יומן רעידה- חלק 2

20/05/2008
אתמול בערב שידרו בטלוויזיה התרעה על עוד רעידה חזקה ותוך רבע שעה כל העיר הייתה ברחוב – עם שמיכות ואוהלים ומי שיש לו אוטו באוטו בדרך החוצה.
היה קצת מלחיץ.
אני הייתי 4 ק"מ מהבית עם רונן. בהתחלה חשבנו שאלו סתם שמועות, אבל תוך כמה דקות קלטנו את ההמולה ברחוב ושמענו את כל הצפירות, אז הבנו שכנראה משהו רציני קורה. קווי הטלפון קרסו תחת העומס ולקח לי עוד כמעט עשר דקות לתפוס את אלירן, שגם הוא היה מחוץ לבית. הוא אמר "צאי לדרך, עכשיו, נפגש בכניסה לבית". הדחיפות ששמעתי בקולו רק גרמה לי להילחץ. מיד יצאנו לדרך, ברגל, חזרה הביתה. לא היה סיכוי למצוא מונית וגם עם כן – היו פקקים מטורפים. הלכנו כמעט שעה, קצת טועים בדרך, בסוף בחור צעיר ברכב יוקרתי נתן לנו טרמפ עד הבית. סיפר שנוסע לקחת את אמא שלו אל מקום מבטחים, מחוץ לעיר.
את הלילה בילינו שוב בדשא של האוניברסיטה, באוהלים ושקי שינה. תרגולת מצב חירום שכזו. כולם נאספים יחד, בודקים שאף אחד לא נותר לבד בבית, שלכולם יש שק שינה או משהו חם להתכסות בו. מכינים קפה שחור וחזק, מספרים קצת בדיחות תפלות, דנים בסטטיסטיקות של רעידות אדמה. חלק לחוצים יותר וחלק פחות. כולנו צעירים ואופטימיים, וקצת נוטים לזלזל בהתרעות. אבל אף אחד לא רוצה להיות פזיז או להתנהג בטיפשות. ואם זה באמת זאב?….

אני כבר עייפה.
וכבר קצת קשה להחזיק ולשמור את הכוחות ולהיות גיבורה רגועה.

שבקרוב יגיעו שוב ימים של שקט.

21/05/2008

אחרי הלילה הקודם באוהל החלטנו שנמאס לנו ואנחנו חוזרים לישון בבית. אז נכון, עדיין יש רעידות משנה, אבל הן הולכות ונחלשות, מוקדי הרעש כולם היו באזור מסוים, ויחסית רחוק מפה, וחוץ מזה, עד עכשיו לא התרסק שום בניין כאן בעיר. אז סטטיסטית, חישבנו, זה בסדר. והאמת היא שפשוט רצינו לילה אחד לבד ביחד, בלי כל הקומונה המאולתרת. רק שנינו, בשקט.
הלכנו לשתות בירה בבר השכונתי שלנו, ובדרך חזרה שאלנו את השומר – "אז אנשים ישנים בבתים היום או לא?" מבט חטוף אל הבניינים הסמוכים בוחן בכמה מהדירות יש אור, מנסים להעריך כמה אנשים ישנים הלילה בבית. בתור זרים אנחנו כל הזמן בודקים מה המקומיים עושים, אולי הם יודעים יותר, אולי הם שמעו משהו שאנחנו לא…
על כל מקרה שלא יבוא השארנו את התיקים ארוזים ליד הדלת. בתוך התיק הגדול – מזרונים, שקי שינה, ובגדים חמים, ובקטן – כל הכסף, דרכונים, המחשב והמצלמה. שיהיה…
היה כל כך נוח ורך ונעים במיטה. אבל שנינו היינו רק חצי רגועים. הוא מתהפך במיטה, אני פוקחת עין… אני מגרדת את הגב, הוא קופץ ושואל – הרגשת את זה? ….

22/05/08
מתחילים לחזור לשגרה. קצת בכוח.
כמה אפשר לשבת בבית?
בהדרגה חוזרים ללמודים, לעבודה. לכוון שעון ולקום בבוקר.
יש לנו עוד חודש וחצי לפני שחוזרים הביתה, לארץ, לביקור מולדת. שוב זוכרת כמה ברי מזל אנחנו שאנחנו חיים, ובריאים, ויש לנו בית לחזור אליו. כל כך הרבה אנשים איבדו את חייהם, קרוביהם, או בתיהם. המספרים אינם נתפסים. אתמול בבוקר קראתי כתבה באינטרנט והייתי מדוכאת לכמה שעות. ממש כואב בלב.
מעבר לחיפוש והצלה, מתן טיפול רפואי, שיקום הבתים והתשתיות באזור מוקד הרעש, שהם פרויקטים עצומים ומורכבים, יש בסין מספר עצום של אנשים בפוסט-טראומה. ישנים ביום וערים בלילה, מפחדים לחזור לבתים, קופצים מכל רעש, רגישים לכל מגע. העצבים רופפים.
סיני אחד שדיברתי איתו היום אמר לי – הפחד מחליש את הלב.
אני הרהרתי, אחרי רעידת אדמה חזקה, אתה קצת כמו אדם שיורד לחוף לאחר הפלגה ממושכת – ממשיך להרגיש את התנועה גם כשהיא כבר נגמרת. וכמו אחרי הפלגה בים סוער, כל טלטלה מעוררת בגוף את זיכרון חוסר היציבות.
אלירן אמר – האדמה פצועה ולוקח לה זמן להחלים. צריך סבלנות.
ואני אמורה להיות הרופאה מבינינו…

המחברת:
יעל סייג
yaelsiag@gmail.com