש"ח. אם אני לא טועה, ההשתתפות החודשית הקבועה היתה 20-30 ש"ח, ובגלל זה כתבתי שזה לא כל כך שונה ממה שאתה גובה, אבל אולי אני לא מעודכנת.
עוד דבר שנזכרתי בו בעקבות הדיון: אני מביאה ציטוטים של דברים שכתבתי בעקבות הכתבה על הרפואה הסינית הקהילתית:
"לדעת מטפלים רבים, אין צורך ביותר מטיפול אחד בשבוע. יש טיפולים, כדוגמת הטיפול ברפואה הסינית העתיקה, שבהם מטפלים רק פעם בשלושה-ארבעה שבועות. מטפלים רבים מעדיפים לעשות תשאול מעמיק, חושבים שהתשאול המקוצר מעיד על חוסר רצינות ויכולים לרמוז על מתן טיפול סימפטומטי בלבד.
…מחקרים רבים מצאו שלתשומת הלב שמקבל המטופל מהמטפל, התשאול, כוס המים שמוגשת והזמן, משחקים תפקיד עצום בתהליך ההחלמה. נכון שהטיפול עצמו יעיל, אבל אין להתעלם מהעובדה שהסיבה העיקרית שבזכותה זכו הטיפולים המשלימים לפופולריות עצומה תוך זמן יחסית קצר, היא שהמטפלים מעניקים יחס, הקשבה ותשומת לב למטופליהם. בעוד הזמן שמקדיש רופא למטופליו הלך והתקצר, הגיעו המטפלים ההוליסטיים עם טיפולים שנמשכים שעה, הסברים מפורטים וחמלה, דבר שגרר את אהדתם הרבה של המטופלים. יש מחקרים שמראים שרק תשומת הלב הבסיסית הזו לבדה יכולה לרפא.
נכון שיש אנשים שמתמודדים עם קשיים כלכליים, אבל בראש סדר העדיפויות של מרבית האוכלוסיה עומדים טיסות לחו"ל, מסעדות, טיפולים קוסמטיים שונים, יציאה לשופינג, סיגריות וישיבה בבתי קפה. אנשים רבים רואים בכל אלה צרכים בסיסיים, והשקעה בטיפול לצורך שיפור מצבם הנפשי והבריאותי לא מתקרבת בחשיבותה לדברים הבסיסיים הללו. מדוע שמטפל, שלמד ארבע שנים, נסע להשתלמויות בסין והשקיע בסטאז' מעמיק, יקבל סכום מגוחך להשקעתו במטופל שלא חושב שאפילו מגיע לו תשלום הוגן?
רוב האנשים שלא פונים לטיפולים בטענה שהם יקרים מידי, פשוט לא חושב שמיגרנות כרוניות, מערכת חיסון חלשה או כאבי גב שמונעים ממנו לעשות פעילויות שהוא אוהב, שווים טיפול. הוא לא חושב שמגיע לו טיפול. הוא לא מוכן לתוצאות של טיפול כזה, ועל הבעיות הרגשיות של אותו אדם, לא המטפל צריך לשלם בקבלת שכר מעליב לעבודתו. יש אנשים רבים שלא מעוניינים להוציא כסף על מצבם הבריאותי בשל הרצון לחסוך. מבוגרים רבים משלימים עם הכאבים והמחלות הכרוניים שלהם ומקבלים אותם כגזירה שבאה עם הגיל, והאפשרות לפתור את הבעיה לא שווה בעיניהם כמו האפשרות להוריש עוד קצת כסף לילדים.
אבל האם זה משנה? רוב האוכלוסיה לא מעוניינת לשלם מחיר שהיא תקרא לו גבוה, ואחרים יקראו לו הוגן, עבור הטיפולים. זו העובדה, ואפשר להתפשר ולעבוד רק עם אלה שמוכנים לשלם, תוך מתן תנאים מיוחדים לנזקקים, או להתפשר ולתת טיפולים קצרים בכמה חדרים במקביל, ולגבות סכום שייראה לאותה אוכלוסיה סביר".
היי רואי,
וואו וואו וואו- איזה דיון נפלא שאתה עוררת בסינית! 🙂
אני כל כך שמחה על כך, אפילו אנשים שאני פוגשת מהתחום מדברים איתי על הכתבה שנתנה להם משב רוח רענן.
הדברים שכתבתי ברשומה נאמרו בעיקר על מנת להאיר את הצד השני.
אני מתארת לעצמי שאתה רואה תמונה שלמה יותר, אבל למען הדיון- בעיקר כדי שיהיה ער ורחב יותר, ראיתי לנכון להוסיף עוד כמה נקודות ולתת גם את הצד השני ועוד טיעונים. כך שבאמת אין צורך בקו הגנה, אינך מותקף. 🙂
סופ"ש נעים,
מערכת סינית- יעל
מיכל ורואי,
אני מאוד נהנית מהדיון שלכם ולא מתכוונת להתערב.
אל תפסיקו.
יעל
היי מיכל,
באמת נהיה מעניין….
דברייך הם ברובם דברי טעם בעיניי, ואני אומר זאת בכנות כי הם גורמים לי לחשוב על הנושא מהרבה היבטים.
אין לי כרגע כ"כ זמן לכתוב את תגובתי – יש לי המון מה לומר על דברייך (כמובן…) – רק לא רציתי שחוסר התגובה שלי תתפרש כ"שתיקה כהסכמה"….
בינתיים שיהיה סופ"ש נעים לכולנו.
רואי
מיכל,
דיון מעניין התפתח כאן.
בישראל יש כמיליון עובדים שמרוויחים שכר מינימום או פחות בעבור עבודתם.
חיים בקרבנו הרבה אנשים שבאמת נתקלים בקושי עצום לגייס 2000 ש"ח לטיפול, והם אלה שלא מופיעים בסטטיסטיקות של ממלאי הטיסות לחו"ל בחגים וגם לא ממלאים עגלות סופרמרקט, אלא האנשים שמחשבים כל שקל או מקבלים חבילות מזון מארגונים. (היום גם זה לא….)
השאלה היא: למה אדם שסובל, צריך להגיע לקבלת החלטה על טיפולים בדיקור מתוך אווירה של "הדחפות כלכלית לפינה " ?
למה האפשרות לקבלת טיפולים לא יכולה להיות ממקום פחות מלחיץ כלכלית, גם עבור רבע מהבוגרים החיים בחברה הישראלית?
אסתי,
ברור לי שיש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם טיפול במחיר מלא, ואני מסכימה איתך שכולם ראויים לטיפול.
הדבר היחיד שלא הסכמתי איתו הוא הנימה התוקפנית נגד המטפלים שמתפרנסים מהמקצוע וגם נגד הביקורת הרבה והקביעה שאי אפשר לקבל טיפול במחיר נמוך. לכן היה חשוב לי לציין את עניין הבחירה וסדר העדיפויות. אני לא כל כך מבינה למה מי שבעד הרפואה הסינית הקהילתית חייב להתנגד כל כך בתוקף למטפלים שמקבלים מטופל לשעה או לרעיון שיש הרבה מאוד אנשים שבוחרים לא לשלם לטיפול מחיר מלא כי הם לא רוצים ולא כי אין להם את היכולת. זו עובדה קיימת וזו רוב האוכלוסיה, וזה לא מבטל את העובדה שיש גם אנשים שמקבלים שכר מינימום. למה זה חייב להיות או הדיעה שלכם שנכונה, או הדיעה שלי? למה אי אפשר לומר "את צודקת, אבל"? אני חייבת לומר שאני מתחילה להיות מתוסכלת מזה.
אגב, אני תמיד אומרת שמי שרוצה לשלם פחות גם יכול לפנות לקליניקות הלימודיות ולקבל תשומת לב רבה מאוד משני מתמחים ומורה שמפקח, או לשיטת הגזעים והענפים שמטפלת פעם בשלושה שבועות.
אני שוב מדגישה שאני לא יוצאת נגד רעיון הרפואה הסינית הקהילתית, פשוט כמו יעל רוצה להדגיש שיש גם צדדים אחרים.
ועוד דבר: בעקבות הדיון וההרהורים אני שואלת את עצמי אם גם אני אוכל לפתוח משהו כזה כאן. הדבר היחיד שקשה לי לחשוב עליו הוא כיצד אתרגל לעבודה כזאת וגם צריך די הרבה מטופלים כדי למלא חדר בשלושה אנשים.
את צודקת, אבל….
לא כ"כ הבנתי ממה את מתחילה להיות מתוסכלת. אני חושב שהדגשתי יותר מפעם אחת (במאמר ובתגובות) שאני לא יוצא נגד הטיפול אחד-על-אחד, ולא נגד המחיר הכרוך בזה. לא באתי לכאן כדי לקדם רפואה סינית זולה. להפך! מטופלים רבים עדיין יעדיפו טיפולים כאלה וגם בהם צריך להתחשב, כמו גם במטפל שצריך להתפרנס. זה רק מחזק את הטענה שדרוש מודל נוסף שבו מטופלים ומטפלים ירוויחו – אלה יוכלו לשלם בקלות עבור טיפולים ואלה יוכלו להתפרנס בקלות. גם לא אמרתי שאי אפשר לקבל טיפול במחיר נמוך – אמרתי רק שמטפלים לא מתפרנסים בכבוד במסגרת הזו (השכר המגוחך שהם מקבלים בקופות החולים).
אני מציע שניקח צעד אחורה כדי לראות את התמונה השלמה:
הרפואה המשלימה על גווניה השונים מציעה משהו שהרפואה המערבית איננה מציעה: דרך לעורר את מנגנוני הריפוי הטבעיים של הגוף. דיקור, טוינה, שיאצו, הומאופטיה, רפלקסולוגיה, צמחי מרפא – כולם כלים שנועדו לעורר את המנגנונים האלה. אני חושב שבמידה רבה גם הפסיכותראפיה פועלת כך. אבל אני חושב שלדיקור יש יתרון על השיטות האחרות ואפשר לנצל אותו. פעולת הדיקור עצמה לא לוקחת יותר מכמה דקות, בניגוד לשיטות אחרות. המחטים עובדות באופן מסתורי, וכמה שלא נלמד על זה לעולם לא נבין עד הסוף. חוסר ההבנה, במובן עמוק, היא גם סוד הקסם. אין סיבה שמטופל שרואיין "רק" 20 דקות לא יחווה טיפול "עמוק". המחטים שבגופו עובדות ברבדים שונים ומשונים. מצד שני, את צודקת שיש השפעה רבה לעצם הקדשת הזמן, כוס התה וכו'. גם זה מעורר את כוחות הריפוי אצל אחדים, בעוד שאצל אחרים אולי לא. אני מכיר אנשים שכל ההתעסקות העמוקה במצבם מאד מרתיעה אותם, ואני מכבד את זה.
אין צורך שתוכיחי לי שטיפול פעם בשבוע עוזר. אם הוא לא היה עוזר אז אף אחד לא היה מתפרנס. איך יתכן שמטופלים מקבלים מחט אחת פעם בשלושה שבועות ונרפאים, בעוד שאחרים יירפאו רק אם יבואו 2-3 פעמים בשבוע? ואחרים רק אם יגעו בהם, או ידברו איתם 3 שעות, או 50 דקות, או רק אם ישתו פורמולה? פשוט כי לכל אחד יש מנגנוני ריפוי שמגיבים למשהו אחר. בסופו של יום כל מטפל נאלץ לעשות את הבחירה שלו – איזה שירות הוא ירצה להציע. נטיית לבי האישית היא להאמין שטיפול תכוף הוא יעיל יותר. יש מאמר מאד מעניין על הנושא כאן: http://www.itmonline.org/arts/restructure.htm.
המודל המערבי הנוכחי של דיקור סיני מקשה מאד על יישום תכנית טיפולית שבה המטופל מגיע 2-3 בשבוע, או שהוא מייחד אותה לאוכלוסייה עשירה בלבד. כמובן שאפשר לעשות הנחות וכל מיני דברים ללכת לקראת המטופל, אבל אלה הם בד"כ מקרים יוצאי דופן יותר. הרפואה הסינית הקהילתית מציעה אפשרות אמיתית ליישם את זה בהצלחה.
לכל דבר טוב יש מחיר. הרפואה הסינית הקהילתית לא תוכל לספק את כולם. בתור מי שמעוניין ללכת בדרך הזו, אני אאלץ לוותר על כמה דברים, חלקם דברים שאני אוהב. תשאולים מעמיקים ורגעים אינטימיים עם מטופלים זה משהו שכנראה אאלץ לוותר עליו, לטובת משהו אחר. אני עושה זאת בלב שלם כי אני חושב שאני מרוויח משהו אחר. מי שזה לא מתאים לו, אין לי טענה כלפיו.
התופעה של אנשים שלא מוכנים להשקיע עבור בריאותם ידועה לי. גם אני חוטא בזה לעיתים, ובדברים הטריוויאליים ביותר – שינה טובה, אכילה נכונה, לראות פחות טלוויזיה, להזיז את הגוף. הרגלים קשה לשנות. אבל לשפוט אנשים אחרים שאינם מהתחום על כך זה לא דבר שאני נוטה לעשות. את לא קולטת עד כמה הרעיון של מחטים בגוף הוא רעיון מוזר לכ"כ הרבה אנשים! אנחנו המטפלים חיים קצת בבועה – הורגלנו לדבר בשפה שרב האנשים אינם מבינים בכלל: צ'י, יין-יאנג, עודף חוסר, נקודת הים התחתונה (??!!). לשכנע אנשים להגיע אלינו לטיפול זו משימה לא פשוטה. אני אוהב לראות את התהליך כסוג של "הסרת מכשולים" בינינו לאוכלוסייה. מכשול עיקרי הוא שאנשים יידעו שאתה שם, קרי – שיווק. מכשול נוסף הוא נושא ה"חינוך" – לחנך את האוכלוסייה שרפואה סינית היא אופציה. מכשול נוסף הוא עניין התמחור. אני מאמין שרפואה סינית קהילתית יכולה לתרום בכל האספקטים האלה. המטפל ישווק לפלח שוק גדול יותר, הוא יחנך יותר את הציבור כי יגיע ליותר מאסות של אנשים והוא יוריד את מכשול המחיר הגבוה.
והמחיר הגבוה הוא מכשול גדול לטעמי. אין כ"כ טעם שנתווכח בינינו אם אנשים לא באמת יכולים או לא באמת רוצים להגיע לטיפול. בשורה התחתונה, גם אלה וגם אלה לא מגיעים לטיפול, ולעיתים קרובות מוצאים את עצמם נדרשים לרפואה מערבית כשכבר מאוחר מדי לרפא. בואי ניקח את אלה שסדרי העדיפויות שלהם "משובשים": אני חושב שלצפות מאחרים להתנהג כמוך זו גישה לא הוגנת. את מטפלת ברפואה סינית. את פתוחה לעולם הזה, והדאגה לבריאות שלך היא חלק משמעותי ממי שאת. רב האנשים לא מכירים את העולם הזה, או שהם שמעו עליו אבל לא כל-כך מבינים. הם לא מבינים מדוע עליהם לשנות את סדרי העדיפויות שלהם ולשים את מבטחם במשהו לא מוכר. אני חושב שיהיה יותר מועיל לשאול את עצמנו – איך אנו יכולים לחלוק את הידע שלנו עם יותר אנשים? איך אנו יכולים להגיע לקבוצות גדולות יותר של האוכלוסייה? כאן תתבטא האחריות שלנו כמטפלים, ולכן, בין היתר, קוראים לזה" "רפואה סינית קהילתית" – לא עוד מטפל ספון במגדל השן שלו, מחכה שמטופלים ייאותו לארגן את סדרי העדיפויות שלהם ויגיעו לקליניקה, אלא מטפל שהוא חלק מהקהילה, שמגיע להרבה אנשים, "מחנך" אותם ומקבל מהם בחזרה גמול גדול – לא רק סיפוק בהרבה מישורים (כולל המישור הפיננסי) אלא גם יצירת קהילת מטופלים סביב הקליניקה שעושה את השיווק עבור המטפל, בדרך של פה לאוזן ובדרכים אחרות.
אנחנו משתמשים כל הזמן בביטויים כמו "רב האוכלוסייה", "רב האנשים לא רוצים/כן רוצים" וכו', בלי שבאמת יהיו לנו סימוכין לכך. כל אחד והאינטואיציות שלו, שמושפעות מעמדתו ב"ויכוח". אני לא חושב שזה נכון שהרב יכולים להרשות לעצמם את מחירי השוק אבל לא רוצים, אבל זה כבר לא משנה מהסיבות שציינתי לעיל.
אני גם לא חושב שיש יותר מדי מטפלים, כפי שאת אומרת, ושאין מספיק עבודה לכולם. דווקא כאן יש קצת נתונים: סקר שראיתי של BDI משנת 2006 מדבר על כך שמדי שנה מתבצעים כ- 116,000 טיפולי רפואה משלימה בחודש, 20% מהם ברפואה סינית. כלומר – 23,200 טיפולים בחודש, ואם נגיד שכל מטופל מקבל בערך 4 טיפולים בחודש, אז מדובר בכ- 5,800 מטופלים. זאת אומרת שמתוך כמה מיליוני מטופלים פוטנציאליים, רק עשירית האחוז מהם הגיעו לרפואה הסינית. האם באמת אין מספיק עבודה לכולם?
רואי – באמת יופי שעוררת את הנושא לדיון. הרחבת הפריזמה חשובה לי באופן אישי מאוד וזאת דוגמא מצויינת.
מיכל – בקשר למחשבותייך על יישום המודל במקום שאת חיה בו, אולי שווה לעשות סימולציה עם חברים ומשפחה, ו"להשתמש" בהם כקבוצת מטופלים שתאפשר לך לבדוק כביכול "על יבש" איך זה עובד עבורך.
יכול להיות מדליק ומוצלח לגמרי, לשלב בין זה לבין טיפול פרטני / יחידני.
: – )
הי רואי,
אכן ציינת יותר מפעם אחת שאין לך דבר נגד המטפלים שמטפלים פעם בשבוע ובקליניקה "רגילה". אני חושבת שנתקעתי קצת על המאמר המקורי שלך ולקח לי זמן לצאת מזה. כמו כן הכבד שלי עובד לא רע בזמן האחרון, בעיקר בכל מה שקשור לתסכולים ללא סיבה. אבל הצד החיובי הוא שהוצאתי ממך הסברים כל כך יפים והצלחתי להבין, כך אני חושבת, בדיוק למה אתה מתכוון.
אכן, יש יתרון לדיקור כי הוא לא כולל התעסקות בלתי פוסקת.
כתבת:
אני חושב שיהיה יותר מועיל לשאול את עצמנו – איך אנו יכולים לחלוק את הידע שלנו עם יותר אנשים? איך אנו יכולים להגיע לקבוצות גדולות יותר של האוכלוסייה? כאן תתבטא האחריות שלנו כמטפלים, ולכן, בין היתר, קוראים לזה” “רפואה סינית קהילתית” – לא עוד מטפל ספון במגדל השן שלו, מחכה שמטופלים ייאותו לארגן את סדרי העדיפויות שלהם ויגיעו לקליניקה, אלא מטפל שהוא חלק מהקהילה, שמגיע להרבה אנשים, “מחנך” אותם ומקבל מהם בחזרה גמול גדול – לא רק סיפוק בהרבה מישורים (כולל המישור הפיננסי) אלא גם יצירת קהילת מטופלים סביב הקליניקה שעושה את השיווק עבור המטפל, בדרך של פה לאוזן ובדרכים אחרות.
אני מסכימה במאת האחוזים, וכך גם אני נוהגת. אף פעם לא חשבתי שאני ספונה באיזה מגדל שן ומחכה למטופלים. תמיד הרגשתי חלק מהקהילה.
אולי יום אחד החזון שלך יתגשם והרופא הסיני יהיה פופולרי כמו רופא המשפחה. קצת קשה לי לראות את היום הזה מגיע, אולי בגלל כל המחסומים שציינת. אבל החינוך ושינוי סדר העדיפויות זה דבר שאנשים מתחילים להבין. זה מתבטא בעובדה שאנשים מסתכלים יותר על התפריט היומי שלהם, מעשנים פחות או לפחות מודעים לעובדה שזה עושה רע וכמובן פונים לטיפולים, כך שמי יודע, אולי הדור הבא ימלא את מרפאותינו בהמוניו.
לאסתי: את צודקת, זה רעיון לא רע. כבר חשבתי להתחיל לספר על כך לכמה אנשים שקצת מתקשים כלכלית ולשאול לדעתם.